>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
מאחורי המגזין עומד דרור, ירושלמי במקור, בעל תואר ראשון בתקשורת חזותית, המשמש מעצב גרפי של אתרים, סרטונים, אפליקציות וקטלוגים.
"התגובות השליליות למגזין באות דווקא היה מצד הלסביות, שמתלוננות כי להן אין מענה במגזין שלנו", אומר דרור. "אפילו עלתה הצעה לעשות מגזין נוסף, שייקרא 'באצבע'. אבל זה כבר רעיון למקום אחר".
לשם אינדיקציה לרמת הבוטות הבלתי מוסתרת של המגזין, ניתן להיזכר במסיבת ההשקה בזיזי.. על הבמה עלתה קבוצת חשפנים, שהחלו לאונן בפני הקהל. או כמו שאומרים, ברוח שמו של המגזין, "להביא ביד".
בקהל כבר היו קוקיצות שהתלהבו והחלו "לעזור" לחשפנים בכל מיני צורות. אחד הבליינים התעצבן כאשר אחד החשפנים נהנה קצת יותר מדי מהמחווה, והתוצאה באה לידי ביטוי בפניו הרטובים של הבליין.
צילומים ממקורות חוץ וצילומים של אנשים שרוצים להיחשף
אחרי לימודי התואר עבר דרור לגור בתל אביב. לפני כשנתיים ישר עם חבר בבית קפה בעיר, והשניים נתקלו במגזין "סקספו". "הסתכלנו עליו עם קצת פנים עקומות, כי לא היה שם גברים או משהו שנוגע לגייז", הוא אומר. "אז חשבנו על זה שכדאי שיהיה אחד כזה גם לקהילה שלנו.
"התחלתי לחקור את העניין. גיליתי שהיו לא מעט מתאבלים על מותו של 'הזמן הורוד', ושאין שום עיתון בארץ שפונה לקהילה הגאה. למעשה, היה פה חלל ריק שמבקש שימלאו אותו. במקביל, נתקלתי גם במגזין 'באט', שהדהים אותי ברמות קשות ברמה הגרפית שלו.
החלטתי לעשות מגזין לכל אוהבי הבולבול ברמות השונות. שהמגזין יציג כתבות, איורים, צילומים, איורים ועוד. פתחתי עמוד בפייסבוק לראות תגובות של אנשים ומשם הכל התחיל".
לדבריו של דרור, כל גיליון שהוא יוצר מגיע מאיסוף חומרים מאנשים שונים בנושאים שונים, שעוזרים ומגישים עבודות שונות שנכנסות לגיליון. "יש לי חברה טובה, ליסה, שהיא עוזרת לי ונותנת עצות כשצריך. הצילומים במגזין מגיעים ממקורות שונים או שאנחנו מצלמים אנשים שרוצים להופיע בצורה זו או אחרת. הכל פתוח, בתנאי אחד שיש עירום פרונטלי ראוי לחשיפה".
שילוב עם אנגלית – והפצה ברחבי העולם
לדבריון של דרור, הוא נתקל בתגובות מחמיאות בעיקר. "אנשים אוהבים, מחמיאים, מבקשים עוד, נותנים עצות ורוצים עוד תמונות", הוא אומר.
לגבי הבוטות של המגזין, הוא אומר: "כן, המגזין בוטה, וזה הכוח שלו. סירבתי להצעה של עיתון גדול שרצה שנהפוך להיות מגזין שלו בגלל שהתחילה להיות צנזורה על התכנים והתמונות. לא רציתי להיות כפוף למסגרת מסוימת, אז נפרדנו כידידים. מאז כל מה שנכנס למגזין יכול להיות בוטה, והמגזין עושה מה שבזין שלו – תרתי משמע".
"לאחרונה התחלנו לעשות את המגזינים בשילוב עם אנגלית כי הייתה דרישה בברלין, ומצאנו שם חנות, 'Do You Read Me?!', שנמצא באיזור גאה בעיר. אנחנו במגעים שונים עם מקומות שונים בעולם כדי להפיץ את השמועה. תוך כדי, המגזין ניתן להזמנה בדואר הביתה דרך הבלוג שלנו. יצא לנו לשלוח מגזינים ליפן, ברזיל, אל איי, ניו יורק, פריז, שוויץ, הולנד, בריטניה ומקומות נוספים".
"לתשעים אחוז מהגברים אין בעיה שנפרסם את הצילומים"
דרור מצא עצמו אפילו מגיע לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ולמכללת תל חי, שערכו פאנל מגדרי בנושא פורנוגרפיה. "ייצגנו בכבוד את הצד הגברי", הוא אומר. "באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב הוזמנו לתא הגאה, כדי להרצות להם ולענות על שאלות שעוסקות במגזין שלנו מאיפה הגענו".
כמובן שבכל מקום נתנו את הפן ההיסטורי ואיך יש קשר בין התפתחות הפורנו לבין התפתחות קהילת הלהט"ב בארץ ובעולם. "כשמכירים בעירום גברי כאלמנט מסחרי, יש יותר מקום לקבל את הקהילה לפי התפתחות אירועים המאה האחרונה".
ואיך מגיעים המצולמים המקומיים אל דרור, אתם תוהים? "בשתי דרכים", הוא אומר. "הראשונה היא שהם פונים אלינו, לרוב במייל או מבקשים ממני ברחוב להצטלם למגזין, ואז אנחנו יוצאים את הקונספט ויוצאים לדרך. הדרך השניה היא שלרוב יש לנו קונספט מסוים שאנחנו מחפשים מראה מסיים ומפרסמים מודעה ומקבלים פניות.
"לתשעים אחוז מהגברים אין בעיה שנפרסם את הצילומים. כמובן היו כאלה שהתחרטו וכיבדנו את רצונם. נוכחתי לדעת שאין בושה. גברים אוהבים להראות את כוחם במלוא הדרתו".
>> עומר שריף הבן: "אני הומו ויהודי"
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה