לבנון על פרשת דרכים: בין חורבן הדרום לחלום על וויסקי בתל אביב

ראש הממשלה בנימין נתניהו תמיד היה איש של סלוגנים קליטים. בסוף השבוע האחרון, בישיבה מיוחדת עם ראשי רשויות בצפון שהתקיימה במרחב מוגן בשלומי, הוא הציג את היצירה החדשה שלו: "הפיתוח וההזנקה, הביטחון וההרחקה". מצד אחד, תוכנית סיוע גרנדיוזית של 13 מיליארד שקלים; מצד שני, הבטחה ליצירת מציאות ביטחונית חדשה. "מה שראיתם בדרום זה מה שיהיה בצפון", הצהיר נתניהו בביטחון, "לא האמינו, היום כולם מאמינים".

אלא שהמציאות בלבנון ובצפון הארץ מסרבת להתיישר לפי חרוזים מוצלחים. עשרים דקות בלבד לאחר סיום הישיבה, חדר כטב"ם של חיזבאללה למרחב שלומי. האזעקות קטעו את חגיגות "יום החג" של הממשלה, והזכירו לכולם שהדרך ל"הזנקה" עוברת דרך אש בלתי פסקת. המקרה הזה סימל יממה של כאוס מוחלט: דיווחים על הפסקת אש בתיווך ממשל טראמפ מצד אחד, והודעות לוחמניות של חיזבאללה ותקיפות עוצמתיות של צה"ל מצד שני. בתווך, ניצב עם לבנוני שסוע, מותש, שמתחיל להשמיע קולות שבעבר היו נחשבים לגזר דין מוות.

"שיחת הצעקות": טראמפ נגד נתניהו

במרכז הדרמה הדיפלומטית עומד ציר של השפעה ומניפולציה. מצד אחד, ארצות הברית וישראל; מצד שני, איראן. לפי הפרשן אוהד חמו, מה שראינו בשבוע האחרון הוא "מבצע השפעה" איראני מתוחכם. טהראן, בלחץ כבד לעצור את תקיפות צה"ל בדאחייה בביירות, החלה להפעיל את הכלים שברשותה. על פי דיווחים והדלפות, איראן פנתה למתווכות כמו פקיסטן והעבירה מסר מאיים: אנחנו שוקלים מתקפת מנע על ישראל. במקביל, האמריקנים זיהו העלאת כוננות ביחידות הטילים האיראניות.

המסר נקלט בוושינגטון. דונלד טראמפ, שהבטיח לסיים את המלחמות במזרח התיכון ולא להתחיל חדשות, נכנס ללחץ. הוא ראה את המלחמה חומקת לו מבין האצבעות והופכת לעימות אזורי כולל. התוצאה הייתה שיחת טלפון קשה, "שיחת צעקות" בשבע בערב, לראש הממשלה נתניהו, שנחשפה כאן ב-N12.

"זו הייתה שיחה נוראה, טראמפ ממש נכנס בביבי", אומר מקור ישראלי שעודכן בפרטי השיחה. לפי אותו מקור, הנשיא האמריקני ביקר את נתניהו, השתמש במגוון קללות ודרש ממנו לסגת מיד מהכוונה לתקוף בביירות ולא "לפוצץ" את המשא ומתן עם איראן. נתניהו, כך מדווח, יצא מהשיחה מודאג מאוד, חושש שחופש הפעולה של צה"ל בלבנון עומד להצטמצם משמעותית תחת הלחץ של הבית הלבן.

"אם איראן תצליח לכפות על ישראל להפסיק את התקיפות בדאחייה, היא תוכל לומר לציבור הלבנוני: "אנחנו אולי הכנסנו אתכם למלחמה, אבל אנחנו היחידים שמסוגלים להוציא אתכם ממנה"

האינטרס האיראני: המציל של לבנון

מדוע לאיראן כל כך דחוף לקשור בין הפסקת האש בלבנון למערכת היחסים שלה עם ארה"ב? התשובה כנראה טמונה במעמדה המתערער בתוך לבנון. הלבנוני הממוצע - ולא רק הנוצרי או הסוני, אלא גם השיעי - רואה באיראן את הסיבה העיקרית להרס מדינתו. איראן נתפסת כמי שמשחקת בחייהם של מיליונים לטובת האינטרסים של טהראן.

כדי לשנות את הנרטיב הזה, איראן מנסה למצב את עצמה כמי ש"עצרה את הישראלים". אם היא תצליח לכפות על ישראל להפסיק את התקיפות בדאחייה, היא תוכל לומר לציבור הלבנוני: "אנחנו אולי הכנסנו אתכם למלחמה, אבל אנחנו היחידים שמסוגלים להוציא אתכם ממנה ולמנוע את החורבן המוחלט של ביירות".

זהו קרב על הלגיטימציה של חיזבאללה. הארגון, שבניגוד למלחמת לבנון השנייה ב-2006 נכשל הפעם לחלוטין בהגנה על לבנון, נמצא במצוקה אסטרטגית. צה"ל כותש את כפרי הדרום בשיטתיות, במה שחמו מגדיר כ"עזהטיזציה" (מלשון עזה) של דרום לבנון. הפחד מהפיכת הדאחייה לחורבות כמו ג'באליה או בית חנון הוא שמניע את קריאת המצוקה של חיזבאללה לאיראנים: "בואו תעזרו לנו לעצור את האש".

כ-75% מהמרונים, למעלה מ-50% מהסונים ורוב מכריע של הדרוזים בלבנון היו רוצים לראות הסכם שלום עם ישראל. השבר הלבנוני הוא כבר לא רק פוליטי, הוא קיומי

קולות של שינוי: "רוצים לשתות וויסקי בתל אביב"

אבל בעוד הציר השיעי מנסה לשרוד, מתחת לפני השטח רוחשים קולות אחרים לגמרי. סקרים אחרונים חושפים תמונה מדהימה: כ-75% מהמרונים, למעלה מ-50% מהסונים ורוב מכריע של הדרוזים בלבנון היו רוצים לראות הסכם שלום עם ישראל. השבר הלבנוני הוא כבר לא רק פוליטי, הוא קיומי.

ברשתות החברתיות ובטלוויזיה הלבנונית מופיעים קולות שבעבר לא ניתן היה לדמיין. "השלום יקרה, והנורמליזציה תקרה", אומר אזרח לבנוני בסרטון שהפך ויראלי. "אנחנו רוצים לנסוע לישראל ולתל אביב, ואני רוצה לשתות כוס וויסקי בתל אביב. ולמי שיש בעיה עם זה - שיבוא ויראה לנו".

הקולות הבוטים האלו מעידים על דבר אחד: היעדר פחד. לאנשים נמאס מהשליטה המוחלטת של חיזבאללה, שגורר אותם למלחמות לא להם. עד לפני שנתיים וחצי, התבטאות כזו הייתה יוצאת דופן, כזו שנשמעת לא הגיונית שנשמעה בפומבי מפי אדם שגר בלבנון. היום, לנוכח החולשה של חיזבאללה וההרס בדרום, הסכרים נפרצו.

בין ייאוש לתקווה: מה הלאה?

המציאות בלבנון קשה מנשוא. בין 800 אלף ל-1.1 מיליון בני אדם עקורים מבתיהם. הם חיים בבתי ספר, באוהלים ובשכונות נוצריות בביירות, מה שיוצר מתיחות דתית ועדתית נפיצה. הנוצרים האליטיסטים רואים באנשי חיזבאללה המגיעים לשכונותיהם נטל ואיום, והחיכוך הזה מאיים להצית מחדש את השדים של מלחמת האזרחים.

האם ישראל יכולה לצפות ל"ניצחון מוחלט"? חמו מסביר שלדעתו מדובר בציפייה ילדותית. חיזבאללה, כמו חמאס, הוא ארגון שמושרש עמוק ולא ייעלם מחר בבוקר. המטרה הריאלית היא אחרת: ניצול החולשה הצבאית של הארגון כדי לחזק את ריבונותה של מדינת לבנון וצבא לבנון.

"ישראל החלישה את חיזבאללה בצורה יוצאת דופן בשנתיים האחרונות", אומר חמו. "זה ארגון שהוא צל חיוור של מה שהיה". המטרה היא לייצר מצב שבו חיזבאללה ייאלץ להיאבק על מקומו בתוך המערכת הפוליטית הלבנונית, ללא היתרון המכריע של הזרוע הצבאית ש"מחזיקה את המדינה בגרון".

אנחנו נמצאים בצומת דרכים היסטורי. צד אחד נלחם כדי להשאיר את לבנון תחת המגף האיראני, והצד השני - שכולל את ארה"ב, ישראל וחלקים נרחבים מהעם הלבנוני - נלחם על עתיד אחר. הדרך לשם עדיין רצופה במכשולים, בהפסקות אש שקורסות ובשיקולים פוליטיים של מנהיגים בוושינגטון ובירושלים. אבל אולי, לראשונה מזה עשורים, הלבנונים מתחילים להאמין שהאויב הוא לא זה שיושב מדרום לגבול, אלא זה שיושב בתוך ביירות ובטהראן. במזרח התיכון צריך סבלנות. הרבה סבלנות.