פותחת מבערים: זמביה השקטה מכוונת אל פי 2 יותר תיירים – והטבע הבלתי נגוע שלה כובש את העולם

בלבה של אפריקה הדרומית-מרכזית, הרחק מהרעש התקשורתי הרגיל, מתרחשת בימים אלה דרמה שקטה אך מרשימה במיוחד. זמביה, המדינה שנהנתה במשך שנים ממעמד של "הסוד השמור" של היבשת, החליטה לפתוח מבערים. עם תוכנית עבודה שאפתנית, השקעות עתק בתשתיות וגידול נתוני כניסות ששוברים שיאים, המדינה הציבה לעצמה יעד חד-משמעי: להכפיל את מספר התיירים מ-2.5 מיליון ל-5 מיליון מבקרים בשנה עד שנת 2031.

במרכז המהלך עומדת אסטרטגיית Grow Zambia שהוביל הנשיא האקאינדה היצ'ילמה. המטרה היא להפוך את התיירות מנישה צדדית למנוע צמיחה לאומי שיצמיח מקומות עבודה ויוריד את התלות של המדינה ביצוא מחצבים. הממשלה משקיעה סכומי עתק בשדרוג תשתיות, מפשטת בירוקרטיות ורישיונות, ומריצה קמפיין מיתוג בין-לאומי תחת הסיסמה Zambia Moves You.

>> יקום מקביל: למה לא מדברים על הטיולים באזור המדהים הזה?

>> לחשב מסלול: האם אפריקה יכולה להיות הטרנד הבא של הישראלים?

>> הישראלי שמטייל באפריקה: "החלטתי שלמסע הזה אני יוצא בכל מחיר"

הטבע במלוא עוצמתו

עבור מי שעדיין לא מכיר, זמביה מציעה שילוב נדיר של טבע פראי בלתי נגוע לצד מורשת תרבותית עשירה. הלב הפועם של המדינה הוא נהר הזמבזי, שמזין את אחד מפלאי תבל המפורסמים בעולם, מפלי ויקטוריה. המקומיים קוראים להם מוסי-או-טוניה ("העשן שמטיל רעם"), ולא בכדי: מסך המים משתרע על פני יותר מקילומטר וחצי וצונח מגובה של מעל מאה מטרים אל תוך מצוק באטוקה. העיר הסמוכה ליבינגסטון הפכה בשנים האחרונות לבירת אקסטרים שמושכת אליה חובבי הרפתקאות מכל העולם עבור רפטינג במים סוערים, קפיצות באנג'י מגשר המפלים ושחייה בבריכת השטן המפורסמת שעל פי התהום.

אבל הקלף המנצח של זמביה הוא ספארי ההליכה. זמביה נחשבת לערש הולדתו של הקונספט, שפותח לראשונה בפארק הלאומי דרום לואנגווה. במקום להסתגר בג'יפ ממוזג, המטיילים יוצאים לשטח ברגל לצד מדריכים מקצועיים ופקחים חמושים, ועוקבים מקרוב אחר עולם החי. השמורה הזו נחשבת לאחת הטובות בעולם לצפייה בנמרים, להקות אריות ועדרים עצומים של היפופוטמים ותנינים לאורך נהר הלואנגווה.

מבחר השמורות במדינה לא מסתכם רק שם, והפארק הלאומי זמבזי התחתון מציע ספארי שיט קסום לצד מצוקים דרמטיים, בעוד הפארק הלאומי קאפואה, הוותיק והגדול בזמביה, הוא מקלט לאנטילופות נדירות ולטורפים במישורי בוסאנגה. בצפון המדינה, הפארק הלאומי קסאנקה מספק מדי סתיו את אחד ממחזות הטבע המטורפים בתבל, כשהמוני עטלפי פירות שמכסים את השמיים מגיעים להתקבץ ביער מהגוני קטן.

לכל העושר הסביבתי הזה מצטרפת תרבות מקומית מרתקת של מעל 70 קבוצות אתניות. אירועים מסורתיים, כמו טקס הכואמבוקה של בני הלוזי שבו המלך שט בסירת בארג' מלכותית בליווי תופים, מושכים אליהם מבקרים רבים. יוזמות תיירות קהילתית מאפשרות למטיילים לטעום ממאכלים מקומיים כמו נשימה (Nshima), לסייר בשוקי אומנות ולחוות מקרוב את אורח החיים האותנטי.

השכנים באים: המנוע האזורי שדוחף את המספרים למעלה

אם בעבר התיירות באפריקה הייתה תלויה בעיקר במטיילים מארצות הברית ומאירופה, כיום התמונה שונה לחלוטין. התיירות התוך-יבשתית מהווה כעת למעלה מ-80 אחוזים מסך המבקרים בזמביה, והיא זו שמזרימה הכנסות קבועות לעסקים המקומיים לאורך כל ימות השנה.

את המגמה הזו מובילה זימבבואה השכנה, שהפכה למקור התיירות הנכנסת הגדול ביותר של זמביה עם גידול של 6 אחוזים בתנועת המעבר בגבול. היא עוקפת ענקיות כמו דרום אפריקה, טנזניה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. השילוב של אזור מפלי ויקטוריה המשותף ומנגנון הוויזה המאוחד (KAZA Univisa) מאפשר לתיירים לעבור בקלות בין שתי המדינות תחת היתר אחד.

מדינות נוספות באזור מעצימות את התנועה: הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מייצרת תפוסה גבוהה בבתי המלון בזכות תנועת אנשי עסקים ומבקרים המגיעים לצורכי רפואה דרך מעבר קסומבאלסה. טנזניה מחברת את צפון זמביה דרך מסדרון נאקונדה ורשת הרכבות TAZARA, מה שפותח גישה לאתרים כמו מפלי קלאמבו ואגם טנגניקה. מדרום אפריקה מגיעות טיסות ישירות ללוסקה ולליבינגסטון שמביאות תיירות יוקרה ואירועים עסקיים, בעוד גשר קזונגולה מעל נהר הזמבזי הקל משמעותית על מעבר מטיילים בין בוטסואנה, נמיביה וזמביה.

כדי לעמוד ביעד השאפתני של 5 מיליון תיירים, הממשלה הגדילה את תקציב התיירות הלאומי ל-1.53 מיליארד קוואצ'ה (מעל 55 מיליון דולר). הכסף מופנה לשדרוג כבישי גישה לשמורות, הנהגת מערכות דירוג ורישוי דיגיטליות בבתי המלון, ושיפור רמת האירוח. לצד הפיתוח הכלכלי, הדגש המרכזי הוא שמירה על הסביבה ויצירת תועלת לקהילה, והממשלה ומפעילי הלודג'ים דואגים לכך שתושבי הכפרים הסמוכים לשמורות יהיו שותפים פעילים וייהנו מהכנסות התיירות דרך מקומות עבודה, הקמת בתי ספר ותשתיות בריאות. המודל הזה מוכיח את עצמו: כשהתושבים המקומיים מרוויחים מהטבע, החיכוך עם חיות הבר יורד והציד הבלתי חוקי פוחת באופן דרמטי.