יוצאים לקלפיות - שוב: החלטתם הדרמטית של ראש הממשלה נפתלי בנט וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד אמש (שני) לפזר את הכנסת ה-24, צפויה להוציא את אזרחי ישראל לקלפיות בפעם החמישית בתוך פחות מארבע שנים. איפה ישראל ביחס לעולם, כמה זה עולה לנו ומהם ההשלכות והפתרונות? פרופ' עופר קניג וד"ר אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה עם התשובות.
יש את ישראל, ויש את העולם
הבחירות בישראל נערכות בתדירות חסרת תקדים ביחס לדמוקרטיות המבוססות. לפני מערכת הבחירות של 2019, ישראל הייתה ממוקמת במקום ה-15 וערכה בכל 3.3 שנים בממוצע בחירות - לפני מדינות כמו קנדה, יפן ויוון ואחרי איטליה, בריטניה ואוסטריה.
כיום המצב שונה לחלוטין. המשבר הפוליטי הוביל לכך שמדינת ישראל התדרדרה היישר אל המקום ה-21, שהוא גם המקום האחרון, עם קיום בחירות בכל 2.4 שנים בממוצע.
מהם הגורמים לבחירות התכופות?
ראשיתו של המשבר הנוכחי, שהחל כבר ב-2019, החל בתיקו הפוליטי בין שני הגושים - גוש נתניהו והגוש שמתנגד לו. לצד זאת, חשוב לציין את הקיטוב בין הצדדים, קיטוב שהפך את המשחק הפוליטי ל"משחק סכום אפס" ומקשה על שיתוף פעולה ביניהם.
הקיטוב נובע בעיקר מהדומיננטיות של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, מההליכים הפליליים נגדו, אך גם קשור למגמות עולמיות של פרסונליזציה של הפוליטיקה - תהליך שבו משקלו של השחקן היחיד עולה, ואילו משקלה של מפלגתו יורדת.
כל אלו מנעו הקמת ממשלה לאחר שתי מערכות הבחירות של 2019, ופירקו במהירות רבה את ממשלת החילופים של נתניהו וגנץ שקמה לאחר בחירות 2020. את הסיבות להתפרקות הממשלה הנוכחית עוד מוקדם לסכם, אבל ברור שמלכתחילה היו צפויים לה קשיים רבים, בשל ריבוי הסיעות והפיצול הפנימי בתוכה.
שיטת הבחירות מעלה סימני שאלה
לצד אלו, גם כללי המשחק הפוליטיים תורמים לכך תרומה מכרעת. בזכות נתיבים חוקיים רבים שמובילים להקדמת הבחירות בישראל ניתן לפזר את הכנסת ולצאת לבחירות מחודשות די בקלות. למעשה, השנה האחרונה בה הבחירות לכנסת נערכו במועדן הייתה 1988.
את הכנסת ניתן לפזר בשלל דרכים: באמצעות חוק פיזור הכנסת שמצריך רוב של לפחות 61 חברי כנסת, בעקבות חוסר יכולת לכונן ממשלה חדשה, חוסר יכולת להעביר את חוק התקציב בתוך 3 חודשים מראשית כהונתה של ממשלה חדשה וגם, כפי שקרה אתמול, ביוזמתו של ראש הממשלה.
למרות שברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות יש דרכים להקדמת הבחירות, באף אחת מהן אין דרכים כה רבות להקדמת הבחירות. בנורווגיה למשל, לא ניתן להקדים כלל את הבחירות. גם הקשר בין אי-העברת התקציב לבין פיזור הפרלמנט הוא חריג לישראל.
ההשלכות של חוסר היציבות עשויות להיות הרסניות - ולעיתים רחוקות חיוביות. במקרים מסוימים, הקדמת הבחירות חיובית אם הכנסת והממשלה לא מתפקדות, מה שמחייב "לערבב מחדש את הקלפים" - בתקווה שהכנסת החדשה שתיבחר תגלה משילות ויציבות גבוהות יותר.
ולמרות זאת, חוסר היציבות הקיצוני בישראל פוגע באמון הציבור שסולד בפוליטיקאים, בתכנון לטווח ארוך בעקבות חילופים תכופים במשרדי הממשלה, פגיעה בעבודת ועדות הכנסת וכתוצאה מכך, בפיקוח על משרדי הממשלה וגם, פגיעה ביכולת הציבור להעריך כראוי את תפקודם של חברי כנסת, שרים ומפלגות.
מה אפשר לעשות?
פתרון אפשרי שעשוי לשנות את המצב הוא שינוי עמוק במנגנונים לפיזור הכנסת: ביטול הקשר בין אי-העברת תקציב המדינה לבין פיזור הכנסת, ביטול האפשרות לפזר את הכנסת בזמן ההליכים להרכבת ממשלה ולהעלות את הרוב הנדרש לפיזור הכנסת - מ-61 ל-80.
במקביל, חשוב לעגן את כללי המשחק הפוליטיים, כך שייפסק המצב שבו כל רוב מזדמן בכנסת יכול לעצב אותם לטובתו. הדבר יכול וצריך להיעשות במסגרת כוללת של עיגון חוקי היסוד בישראל. למשל, שכדי לשנות חוק יסוד יהיה צורך ברוב של 70 או 80 חברי כנסת.