המדינה שמעל המדינה: משמרות המהפכה ביום שאחרי ח'אמנאי

בריטניה הייתה האחרונה. שנים חיכו לזה שם, הפגינו, הפעילו לובי מסיבי, וביולי האחרון, רגע לפני שראש הממשלה התפטר, זה סוף סוף קרה. קיר סטארמר הצהיר שמשמרות המהפכה הם טרוריסטים. "ל-IRGC היסטוריה ארוכה של שימוש בשלוחים וברשתות פשיעה כדי לפגוע באנשים בבריטניה, כולל בקהילות היהודיות שלנו", הוא הצהיר ב-13 ביולי 2026. "היום, תחת סמכויות האיום המדינתי החדשות שלנו, אנחנו מגדירים את הקבוצה הפלילית הזו".

ההחלטה להכניס את משמרות המהפכה של איראן לרשימת הטרור הבריטית ולהוציא את הארגון מחוץ לחוק לקחה שנים, למרות העובדות הידועות על פעילות סוכניו על אדמת הממלכה. בריטניה הצטרפה לגל עולמי: לפניה, בינואר, הוסיף האיחוד האירופי את הארגון לרשימת הטרור שלו; אוסטרליה וקנדה ביצעו מהלכים זהים; והאמריקנים, כזכור, הקדימו את כולם עוד ב-2019, תחת ממשל טראמפ. מייק פומפאו, אז שר החוץ של ארה"ב, הזהיר כבר אז: "משמרות המהפכה מתחזים לארגון צבאי לגיטימי, אבל אף אחד מאיתנו לא צריך ללכת שולל. הם מתכננים ומוציאים לפועל מסעות טרור בכל העולם".

אבל משמרות המהפכה הם הרבה יותר מארגון טרור בין-לאומי. מדובר בגוף שמקבל החלטות, מבצע אותן ואוכף אותן - בבית ובחוץ. הוא אחראי לתשתיות צבאיות ואזרחיות ושולט בחלקים נרחבים מהכלכלה האיראנית. זוהי מדינה בתוך מדינה, או במקרה של איראן - מדינה מעל מדינה. היום, כשאיראן משתנה לנגד עינינו ואחרי עשורים של שלטון יחיד, נדמה שהמנהיג העליון כבר אינו הפונקציה המכריעה. איראן של 2026 היא משהו שקרוב מאוד לדיקטטורה צבאית של משמרות המהפכה.

הכאוס שהוליד את המשמר

כדי להבין איך הגענו לנקודה הזו, צריך לחזור אחורה, לימי המהפכה האיסלאמית. ד"ר מנחם מרחבי, חוקר איראן במכון טרומן ובמרכז האקדמי שלם, מסביר כי כשהאייתוללה חומייני חזר לאיראן בפברואר 1979, הוא מצא מדינה שקרסה לחלוטין. "מחסני נשק נפרצו, בתי כלא נפתחו, ונוצרו כנופיות ששלטו על בלוקים מסוימים בערים", אומר מרחבי. "לתוך הכאוס הזה נכנס חומייני והקים את משמרות המהפכה לשתי מטרות: למנוע מהפכה-שכנגד של אנשי השאה, ולאסוף את הנשק מהרחובות כדי להשליט סדר".

הצבא הסדיר של השאה, ה"ארטש", היה משותק. המפקדים הבכירים היו תלויים כל כך בשאה, שבלי הוראותיו הם פשוט לא ידעו לתפקד. משמרות המהפכה נולדו כ"סלט" של קבוצות חמושות, עריקים מהצבא וסטודנטים נלהבים שנתפסו ללהט המהפכני. המבחן הגדול שלהם הגיע מהר מאוד, עם הפלישה העיראקית בספטמבר 1980.

מלחמת איראן-עיראק הייתה נקודת המפנה. "באמצע שנות ה-80 כבר אפשר לדבר עליהם כצבא מסודר", מסביר מרחבי. "בעוד שהצבא המסורתי היה מקצועי יותר אך חשוד בחוסר נאמנות, חומייני זיהה במשמרות המהפכה כוח עם הרבה יותר חיות. הם אלו שדחפו קדימה וקנו את עולמם בשוחות". בשנים הללו צמחו דמויות כמו קאסם סולימאני, שהפכו לקונצנזוס באיראן בזכות ההילה של מי שסיכנו את חייהם בשביל המולדת.

חמש הזרועות של התמנון

כיום, משמרות המהפכה מחולקים לחמישה ענפים עיקריים: אוויר, ים, יבשה, בסיג' וכוח קודס. בעוד ששלוש הזרועות הראשונות מהוות צבא לכל דבר, הבסיג' וכוח קודס הם המנועים שמאחורי הישרדות המשטר ועוצמתו הבין-לאומית.

הבסיג' הוא מיליציית מתנדבים עם פריסה רחבה במיוחד. "החיבור שלהם לשטח טוב משל כל גורם אחר", אומר מרחבי. "כשצריך לזהות מפגינים מבלוק מסוים דרך מצלמות אבטחה, הבסיג'י המקומי יגיד לך בדיוק מי זה מי". מנגד, כוח קודס הוא הזרוע המקבילה למוסד, האחראית לקשר עם פרוקסים כמו חיזבאללה, חמאס והחות'ים. תפקידם הוא ליצור רשת ביטחון שתאפשר לאיראן להילחם באויביה מבלי שהאש תגיע לאדמתה.

לצד העוצמה הצבאית, הארגון השתלט על הכלכלה. מדובר בגוורדיה שלמה של יוצאי משמרות המהפכה שמנהלים חברות ממשלתיות ושולטים במכס. "הם המרוויחים הגדולים מהסנקציות", מסביר מרחבי. "כשמוצר מסוים אסור ליבוא, בכיר במשמרות המהפכה יכול להכניס אותו בתוך 'מטען צבאי מסווג' ולמכור אותו בשוק השחור ברווח אדיר. זה מסביר למה משטר הסנקציות אומנם הרעיב את האוכלוסייה, אבל לא הקריס את המערכת".

היום שאחרי "שאגת הארי"

המציאות הזו עמדה למבחן דרמטי במבצע "שאגת הארי". המתקפה העוצמתית על המתחם של עלי ח'אמנאי בטהראן שינתה את חוקי המשחק. בפעם הראשונה מאז 1979, אין מנהיג עליון ברור. ח'אמנאי, שהיה המבוגר האחראי שיודע לאזן בין המחנות, איננו, ובנו מוג'תבא ח'אמנאי נותר דמות מסתורית בצללים.

"זה שאין היום מנהיג עליון דומיננטי שם את הממסד הביטחוני במקום הרבה יותר חזק", טוען מרחבי. "הם לא צריכים אישור, הם מדברים בשמו. אין יותר ברקסים לגוורדיה הביטחונית. אם פעם היו לוחשים לאוזנו של ח'אמנאי גם גורמים מתונים יותר, היום ההכרעה היא של הביטחוניסטים בלבד".

הנשיא מסעוד פזשכיאן ושר החוץ עבאס עראקצ'י הם אומנם הנציגים הרשמיים של ה"רפובליקה", אבל ברור לכל שמשמרות המהפכה הם אלו שמכתיבים את הטון. השאלה הגדולה היא האם לארגון כזה, שמשגשג בתוך כאוס וסנקציות, יש בכלל אינטרס לחתום על הסכמים עם המערב.

לחשב מסלול מחדש

מרחבי נוטה להאמין שלחץ צבאי וכלכלי מסיבי יכול לעבוד. "משמרות המהפכה לא יוכלו להתקיים בלי המדינה. אם איראן תקרוס, הם יקרסו איתה. הם לא יתאבדו על עניין הנשק הגרעיני אם המחיר יהיה אובדן הנכסים והכוח שלהם". עם זאת, הוא מזהיר מהמשחק הכפול האיראני המוכר: "ח'אמנאי היה מומחה בלשלוח את ה'שמאלנים' לשאת ולתת בשמו, תוך שהוא תוקף אותם בתקשורת כדי לרצות את הבייס".

האם ייתכן שינוי מבפנים? "אני לא חושב שאותם אנשים יכולים לעשות רוויזיה, אבל ייתכן שהדור הבא בפיקוד יבין שהמחיר שהם שילמו גבוה מדי ביחס להישגים", מסכם מרחבי. בינתיים, הבעיות הפנימיות של איראן לא נעלמו. הדיכוי האלים והמצב הכלכלי הקשה הם פצצה מתקתקת שעלולה להתפוצץ שוב ברגע שהמתח מול ישראל וארצות הברית יירד מעט.

משמרות המהפכה נמצאים כעת במבחן הגדול ביותר שלהם: לא עוד כקבלני ביצוע של מנהיג עליון כריזמטי, אלא כבעלי הבית היחידים במדינה שסועה. האם יבחרו להמשיך במסע הטרור או יבינו שעל מנת לשמר את המהפכה, הם חייבים קודם כול לשמור על המדינה? הימים הקרובים בטהראן יכריעו.