תשתקו שנייה, הוא זז. והופ, הנה הצעד הראשון שלו. וואו, תראו אותו, צעד ועוד צעד, הוא ממש הולך. שיט, הוא מתקרב לפינת השולחן, שמישהו יתפוס אותו לפני שייפול וייפצע. הילד הזה, גלעד שליט, עדיין חייל בן 25, הוא כבר מזמן לא הבן של אביבה ונועם, כפי שהוא עצמו דקלם בתמימותו באותה קלטת שסיפקה לנו ממנו אות חיים. גלעד הפך להיות הילד של כולנו.
השימוש במונח "ילד" בהקשר הזה עמד במוקד ויכוח פוליטי בשנים האחרונות, שהרי עם כל הכבוד לעובדה ששליט נחטף בשלהי שנות העשרה של חייו, זה קרה כשהיה חייל בעת מילוי תפקידו. אבל היו מקרים בהם הוא פשוט היה באמת גם הילד שלנו, בצורה הכי תמימה שיכולה להיות בין זרים גמורים. אנחנו החופשיים והוא השבוי.
אז נכון, זה לא שתיזזנו בכל העולם כדי לשחרר אותו, וזה לא שהתהפכנו על משכבנו בכל הלילות, וזה לא שהחיים שלנו עצרו מלכת. אבל למרות שאנחנו לא הביולוגיים שלו, הוא הילד שלנו. וכשהילד חוזר הביתה אחרי למעלה מחמש שנים אנחנו רוצים לראות אותו. נו, תמונה אחת, אל תהיו רעים.
המתמטיקה פשוטה: גלעד אחד שווה אלף אסירים, תמונה אחת שווה אלף מילים. העם דרש תמונה דנדשה, ישר מהאולטרסאונד, כי נמאס לו מחמש התמונות – זו עם המרפק, ההיא מחדר האוכל, המעט עקומה שבה הוא חובש משקפיים, עוד פריים מהקלטת, וזהו בערך – שהחלפנו זו בזו בכל פעם שרצינו להאמין שהילד שלנו קצת יותר חי מאשר בתמונת סטילס קפואה ואומללה, שבה הוא נראה עצוב, ממעט לחייך, רחוק וכלוא כל כך.
הרגש גבר על השכל, הלב השבית את המוח
יום לפני שלראשונה זה חמש שנים גלעד היה אמור לעשות את ה"צ'יז" מול הפלאשים של התקשורת, התברר שהתמונה הזו תהיה מבוימת, גנרית, נקייה, אסתטית, יחצנית, מעשה ידי דובר צה"ל להתפאר, ולא אותנטית ובעלת משמעות שיכולה לצמוח ממאבק עיקש בין צלמים ותחרות בין גופי חדשות. אפילו המלחמות בין חברות החדשות, העיתונים ואתרי האינטרנט, נשכחו בצל הצורך להיות פעם בחיים בני אדם, ולאפשר לגלעד לחזור הביתה עם מינימום טררם תקשורתי מסביב. הכל כדי להשתיק את האובססיה – המובנת בסך הכל – של מדינה שלמה סביב תמונה של הילד שלה.
אבל כל התכנונים המוקפדים האלה לא יכלו לרגע טלוויזיוני לא מתוכנן. פתאום, מתוך רשת הטלוויזיה המצרית ששידרה בלייב, הגיחה דמותו הכחושה ופצועה, אך חיה, כל כך חיה, של גלעד. ובאותו רגע התברר שלא מדובר באגו חולה או בתחרות בריאה בין גופי תקשורת, וגם לא באובססיה של מדינה שלמה בעקבות תמונה או עוד פיסה לעוסה של מידע. היה כאן משהו אחר, קטן ואמיתי.
הצורך לראות את גלעד נבע מתוך רגש אבהי או אימהי, כזה שכל מי שחי במדינה הזו פיתח כלפי הילד הזה, או לפחות היה מסוגל להזדהות איתו. הרגע הזה גרם לציניקנים הגדולים ביותר להפסיק לצייץ בטוויטר, לקחת צעד אחורה בתוך כל טרפת צריכת או אספקת האינפורמציה, להביט בעיניים מזוגגות בלא ייאמן. פתאום נולד חלקיק של זמן שבו הרומנטיקה ניצחה את המתמטיקה, הרגש גבר על השכל, הלב השבית את המוח – בדיוק הפוך ממה שמלמדים במבוא לניהול מדינה – אבל זה כבר לא שינה שום דבר. לרגע אחד החזרה של גלעד הביתה הפסיקה להיות שנויה במחלוקת, המחיר הכבד התגמד, הביקורות דממו, העולם נראה טוב יותר.