"הציונות היא גזענות": בתוך המנגנון המשומן של האובססיה נגד ישראל באו"ם

"עתה נחל בהליך ההצבעה. נכנעתם לאובססיה של המזכיר הכללי להתנכל לישראל", הדהדו המילים באולם הדיונים הסטרילי. "סליחה, אבל אני חייבת להעלות נקודה", ניסתה אחת המשתתפות להשחיל הערה, אך נבלמה מיד בצעקות. "אני מדבר עכשיו!", הטיח בה הדובר. "אני חייבת להעלות נקודה". "לא, את תהיי בשקט כי אני מדבר עכשיו! כי זה מה שהיושב ראש צריך לעשות".

הטונים עלו, הנימוס הדיפלומטי המעושה נסדק והאווירה הפכה אישית וטעונה. בבניין האומות המאוחדות זהו כבר מזמן לא אירוע חריג, אלא עניין שבשגרה. האובססיה המרכזית נגד הציונות ונגד מדינת היהודים אינה רק תחושת נרדפות ישראלית; היא מתועדת בפרוטוקולים, בהחלטות ובנאומים שגורסים, במו ידיהם, את מגילת האו"ם. המוסד שהוקם כדי למנוע את הזוועות הבאות הפך עבור ישראל לזירה של דמוניזציה, "הטיה על סטרואידים", כפי שמגדירים זאת גורמים בארגון.

היחסים בין ישראל לאו"ם הם אולי המורכבים והמתוחים ביותר שיש למדינה עם גוף בין-לאומי כלשהו. האו"ם נגדנו, אנחנו נגדו, יש כעס ואיבה גלויה, ובכל זאת - מתקיים קשר שבכל זאת מתפקד. אך כדי להבין באמת את שורשי העימות הזה, וכיצד הפכה ישראל למטרה המרכזית של הגוף החשוב בעולם, צריך להתחיל דווקא במקום לא צפוי: במסגד מקומי בצנעא, תימן.

"מחנה הפליטים היה כמו עיר חמאס בלב שוודיה"

"אללהו אכבר! אללהו אכבר!", הצעקות הללו היו הפסקול של ילדותו של לואיי אחמד. הפעם הראשונה ששמע את המילים "יהודי" או "ישראל" לא הייתה בשיעור היסטוריה, אלא במסגד המקומי בתימן. "הדבר הראשון ששמעתי לגבי יהודי או ציונות היה כאשר האימאם אמר בסופו של דבר תפילת יום שישי: 'שאללה יעשה אותנו עשירים', וכולנו אומרים 'אמן'. 'שאללה יגרום לנו לשגשג', וכולם אומרים 'אמן'. 'שאללה יהרוג את היהודים', 'אמן'. 'שאללה ישמיד את ישראל', 'אמן'".

אחמד נולד בבית אקטיביסטי. אימו הייתה פעילת שלום וזכויות נשים מוכרת שספגה איומים על חייה, אך גם בבית כזה, השנאה לישראל הייתה מובנית מאליה. בבית הספר בתימן לא לימדו אותו על אבולוציה או על המפץ הגדול; הכול נמחק מספרי המדעים לטובת "תיאוריית קונספירציה יהודית". לפני כמה שנים, שיחה בין אחמד לאדם יהודי לא הייתה אפשרית אפילו בזום. "לא היה מצב שהייתי מוכן לשבת ולדבר עם אדם יהודי", הוא מודה.

המפנה החל ב-2015, כשמשפחתו של אחמד לחצה עליו להישאר בשוודיה ולא לחזור לתימן. בזמן ששהה במרכז פליטים, התרחש הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו" בפריז. התגובה במחנה הדהימה אותו. "אני זוכר שמחנה הפליטים בשוודיה הפך למסיבה. הם אפו עוגות, הם חגגו, הם השמיעו מוזיקה. זו ממש עיר החות'ים, זו ממש עיר חמאס, וזה מוטמע בלב שוודיה".

אחמד החל לכתוב נגד האיסלאם הרדיקלי והפך לעיתונאי מוכר, אך המפגש המכונן באמת קרה במקרה, כשפגש לראשונה בחייו יהודי. "הוא חייך והוא היה שמח והוא היה כזה: 'אני אכין לך ג'חנון, אני יודע... אין על החברים התימנים שלי בישראל'. ואני כזה, 'מה נסגר עם האיש הזה?'" המפגש הזה, והאירועים שבאו אחרי השבת השחורה ב-7 באוקטובר, הובילו אותו להבנה שהוא חייב להיאבק למען ישראל. "זה יכול היה להיות עופר, העורך שלי בעיתון, או רובי, הבת של חברה שלי", הוא אומר בכאב. הדרך מהמסגד בצנעא אל דוכן הנאומים באו"ם הייתה קצרה משחשב, וגם שם - הוא גילה שחלקים מהעולם נשארו תקועים באותן תפילות יום שישי.

מהכרזת העצמאות ועד "הציונות היא גזענות"

הצביעות שחש אחמד באולמות האו"ם בז'נבה ובניו יורק אינה עניין רגשי בלבד. "אפשר לשאול למה הדוח שלכם מזכיר את ישראל 188 פעמים, אך לא מזכיר את המשטר האיסלאמי באיראן אפילו פעם אחת?", הטיח בנציגים בנאומו. "חצי מיליון אנשים מתו במדינה שלי, תימן, ולאף אחד מכם לא היה אכפת. בסודאן אותו דבר, בסוריה אותו דבר. היי, מוסלמים, למה לא אכפת לנו כשאנחנו הורגים זה את זה? מה זו הצביעות הזאת?".

קשה לזכור היום שבימיה הראשונים של המדינה, ישראל חגגה את האו"ם. הלגיטימיות להקמת המדינה נשאבה מהחלטת האומות המאוחדות ב-1947. אומנם כבר ב-1955 טבע למוות דוד בן-גוריון את המונח "או"ם שמום" כשביקש לכבוש את עזה והוזהר מבידוד מדיני, אך רגע המפנה האמיתי ששינה את פני הארגון הגיע 20 שנה מאוחר יותר.

ב-1975, קואליציה של מדינות ערב, ברית המועצות ומדינות "הדרום הגלובלי" העבירו באו"ם את החלטה 3379 המבישה, שקבעה כי הציונות היא צורה של גזענות. חיים הרצוג, שגריר ישראל באו"ם דאז, עלה לדוכן וקרע את דף ההחלטה לעיני המצלמות. "עבורנו, העם היהודי, זו לא יותר מפיסת נייר ונתייחס אליה ככזו", הצהיר. שם, מסמנים המומחים, התחילה ההטיה המערכתית. "זה לא רק שהם קיבלו את ההחלטה, אלא שבעצם הקימו מערכת ובירוקרטיה שלימה נגדנו", מסבירים חוקרים. בישראל שינו את שמות הרחובות שנקראו "האומות המאוחדות" לרחובות "הציונות" לאות מחאה.

למרות שב-1991 בוטלה ההחלטה בלחץ אמריקני כבד לאחר קריסת ברית המועצות, הנזק כבר נעשה. קבוצה של מדינות למדה איך להשתמש באו"ם ככלי נשק מדיני יעיל. ב-2001, בוועידת דרבן נגד גזענות שארגן האו"ם בדרום אפריקה, זה כבר היה גלוי לחלוטין: ישראל הפכה למטרה המרכזית של קואליציה גדולה, שהשתמשה בשיח זכויות האדם כדי לערער את זכות קיומה של המדינה.

הזירה המוטה: 15 גינויים מול עולם שותק

הלל נוייר, העומד בראש ארגון UN Watch מאז 2004, נלחם בטחנות הרוח הללו מדי יום. הארגון שלו, שזכה להכרה רשמית באו"ם, עוקב אחרי האבסורדים הגדולים ביותר של הגוף הבין-לאומי. "אני התרגלתי כבר לדברים שאנשים לא היו מאמינים", אומר נוייר. הוא מספר על ז'אן זיגלר, מומחה זכויות אדם באו"ם במשך 15 שנים, שיצר את "פרס זכויות האדם על שם מועמר קדאפי" ואף קיבל אותו בעצמו ב-2002. "זה באמת עולם הפוך", הוא מציין.

מאז 7 באוקטובר, המצב רק החמיר. "אי אפשר להגזים כמה שהאו"ם היום מוטה לחלוטין נגד המערב, נגד ארצות הברית ובמיוחד נגד מדינת ישראל", טוען נוייר. במועצה לזכויות אדם, שם הוא נואם בקביעות, סדר היום בנוי בצורה מעוותת: "יש יום אחד על כל העולם, ויש יום אחד נגד ישראל. אין סעיף בסדר היום על קוריאה הצפונית, אין על איראן, ואין על מה שרוסיה עושה באוקראינה. אין מדינה אחרת בעולם שהיא מטרה בצורה כזו. זה דבר שיטתי".

המספרים שנוייר מציג מדברים בעד עצמם: באספה הכללית של האו"ם לא עברה שום החלטת גינוי נגד ונצואלה, קובה, סעודיה, מצרים או רוסיה. נגד איראן, קוריאה הצפונית וסוריה ישנה החלטה אחת בשנה לכל אחת. נגד ישראל, לעומת זאת, עברו בשנה האחרונה 15 החלטות גינוי.

ההטיה הזו מגיעה גם מהדרגים הבכירים. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ספג ביקורת קשה לאחר שטען שמתקפת חמאס "לא התרחשה בריק" - אמירה שבישראל פירשו כמתן הקשר ואף הצדקה לטבח. משפחות חטופים הפגינו נגדו אישית וטענו שאינו מחויב מספיק לשחרור יקיריהן. בתגובה, גוטרש נהג לשלוף דסקית חטופים מכיסו כדי להוכיח את דאגתו, אך המבקרים טוענים כי תחת הנהגתו הפך הארגון ליותר אנטי-ישראלי כחלק מ"רוח המפקד".

האויבת שבפנים: המומחית שמאשימה ברצח עם

אחת הדמויות המעוררות מחלוקת ביותר כיום בארגון היא פרנצ'סקה אלבנזה האיטלקייה, הדווחית המיוחדת של האו"ם לשטחים הפלסטיניים. אלבנזה הפכה בשנים האחרונות לפנים של האנטי-ישראליות הממסדית. היא הגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, טענה כי היא מבצעת "רצח עם שיטתי" כחלק מפרויקט קולוניאליסטי, ואף רמזה על קיומו של "לובי יהודי משפיע" - אמירה שגררה גינויים חריפים על אנטישמיות משורה של מדינות מערביות.

למרות המחאות, אלבנזה נבחרה בשנה שעברה לכהונה נוספת במועצה לזכויות אדם. "אם אנשים לא מרוצים ממה שמומחים לזכויות אדם אומרים, אז לכו למועצה ותעלו את התלונות בפני המדינות שחברות בה", אומר בציניות דובר האו"ם, סטפן דוז'אריק. הוא מסביר כי הגופים הללו הם תוצאה של בחירות פוליטיות בין המדינות החברות, כמו קטאר, סין ועיראק. "זה מתסכל עבורנו", מודה דוז'אריק, "לפעמים שחקנים שונים מחליטים החלטות שאנחנו לא תמיד מסכימים איתן".

התסכול הזה מוביל לשאלה הגדולה: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להישאר בזירה שנתפסת כחסרת סיכוי? בירושלים מבינים כי למרות הבוז והגינויים, אין ברירה אלא להשקיע במשלחות לאו"ם. "זו זירה שאיבדנו? אולי, אבל זו במה עולמית", אומרים במשרד החוץ. "אנחנו צריכים לשים שם את הדוברים הכי טובים. בחלקים גדולים בעולם האו"ם הוא הגוף שמחלק אוכל, בונה בתי ספר ונתפס כאובייקטיבי וישר. העימותים הללו מציגים אותנו באור שלילי אם אנחנו לא שם כדי להשיב מלחמה".

הקשר הקטארי והדילמה הישראלית

הדילמה הזו מקבלת המחשה ויזואלית חדה בנאומו של לואיי אחמד. הנאום, שבו הטיח בנציגים את האמת על הצביעות כלפי ישראל, נישא באולם חדש, חדיש ויפהפה בז'נבה. האולם הזה, שנבנה עבור האומות המאוחדות, הוקם במימון ובתרומה נדיבה של קטאר.

"האו"ם נשלט על ידי מדינות כמו קטאר", טוען אחמד. "נקודת המבט שלי היא לא שמדובר בגוף שרוצה לעשות טוב לעולם, אלא בגוף שמושפע מגורמים שונים עבור האג'נדות שלהם". בעולם שבו כסף קטארי בונה אולמות דיונים וקואליציות של מדינות דיקטטוריות קובעות מהן זכויות אדם, ישראל נדרשת ללמוד לנווט בתוך סבך של אינטרסים זרים.

האופציות נותרות ברורות אך כואבות: להישאר בחוץ ולוותר מראש על הלגיטימיות הבין-לאומית, או להמשיך להיאבק מבפנים בתוך ארגון שפעמים רבות נראה כמי ששכח את המטרה לשמה הוקם. עבור אחמד, נוייר ורבים אחרים, התשובה ברורה: למרות האובססיה, למרות ההטיה ולמרות הצביעות - המלחמה על הבמה העולמית היא חזית שאסור להפקיר.