התפריטים והשלטים רק בעברית: בהודו נלחמים ב"מיני ישראל" שקמה במדינה

עמוק בתוך עמק פארוואטי הציורי שבמדינת הימאצ'ל פרדש שבהודו, מתח תרבותי וגיאופוליטי שהיווה מקור לתסיסה במשך שנים מגיע כעת לנקודת רתיחה. בעוד שהרשויות המקומיות ובתי המשפט נאלצים מעת לעת להתמודד עם פסטיבלי טבע המוניים של תיירים, כמו זה שעורר סערה סביבתית ומשפטית בתחילת החודש, הבעיה האמיתית שמטרידה את האזור עמוקה וממושכת בהרבה. כיום, תושבים מקומיים רבים מזהירים כי כפרים מבודדים בהימלאיה, כמו קאסול ודהרמקוט, משנים את פניהם לחלוטין והופכים למובלעות סגורות ומנוכרות שבהן המקומיים מרגישים שהם אינם רצויים עוד.

שלטים בעברית וחרם כלכלי

הדינמיקה הדמוגרפית בעיירות הללו השתנתה מן היסוד בשנים האחרונות, והתרחקה מחילופי תרבות קונבנציונליים לעבר משהו סגור, מבודד ומורכב בהרבה. לטענת המקומיים, המרחב הציבורי עוצב מחדש סביב כלכלה שמיועדת כמעט אך ורק לתיירים ישראלים צעירים, המגיעים לאזור במסגרת מה שמכונה בעולם "שביל החומוס", המסלול שבו צועדים עשרות אלפי תרמילאים מיד לאחר שירות החובה שלהם בצבא.

המשפיען ההודי הארש לודה (Harsh Lodha) ביקר לאחרונה באזור, ולטענתו התופעה חורגת בהרבה מגבולות התיירות הנורמטיבית: "חיילים לשעבר ובהווה בצבא ההגנה לישראל משתמשים בהודו כמרכז טראומה ושיקום. אחרי שירות צבאי חובה, רובם נוסעים מזרחה לגואה, קאסול, דרמקוט, וזה לא באמת בשביל התרבות של הודו. הם באים לכאן כדי להשליך את הטראומה שלהם, והודו זולה, מרוחקת ומתירנית מספיק כדי לאפשר להם זאת".

לדברי לודה, הזרם הזה משכתב מחדש את הנוף המקומי, וכבר הוביל לכך ש"קאסול מכונה 'מיני ישראל', ודרמקוט הופכת ל'תל אביב של ההרים'". התשתית הפיזית והעסקית באזור עברה התאמה לדמוגרפיה הייחודית הזו: "קירות ברחבי קאסול ודרמקוט עם כתובות בעברית, תפריטים הם בעברית, בתי הארחה הפסיקו לתת שירות להודים, ובתי קפה בנויים לחלוטין סביב קהילה אחת", הוא מתאר.

הזרם הזה מביא איתו, לדבריו, גם מציאות פסיכולוגית מורכבת לרחובות הכפרים: "הם מתמסרים לסמים, מוזיקה, הרים, מסיבות וכל מה שהעמק הזה מעמיד לרשותם. הממשלה הישראלית הכירה בזה והקימה ארגון שנקרא 'המקום'. הם גם שולחים עובדי בריאות הנפש להודו כדי לטפל בחיילים האלה שעוברים כאן התקפים פוסט טראומטיים מלאים. חלקם אפילו לא הצליחו להבין איך לחזור הביתה".

לפי לודה, הקיטוב בשטח קיבל גם גוון פוליטי ואידיאולוגי מובהק, שהפך את הסביבה למבוקרת בצורה קשיחה המונעת מהאוכלוסייה המקומית לבטא את עמדותיה: "אם אתה בעל עסק מקומי שמעז לומר שהוא עומד לצד פלסטין, צפה להפסד עסקי", אמר לודה, ותיאר את המצב: "כשאנשים מדברים על מה שקורה בכיסים האלה של הודו, תבינו מה זה באמת. זה לא חילופי תרבות, זה אפילו לא באמת תיירות. זהו התוצר המיוצא של מערכת צבאית שמגייסת בני נוער, מעבירה אותם שנים של סכסוך, ואז משחררת אותם אל העולם". הוא מוסיף ואומר כי "ההתנהגות האינדיבידואלית שלהם היא כמובן הבעיה, אבל האשם האמיתי הוא המערכת והמשטר שמאפשרים את ההתנהגות הזו ואז משאירים אותה ללא השגחה".

החיבוק של מודי ונתניהו והחששות הביטחוניים במשולש הגבולות

הנוף הגיאופוליטי הרחב מסבך ומעמיק עוד יותר את מערכת היחסים המתוחה הזו בשטח. השיח ברשתות החברתיות ובפודקאסטים אזוריים, דוגמת The Ali.TM Podcast הפקיסטני, מדגיש כי החמימות הדיפלומטית הגלויה בין המנהיגים שיחקה תפקיד מפתח ביצירת המצב הנוכחי. בדיונים אלו עולה הטענה כי "אנשים אומרים שהתיירים האלה, אנשי הצבא האלה, לא יוכלו עוד ללכת לשום מקום אחר בעולם אבל הודו תהיה המקום היחיד שבו הם מרגישים בטוחים וזו הסיבה שהם הולכים לשם". המבקרים קושרים זאת ישירות למערכת היחסים הפוליטית, ומציינים כי בזמן שחלקים מהעולם הפנו גב להנהגה הישראלית, נרשמו מפגשים חמים בין ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי לראש הממשלה בנימין נתניהו.

במסגרת הניתוחים הללו, נטען כי אותם מפגשים רשמיים והחוסר ברשתות ביטחון במקומות אחרים דוחפים את המטיילים הצעירים דווקא להימלאיה, שם "הכסף שלהם שווה יותר בהודו וזה גם פקטור". הדיונים האזוריים נוגעים לעיתים קרובות גם במחיר הפסיכולוגי של הלחימה, תוך טענה כי יוצאי צבא נושאים איתם את צלקות הקרב, דבר שמשפיע על התנהגותם ומגביר את הנטייה לחזור לאזורי נוחות מבודדים שבהם הם מרגישים מוגנים ורחוקים מביקורת בין-לאומית.

הבידוד והאופי הסגור של הנוכחות הפוסט-צבאית הזו באזור, הולידו עם הזמן גם חששות קודרים וחשדנות רבה בקרב קבוצות פוליטיות מקומיות וארגוני זכויות אדם בהודו. המיקום הגיאוגרפי של מדינת המחוז הימאצ'ל פרדש הוא רגיש ונפיץ במיוחד מבחינה אסטרטגית, שכן היא שוכנת בתוך משולש גבולות ביטחוני הממוקם בקרבת קשמיר וגבול סין. הנוכחות הדומיננטית והמוחלטת של אזרחים זרים בעלי רקע צבאי, לצד השילוט בעברית והקבוצות החברתיות הסגורות, הזינו לאורך השנים תיאוריות קונספירציה מקומיות שונות.

בין היתר, נרטיבים שוליים באזור נוטים להעלות טענות וחשדות לגבי קיומן של רשתות "נרקו-מודיעין" או פעולות אימון ואיסוף מידע בפרופיל נמוך של מנגנוני ביטחון זרים, המנצלים כביכול את תנאי השטח הגבוהים וההרריים לצורך התאקלמות. בעוד שארגונים שונים וגורמי שמאל בהודו מנסים להציג את השילוב של מיקום גיאוגרפי, תרבות שימוש בחומרים אסורים, מוסדות דתיים כמו בתי חב"ד ושיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי הבין-לאומי (הכולל אספקת מל"טים, מערכות מכ"ם והסכמי הגנת סייבר) כעדות לקשר עמוק יותר, טענות אלו נותרות בלתי מאומתות ונחשבות במידה רבה כביטוי לחשדנות העמוקה וליחסים הטעונים באזור.

עם זאת, החששות הללו אינם נותרים רק בגדר שמועות: הסביבה הפכה לכה טעונה פוליטית, עד שארגונים פוליטיים מהשמאל ההודי וקרנות משפטיות שונות פנו רשמית בשנים האחרונות לגופים ממשלתיים, בהם משרד הפנים ההודי ורשויות ההגירה, בדרישה לפתוח בחקירות ולעקוב באדיקות אחר התנהגותם, מטרות הגעתם ומעמדם המשפטי של אנשי מילואים ויוצאי צבא זרים המטיילים ברחבי רכסי ההרים. בסופו של דבר, מנהיגים מקומיים ופעילים חברתיים טוענים כי מודל התיירות הנוכחי בעמק פארוואטי הגיע למבוי סתום, והשילוב בין פגיעה סביבתית, תרבות סגורה ומנוכרת הדוחקת באופן שיטתי את רגליהם של אזרחי הודו מאדמתם, לצד המורכבות הגיאופוליטית, הפכו את עמק ההרים השקט לסיר לחץ שעלול להתפוצץ.