אחרי הסערה עקב ביטול נסיעות החינם של חיילים ברכבת ישראל בימי ראשון בבוקר, ואחרי שכמעט בוטלו גם הנסיעות ללא תשלום באוטובוסים, הגענו למסקנה שהגיע הזמן לבדוק כמה דרכים חלופיות להגיע לבסיס. לא, אנחנו לא מדברים על הרכב של ההורים, ולא על טרמפ מאחד החברים ליחידה. חשבנו, איך להגיד, ללכת על זה יותר בסטייל. מי יודע, אולי היוזמה הזאת תשכך במקצת את שביזות יום א'. ואולי לא.
מסע בין-דבשתי: "כנראה שאי אפשר לסמוך על גמל"
אם החלטתם לרכוב על גמל לבסיס, חשוב לזכור שני דברים: כשאתם יוצאים מהבית, קחו בחשבון שייקח לכם עוד כמה דקות לעלות על הדבשת. מעבר לזה, אם אתם רוכבים על גמל מהנגב לבסיס שלכם, אולי כדאי להשאיר את מדי ה-א' בתיק, כי אתם עומדים להזיע בדרך.
בעוד שרוב החיילים בילו את יום ראשון בבוקר בהליכה ישנונית אל עבר האוטובוס שייקח אותם לבסיס, טוראי יעל מוזסון, חונכת בבית-הספר לטיסה שבבסיס חצרים, כבר מצאה את עצמה ב"חאן השיירות" במדרשת שדה בוקר. בחאן עשתה מוזסון היכרות ראשונית עם הגמל האישי שייקח אותה לבסיס בחצרים.
בהתחלה, מערכת היחסים בין מוזסון לגמל נראתה מעט בעייתית, כשהגמל סירב בתוקף לצעוד לכל מקום שנמצא ברדיוס של יותר מחמישה מטרים. עם הזמן העניינים קצת התחממו, כשהם החלו לצעוד בצורה בטוחה ואטית להחריד לעבר הבסיס. אבל השמחה הייתה מוקדמת, שכן אחרי עשר דקות הגמל החליט לעצור לארוחת בוקר של עשב רענן, אותה סירב לעזוב.
"זה כיף לרכוב על גמל", אמרה מוזסון, "אבל כנראה שאי-אפשר באמת לסמוך עליו". אחרי חצי שעה היא נשברה, והלכה לצומת לקחת אוטובוס. כנראה שעדיין לא נמצא תחליף ראוי למאבק השבועי על מקום פנוי באוטובוס בתחנה המרכזית באר שבע.
דרך הגעה: גמל מ"חאן השיירות" שליד מדרשת שדה בוקר.
מהירות: שלושה קילומטרים לשעה בשיא. ברגע המשבר, מינוס קילומטר לשעה.
מרחק: "רוכב מיומן יכול לקחת גמל לכל מקום במדבר, אם יש לו מספיק מזון ומים", אומרים בחאן, "אבל זה רק באזור המדבר, לקריה הוא כנראה לא יגיע".
מחיר: רכיבה ליעד לא ידוע תעלה לכם בין 50 ל-100 שקלים.
מדד ההצלחה: 4. לבסיס לא תגיעו, אבל אחלה תמונה לפייסבוק.
ים-יבשה: "אין תריאטלון שנתקע בסבידור מרכז"
החול הקר מדגדג את כפות רגליו של סמל נווה כהן, ספורטאי מצטיין ומורה חייל בפנימייה בווינגייט. הוא מרגיש את המים המלוחים שוטפים את רגליו, ובלי לחשוב פעמיים – קופץ פנימה ומתמסר אליהם. הטריאתלון לעבר וינגייט יוצא לדרך, וקילומטר וחצי של שחייה מאומצת כבר כמעט מאחוריו.
הוא צד במבטו את אופני הרכיבה המהודרים שלו, לא מספיק לנגב מעליו את טיפות המים שנשארו ממקצה השחייה וכבר מוצא עצמו רוכב את 40 הקילומטרים הבאים. הרוח הקרירה כאילו מלטפת את גבו השעון, והוא שועט קדימה. כמעט מותש, נאחז באנרגיות האחרונות, כהן ניגש אל המקצה האחרון – נו, מה זה כבר עוד עשרה קילומטרים של ריצה בשבילו?
"זה היה מאוד חווייתי", הוא מספר בהתרגשות כשכל זה נגמר. אבל אל תיתנו לזה להפתיע אתכם, כהן האתלט הצעיר רגיל לרוץ למרחקים ארוכים. "פעם רכבתי 80 קילומטר עד לווינגייט, ואם אני ישן בשפיים – לפעמים אני רץ עד לבסיס". סחתיין.
"זה ספורט נהדר לנפש", כהן מייעץ. "אם אתם בעניין, תגבירו לאט-לאט את העומס לפי התחושה שלכם. וכמובן – לשמור על זהירות בכבישים ולחבוש קסדה על הראש". מבחינתו, כהן מעדיף להגיע בדרך הזאת לבסיס. "הנופים כל הזמן משתנים, אתה שומר על כושר וחוץ מזה, אין טריאתלון שנתקע בסבידור מרכז".
דרך הגעה: טריאתלון, הכולל שחייה, רכיבה על אופניים וריצה.
מרחק: בסך הכול 51 קילומטרים וחצי של פעילות גופנית מאומצת. אאוץ'.
מהירות: סמל כהן אוחז בשיא 1:58:47. מרשים, והאמת? לא מבייש נסיעת יום ראשון ממוצעת.
מחיר: חינם אין כסף – אם לא סופרים את השרירים התפוסים והתשלום למסאז' תאילנדי בסופ"ש.
מדד ההצלחה: 8. שתי נקודות יורדות על ריח הזיעה שאיתו מגיעים ליעד. מהר לרכוש דאודורנט.
לחוצת שיט: "יש מחלת ים, אבל זה מגניב ומרגיע"
בבוקר, כשטוראי חן פיירמן, רשמת משפטית בבית-הדין הצבאי ביפו, האזינה לרדיו, היא הבינה שני דברים: א', שאיילון דרום פקוק, ו-ב', שתחזית היא כמו רכבת – אף פעם אי-אפשר לסמוך על הדיוק שלה. קרני השמש שבצבצו מחלון חדרה העידו שהולך להיות יום יפה לשיט, ולה לא נשאר אלא לארגן תיק ולשים פעמיה אל המרינה באשדוד, משם תצא להפלגה לנמל יפו, הסמוך לבסיסה.
אל המרינה באשדוד היא הגיעה מצוידת בבגדים חמים ואוכל למכביר, כשאת הכדורים נגד הקאה השאירה מאחור. המבטים שנשלחו לעברה על ידי עובדי הנמל הבהירו כי המרינה מעולם לא נראתה צבאית יותר. בתוך זמן קצר היא עלתה על היאכטה הפרטית ושטה אל האופק. כלומר, אל הבסיס.
כעבור חצי שעה על הסיפון, לא רק חסרונו של הביקיני הורגש. "כואבת לי עכשיו הבטן, אבל חוץ מזה זה מגניב ומרגיע", היא מאשרת. "לא הייתי עושה את זה כדרך קבע לבסיס, כי זה לוקח הרבה זמן. בדרך כלל אני מגיעה לבסיס ברכבת ואחריה ממשיכה באוטובוס". כשפיירמן אומרת הרבה זמן, היא מתכוונת לארבע שעות הפלגה. נו, אולי היה שווה בכל זאת לשקול שנית את הפקקים באיילון.
דרך הגעה: יאכטת התענוגות "אלת הים".
מהירות: עשרה קילומטר לשעה. הפלגה מתל אביב לחיפה תיקח לכם פחות או יותר עשר שעות.
מרחק: "עם יאכטה כזאת אפשר להקיף את העולם", מספרים בעלי הספינה. "הכול תלוי בתקציב שעומד לרשותכם".
מחיר: שעתיים הפלגה יעלו לכם כ-1,250 שקל.
מדד ההצלחה: 9. יקר ואיטי, אבל איזה סטייל.
סיור רכוב: "בבסיס התלהבו"
ההתחלה לא נראתה מבטיחה. רב"ט נטלי אברהמוב, חמ"ליסטית בבסיס של פיקוד העורף בירושלים, לא ממש התלהבה מהרעיון להגיע לבסיס בסגווי. הנסיעה בכלי רכב לא ממש מוכר, בשילוב הדרישה לחבוש קסדה על הפן, כמעט ביטלה את המסע. לבסוף, התחבורה הציבורית הכושלת של עיר הבירה הכריעה את הכף, ואברהמוב החליטה לנסות את מזלה על כלי הרכב המוזר.
"סגווי הוא כלי רכב ממונע עם שני מנועים", אומרים בחברת "סגווי בעיר". "זה כמו קורקינט חשמלי, אבל אין באמת מה להשוות, מדובר בכלי רכב הרבה יותר משוכלל".
אחרי ההתחלה הקשה, נראה שאברהמוב תפסה את עניין, והחלה להראות יכולות נהיגה מרשימות. "האמת היא שממש פשוט להפעיל את זה, ואפילו די כיף", היא אומרת בחיוך, "הבעיה היחידה שבחורף קצת קר מדי לרכוב על זה, ואם יש גשם או בוץ זה די מסוכן לנהיגה".
כשאברהמוב הגיעה לבסיס היא החליטה לעשות סיבוב קטן ברחבי המחנה, וגם מפקד מחוז ירושלים, אל"ם חן לבני, שאברהמוב חלפה על פניו, הביע עניין בכלי הרכב המיוחד. "בסופו של דבר, זה לא יכול להחליף רכבת, כי אי-אפשר לנסוע עם זה למרחקים ארוכים", מדווחת אברהמוב, "אבל בתוך העיר, זה דווקא די מגניב, ואנשים מהבסיס בהחלט מתלהבים מהעניין".
דרך הגעה: סגווי של חברת "סגווי בעיר".
מהירות: עד 19 קמ"ש, אבל אם אתם לא רוצים להיכנס בעמוד או לדרוס קשישה על המדרכה, סעו עשרה קמ"ש פחות.
מרחק: עד 40 קילומטרים. יותר מזה – צריך לטעון סוללה.
מחיר: עד 300 שקלים לסיור של שעתיים. אם תרצו לרכוש אחד תיאלצו להיפרד מ-35 אלף שקלים.
מדד ההצלחה: 7. לקל"בניקים בלבד.
טנק מרכבה: "מאוד רומנטי, רק חבל שהרס"ר לא הצטרף"
הבוקר סגרירי, הגבעות מוריקות וברקע סוס לבן רתום לכרכרה עתיקה. הכול נראה כמו אירופה, אולי מלבד ריח הסמבוסק שמזכיר שאנחנו עדיין בארצנו הקטנטונת. הפרש, אם אפשר לקרא לו כך, עוזר לסג"ם דנה אידלסון, מ"מ טירונים, ולסמל רן פרי, סמל מחלקה של טירונים ממחנה 80, לעלות על הכרכרה, ולפני שהספיקו לעכל את המצב המשונה, מצאו עצמם שני אלה דוהרים אל עבר הש"ג. אין ספק, תחושה כל כך אצילית לא הורגשה כאן מאז ששחררנו את הכותל.
ובינתיים, בכביש, רכבים צפרו בהתלהבות, ובקרב קבוצת טירוניות עם כומתות שעירות על הראש החל לעבור רחש, כאשר אמרו אחת לשנייה בתדהמה: "זה הסמל!" אך כמו בכל ממלכה שמכבדת את עצמה, גם בסיפור האגדה שלנו נמצאו כאלה שהיו פחות מרוצים. "למה לא בחרו אותי?" רטן חייל צעיר שהביט בקנאה בשניים הרכובים.
אבל אל תיתנו לזה להטריד אתכם, השניים נהנו בהחלט. "היה ממש מגניב וכיף, הייתה הרגשה מאוד טובה", קובעת הקצינה, "אם כי קצת התבאסתי שהרס"ר שלי סירב להצטרף", היא צוחקת. גם לפרי הייתה זו חוויה ייחודית, "זה היה רומנטי מאוד, היינו רוצים להגיע ככה לבסיס בכל יום", הוא אומר בחיוך. "קצת התפדחנו להיראות ככה ליד החיילים, בכל זאת, אנחנו צריכים לעמוד מולם בעוד כמה דקות". נו, בעיות של מפקדים.
"החיסרון היחיד הוא שזה אטי וקצת מסריח, וגם מושך יותר מדי תשומת לב", טוען פרי. "מה שכן, לא צריך להידחף בבוקר כמו בתחבורה הציבורית", השניים מסכימים.
דרך הגעה: כרכרה רתומה לסוס, מחברת "חוות אורן".
מהירות: עשרה קילומטרים לשעה – תתכוננו לקבל שעות ביציאה (אלא אם כן אתם המפקדים, ואז אתם כמובן לא מאחרים, אלא מתעכבים).
מרחק: עד שהסוס יתעייף. כמובן שבדרכים עקלקלות יהיה קצת יותר קשה ברכיבה.
מחיר: 1,500 שקלים ומעלה.
מדד ההצלחה: 6. לא רע, בתנאי שתגיעו לבסיס לפני חצות, שלא תהפכו לדלעת.
כדור סרק: "אתה רואה את כל העולם מלמעלה"
בשבע וחצי בבוקר עולה טוראי שאנטי שטייגליץ, לוחם בחטיבת כפיר, על כדור פורח מעמק יזרעאל לכיוון בסיס פלס. למה הוא עושה את זה? ובכן, אין ספק שאם תנחתו ליד הבסיס שלכם, זה בהחלט ייכנס לרשימת "חמש הדרכים הכי מרשימות להיכנס בש"ג". מצד שני, קחו בחשבון שלצד ההתלהבות של שאר החיילים בבסיס, רוב הסיכויים שתקבלו על הדרך גם כמה שעות ביציאה.
"לעלות על כדור פורח זאת חוויה מיוחדת", אומר איתמר, עובד בחברת "Rise כדורים פורחים", "אבל לא הייתי בונה על זה כדרך הגעה לבסיס. בניגוד למה שחושבים, הטייס יכול לשלוט רק על הגובה של הכדור פורח, אבל לא על הכיוון. אתה יכול למצוא את עצמך בכל מקום ברדיוס של 25 קילומטר".
מי שבכל זאת ירצה לנסות את מזלו צריך לישון מוקדם ביום שלפני. על כדור פורח אפשר לטוס רק עד עשר בבוקר בגלל הרוחות, ולכן יכול להיות שתמצאו את עצמכם על טיסה כבר בחמש בבוקר. מצד שני, אין ספק שהנוף הירוק של עמק יזרעאל בהחלט שווה את המאמץ.
אחרי שעה באוויר, הכדור הפורח נוחת סמוך למושב רמת צבי, בלב שדה ירוק מלבלב, די רחוק מהבסיס. "הרגשתי כמו ציפור", אומר שטייליץ, "אתה רואה את כל העולם מלמעלה. זאת תחושה שונה שאי-אפשר למצוא במקום אחר. זאת אולי לא הדרך הכי טובה להגיע לבסיס, אבל בהחלט שווה את החוויה".
דרך הגעה: כדור פורח של חברת "Rise כדורים פורחים".
מהירות: תלוי רק ברוח, אבל בגדול – לא כל כך מהיר.
מרחק: תתכוננו למצוא את עצמכם בכל מקום ברדיוס של 25 קילומטר. לא מומלץ לטיסה מעל עיר, ים או הגבול עם סוריה.
מחיר: בין 800 ל-900 שקלים לטיסה של עד שעה וחצי.
מדד ההצלחה: 3. לאמיצים בלבד.
עפים על זה: "יותר מגניב מרכבת"
כשרב"ט שקד בידץ, חובשת בבסיס בית ליד, סיפרה לחבריה שהיא הגיעה לבסיס בטרקטורון מעופף, הם לא ממש האמינו. "כדי להוכיח הראיתי להם תמונות מהטיסה עצמה", מספרת בידץ הנסערת, "היו כמה שממש התלהבו מהרעיון. הרוב עדיין לא ממש האמינו".
את הטיסה לבסיס תופסת בידץ ממנחת עין ורד, שנמצא במרחק של עשר דקות מביתה בצורן. היא עולה על הכלי עטופה במעיל א' ומכנסי גטקעס, בצירוף חשש קל מהנסיעה. "רוב האנשים שטסים על טרקטורון מעופף קצת מפחדים בפעם הראשונה", אומר יובל דרורי, הבעלים של "נשר מצנחי רחיפה", "אבל למען האמת מדובר באחד מכלי התעופה הכי בטיחותיים שיש".
לאחר המראה קצרה של כמה עשרות מטרים בידץ כבר מוצאת את עצמה באוויר, טסה מעל העצים אל עבר בסיס בית ליד. "כל החוויה הייתה אדירה", היא מסכמת, "הנוף מלמעלה שווה את הכול. זו ללא ספק דרך יותר מגניבה להגיע לבסיס מרכבת".
דרך הגעה: טרקטורון מעופף של חברת "נשר מצנחי רחיפה".
מהירות: עד 50 קמ"ש לשעה. קצת אטי, אבל לפחות אין פקקים.
מרחק: עד 150 קילומטר, כמעט פי שניים מהמרחק בין חיפה לתל אביב.
מחיר: עד 350 שקל לטיסה. בהנחה שאתם טסים כיוון אחד בחודש, המשכורת הצבאית לגמרי מכסה את ההוצאה.
מדד ההצלחה: 5. פיתרון סביר, אם יש לכם משאלת מוות.