המאבק על הדיור הציבורי | אחד ביום
רגע לפני פיזור הכנסת ואחרי אישור פטור מעצר העריקים, נבלם חוק שהיה תקווה לאלפי אנשים שגרים עשרות שנים בדיור הציבורי שחיכו לרגע שיוכלו לרכוש את הדירה בה גדלו. בשנות ה-70 רבע מהדירות בישראל היו שייכות לדיור ציבורי והיום הן מהוות פחות מ-1%. אז הפעם נדבר עם סיגל אנאניה, שממתינה שנים לדירה, ועם ירון הופמן-דישון, חוקר מדיניות דיור ודיור ציבורי במרכז אדוה
בשנים הראשונות של המדינה הדיור הציבורי לא היה רשת רווחה אלא פרויקט לאומי - המדינה בנתה והחזיקה בבעלותה שכונות וערים שלמות כדי לקלוט עולים חדשים וליישב את הנגב והגליל, ועד שנות ה-70 כרבע מהדירות בישראל היו ציבוריות. אבל שבשלב מסוים זה נהיה יקר מדי: הבנייה נעצרה, ובשנות ה-80 יצאה המדינה בקמפיין ממותג למכירת הדירות לדיירים שיכלו לקנות אותן.
כתוצאה מכך, מי שלא החזיק ביכולת הכלכלית לרכוש את הדירה - נשאר. בניסיון להילחם בקריסת הדיור הציבורי, החוק שקידם ח"כ רן כהן ממרץ ב-1998 אפשר גם לילדי הדיירים לרכוש את הדירה בהנחה. אבל החוק הוקפא לפני 15 שנה בחוק ההסדרים ופקע ב-2023.
כיום לעומת מדינות מערביות אחרות שמחזיקות 20-5% ממלאי הדירות לדיור ציבורי, בישראל רק אחוז בודד משמש לשם כך. אז הפעם נשאל: מתי נעלם הדיור הציבורי בישראל? האם זו הייתה מדיניות מתוכננת של הממשלה? איך אפשר להיות זכאי לדירה ולחכות לה שנים? ומה קורה לילדים של מי שגר כל חייו בדירה שלעולם לא תהיה שלו?