מלונית - אישה בבית חולים
למה מחלקת היולדות צריכה להיות כל כך לא מפנקת? | צילום: Siri Stafford, Thinkstock
לפני תשע שנים בת דודה שלי ילדה את בנה בניתוח קיסרי. אחרי הלידה, היא הזמינה לעצמה מלונית. אני זוכרת שבאתי לבקר אותה, ומצאתי אותה ישובה בקושי רב על המיטה, כשהיא בוכה, נפוחה ודורשת לעוף הביתה. היא בדיוק סיימה שיחת טלפון עם הקבלה בה טענה שהמיטה גבוהה מדי, והיא כואבת ודואבת מהתפרים של הניתוח והחדר הזה, לבן ומפונפן ונקי ככל שיהיה, לא מתאים ליולדת אחרי קיסרי.

דקות לאחר מכן, היא ביטלה את ההזמנה, לקחה את הדברים שלה, את העולל הקטן וחזרה הביתה להתאושש מהחוויה. ארבע שנים לאחר מכן נכנסתי להיריון עם אלה, והיה לי זיכרון אחד וברור ממלונית: זה לא שוס, וזה אפילו לא מפנק. ואני, בכלל, יש לי קומבינות בבית חולים שאין לו מלונית, ולא הצטערתי על זה לרגע. 
עד שילדתי.

הלידה הייתה מדהימה, היחס היה אנושי ומחבק, ודומה היה שכולם עושים את עבודתם בצורה מקצועית תוך שהם מכילים אותי, היולדת. אלא שאז נכנסתי למחלקת יולדות, וחשכו עיניי. ראשית, במובן הכי מילולי כי המחלקה פשוט מאוד חשוכה. מחלקת היולדות שם נראית כמו יולדת אחרי לידה מאוד קשה וארוכה ובלי אפידורל: היא אפורה, עייפה, ולא זזה לאף מקום. הקירות מתקלפים, חדר האוכל מוציא את התיאבון, המיטות מרעישות והתאורה מזעזעת.

מלונית - אמא ותינוק בן יומו
מתוקה שלי, עוד מעט נעבור למלונית | צילום: joruba, Thinkstock
ועדיין, הזיכרון הרע של המלונית בשילוב חוויית הלידה המוצלחת החזירו אותי לשם גם בלידה של אוהד. אוהד נולד שנתיים וחצי לאחר מכן, וכלום לא השתנה: הלידה נותרה מדהימה בזכות הצוות המקצועי, אבל המחלקה נותרה כעורה בגלל שלאף אחד כנראה לא אכפת. חוויית האשפוז הפעם הייתה בעיקר מדכאת. נכון שהיה שם את כל מה שיולדת צריכה: מקלחת, שירותים צמודים, וקוטג' לארוחת בוקר. אבל לא היה שם שום דבר שעושה ליולדת נעים על הלב, או נוחות על הכרית. אפילו הקניון הקרוב התקשה לספק את הסחורה של אוכל מפנק.

עוד ב-9 חודשים:

>> הביצית שלך שווה 19,000 שקל. תורמת?
>> המוצר שכל הורה טרי חייב להכיר

>> בת 40 ולא עשיתי מי שפיר: מה אכפת לכם?

אחרי הלידה של אוהד, יצא לי לבקר חברות במלונית, ופתאום הכול נראה לי אחרת. זה נראה לי מפנק. מאוד מפנק. והחלטתי שבלידה השלישית והאחרונה שלי, גם לי מגיע. בדיקה קטנה מול ביטוח הבריאות שלי גילתה שלילה במלונית יעלה לי 400 שקל. נרשמתי בו במקום לשני לילות, מסרתי כרטיס אשראי, וביקשתי שיסדרו לי את החדר טוב-טוב לעוד חצי שנה. לא חיכיתי ללידה כמו שציפיתי למלונית. מבחינתי היה זה הוויקנד שלא הספקתי לצאת אליו במהלך ההיריון.

אבל לא עדיף כבר לחזור הביתה?

"אבל למה לך? עם שני ילדים בבית, לא עדיף לך לחזור הביתה?", שאלו אותי כולם וגרמו לי לחשוב כמה מפונקת אני.
"הממ... עם שני ילדים בבית, זה בדיוק מה שאני רוצה. להתפנק", עניתי מבלי לדעת אפילו עד כמה אני הולכת להתפנק.

הלידה של אדווה עברה ביעף ובהצלחה. לאחר מכן, עברתי להתאוששות במחלקה והייתי שם 12 שעות עד למעבר למלונית. בשעות האלה, הכול חזר אליי, על אף שמדובר בבית חולים אחר בו ילדתי את שני הקודמים - המקלחת המזוהמת שאף אחד לא טורח לנקות, השירותים המלוכלכים שתחבושות מדממות מעטרות אותם בחן מאוד לא רב, התאורה המחורבנת, התינוקייה העמוסה, המיטות המרעישות, חוסר הפרטיות, שעות הביקור המרגיזות. 

מלונית - אישה שמחה במקלחת
ראש מקלחת שהייתי שמחה לקחת הביתה | צילום: Alliance, Thinkstock
12 שעות אחרי, קיבלתי אישור שאדווה ואני בריאות ומוכנות לצאת. ירדתי במעלית קומה אחת, והדלת נפתחה לעולם חדש. אני יוצאת למלונית והכול מולי לבן לבן לבן. אלומת אור בוהקת וקול של מלאכים ליוו את המעמד. אני בגן עדן.
"תרצי לשתות משהו?", שאלה אותי הבחורה בקבלה. צלעתי לעברה, חצי עקומה, עייפה ומעוכה, ועניתי בחיוך: "בכיף". 
היא הגישה לי את המפתחות לחדר, וכיוונה אותי לתינוקייה.

בתינוקייה היו מונחים אחר כבוד שני תינוקות בלבד כשהם לבושים באוברול בצבע סגול פסטל. כן, אפילו הבגדים של התינוקות במלונית נצבעים בצבע. התינוקות היו שקטים ונראה היה שהם מבסוטים מיחס ה-VIP. גם אני. האחיות הקדישו לי את כל תשומת הלב. שאלו אם אני רוצה להניק או להאכיל בתמ"ל (אתן בטוחות? לא 'תניקי, זה חשוב?', לא 'תקומי בלילה, זה חשוב?' – רק בשביל זה שווה לשלם את המחיר), ובירכו אותי לשלום. השארתי את אדווה שם, ונכנסתי לחדר להסתדר.

אלומת האור ומקהלת המלאכים המשיכה לעקוב אחריי והתחלתי לרחף. נכנסתי לחדר הלבן, לבן, לבן. בצד אחד מיטה זוגית מזמינה, מולי חצר (כן, חצר!), מטבחון קטן, טלוויזיה גדולה, שידת החתלה וגולת הכותרת: שירותים משלי. עם מקלחת וראש מקלחת שהייתי מתה שיהיה לי בבית. מראת ענק, כיור ענק, שיש ענק. והכול לבן, נקי ו-ובכן, ענק. נזרקתי על המיטה והבנתי שאלה החיים הטובים.

מלונית - אמא ותינוק בן יומו
מיטה נוחה וזמן איכות אמיתי עם הבייבי. לפנק עד הסוף | צילום: Valueline, Thinkstock
אחר כך, הלכתי לאכול משהו. אתם יודעים, אחרי לידה – אתם רעבים. במקום קוטג', דייסה ואבקת שוקו – קיבלתי בופה שמציע פלטת גבינות, ירקות בשפע, כמה סוגי ביצים, שקשוקות, פשטידות ומבחר קינוחים. ישבתי עם עצמי ונהניתי מכל רגע. אחר כך לקחתי את אדווה, ונכנסנו להיכל שלנו. היא ישנה איתי, בילתה איתי, והעברנו זמן איכות של בנות. המקלחות הרבות שעשיתי שם הקלו על התפרים, הפרטיות המוחלטת הרגיעה את נפשי, האוכל המזין והמבחר העשיר ריפדו את קיבתי, והתפנקתי. כן, התפנקתי.

המשפחה באה לבקר כל עת שרצתה, והיה נעים לארח אותם. אם לא בחדר, אז בלובי, או בחצר הצמודה לחדר. הילדים נהנו, סבא וסבתא ישבו בנחת, וזו הייתה חוויה מתקנת ומוצלחת. בתום יומיים של שהות (שהחליפו יומיים של אשפוז במחלקה. כלומר לא האריכו את שהייתי בבית היולדות), שבתי הביתה. חזרתי רגועה, מוכנה, ומאוד בשלה לאמהות החדשה שלי.

אז האם מלונית היא מותרות למתפנקות? בעידן של יוקר המחייה, לצערי כן. המחירים בשמיים ולא לכולם יש את האפשרות. וזה עצוב. כי מלונית היא מבחינתי סטנדרנט שצריך להציב גם במחלקות. או לפחות לשאוף להתקרב לשם. יולדת בישראל משלשלת לכל בית חולים כמה אלפי שקלים, והיא ראויה ליחס ולשירות מתאים והולם. האם זה פינוק יתר? בטח שכן, אבל מגיע לנו. אין שום סיבה להתנצל ולהצטדק על זה. הרווחנו את זה. עבדנו, סחבנו, לחצנו, כאבנו ויצרנו חיים, ועל הדרך כאמור הכנסנו לא מעט כסף לבית החולים. המעט שאנחנו יכולות לדרוש זה מיטה נעימה, שירותים נקיים ואוכל טעים. מה, לא?

*אם הטור הזה נשמע כמו פרסומת למלוניות, זה כנראה נכון, אבל לצערי הרב היא לא ממומנת על ידי אף מלונית. חבל, אולי זה היה מצליח להכניס אותי להיריון בפעם הרביעית.

לכל הטורים של לילי שרצקי