הוא התחבא מתחת למיטה כשחייו התרסקו - שלוש שנים אחרי, דניאל מדבר לראשונה על הזוועה בממ"ד

שלוש שנים חלפו מאז אותו יום ששינה את פניה של מדינה שלמה. אנחנו חוזרים לרגעים ההם, לדיווחים המבוהלים מהשטח ולשיחות קורעות הלב של תושבי העוטף שזעקו לעזרה. אבל בתוך ים הסיפורים המוכרים, מגיעה כעת עדות אחת שטרם נשמעה. דניאל, תושב כפר עזה שאיבד את כל עולמו בשבת ההיא, החליט שהגיע הזמן לדבר. זהו סיפור על הישרדות בלתי אפשרית, על בחירות שאיש לא אמור לקבל, ועל חיים שקפאו בזמן בלב הטבח.

"הוויכוח הקבוע היה מי סוגר את דלת הממ"ד"

דניאל (שם בדוי) בן 27 נולד וגדל בכפר עזה. ילדותו הייתה רצופה בנופים הירוקים של הקיבוץ, אך גם בצל התמידי של ה"צבע אדום". למרות השגרה השמחה, הוא מספר על פחד משונה שליווה אותו מגיל צעיר. "בתור ילד הייתי שונא את ימי שבת לפני, הרבה לפני השביעי", הוא נזכר. "אני בן אדם לא מאמין בכלל, אבל הייתי ממש שונא את ימי שבת, כי תמיד הייתי חושב על המוות. הייתי חושב שיום אחד זה זמני. הייתי בוכה את חיי, אני זוכר את זה. זה התעורר אצלי רק בימי שבת".

הקשר שלו עם הוריו היה עמוק ומיוחד. הם היו הגב שלו, המעטפת שליוותה אותו לכל מקום. "הם לימדו אותי הכול וליוו אותי על כל דבר", הוא מספר בגעגוע. "אבא היה מסיע אותי לצבא כל בוקר. לפני שהוא נוסע לעבודה שלו, הוא היה מקדים בשבילי ולוקח אותי לבסיס. כל בוקר, הוא לא היה מפסיד פעם אחת. לא היה נותן לי לעולם לנסוע באוטובוס. לא משנה אם הוא חולה, אם לא בא לו או כן בא לו - הוא לוקח אותי. הוא היה מאוד 'יקה', תמיד באותה שעה בדיוק. הייתי מגיע לפני הציפורים, אבל זה היה שווה את זה".

ב-7 באוקטובר 2023, השגרה הזו נקטעה. דניאל היה בממ"ד עם הוריו, "אימא הייתה אדם מיוחד עם לב ענק שתמיד אהבה לעזור", ואבא שהיה "בשלן נהדר ובן אדם הכי ישר ויקה שיש בעולם הזה". בהתחלה, הם עוד התווכחו על סגירת הדלת, מבלי להבין את גודל האירוע. "ככה זה התחיל, זה רגיל, השגרה הזאת של לקום, מי הרים אותי, יאללה לממ"ד. הוויכוח הקבוע - מי סוגר את הדלת. אבא תמיד רצה שאני אכנס לפניו כדי שהוא יסגור את הדלת, כדי לשמור עליי. אז הייתי מתעצבן, היום אני מבין את זה".

"הבנתי שאני צריך לוותר עליהם ולהיכנס לבד מתחת למיטה"

היריות המרוחקות הפכו מהר מאוד לצרחות בערבית בתוך שבילי הקיבוץ. דניאל והוריו הבינו שמשהו שונה הפעם. "הם פשוט עברו מבית לבית ועשו מה שהם רוצים", הוא משחזר. "כשהתחלנו לשמוע צרחות בערבית מבחוץ, הבנו שזה בא אלינו. נעלנו את הדלת, סגרנו חלונות, כיבינו אורות וטלוויזיה. אבא לקח סכין וחיכה בחדר המעבר. הוא לא היה מוכן להיכנס לממ"ד, הוא חיכה שם ולא הקשיב לנו, עד שפתאום אנחנו שומעים כבר ממש יריות על הבית שלנו. חלונות מתנפצים וצרחות אימים".

ברגעים האלה, כשהמוות כבר דפק בדלת, דניאל נאלץ לקבל החלטה מצמררת. "אימא פשוט קפאה בתוך הממ"ד עם הכלב. היה לנו גור קטן, רועה גרמני בשם צ'אבי. היא שמה את הגב לקיר בצורה שאולי לא יראו אותה. ניסיתי להגיד לה 'תבואי איתי מתחת למיטה', כי חשבתי מה יש לי לעשות? מחשבה נורא מהירה של True ו-False, ועל הכול קיבלתי פשוט 'לא'. הבנתי שמתחת למיטה זה הסיכוי היחיד לעשות פה משהו. אימא לא הגיבה, ואני מסתכל עליה במבט מבועת לגמרי. ואני מבין שאני צריך לוותר עליה. אני צריך לוותר עליהם ולהיכנס לבד מתחת למיטה ולקוות שאני סוחב את זה".

דניאל מדגיש את הקושי שבהחלטה ההיא: "זה לא היה הגיוני שהיא תיכנס איתי גם, ואני מאוד כנה בנושא הזה, וזה משהו שכבר השלמתי איתו. אני לא חי עם רגשות אשם, אבל אני כן חי עם התחושה הזאת שוויתרתי על שניהם במודע, כולל על הכלב. ויתרתי עליהם בהחלטה מודעת ומושכלת, שזה או שאני מת איתם או שאני אולי שורד את זה במזל גדול. זה החלטה קשה לוותר על ההורים שלך באופן מודע".

"שכבתי בשלולית הדם שלהם"

מהמסתור מתחת למיטה, דניאל שמע וראה את הכול. "הם התחילו לירות דרך הדלת איפה שאבא היה. הוא נאנח שם מכאבים. הם פשוט המשיכו לירות דרך הדלת, כנראה פגעו בו עוד כמה כדורים. סביר לי שהוא כן הספיק לדקור אחד מהם, הוא עשה כל מה שהוא יכול בשביל לשמור על המשפחה שלו עם הסכין העלובה הזאת מול רובים. כשהם נכנסו, הם וידאו עליו הריגה. הם דרכו עליו וצרחו שם והשתוללו".

ואז הגיע הרגע שבו נרצחה אימו. "הראשון שנכנס ראה את אימא, ירה לה פשוט בבטן. כשהיא נפלה על הרצפה לידי היא הסתירה אותי מצד ימין, והכלב הסתיר אותי מצד שני. המפקד שלהם עשה 'חלאס' והם יצאו. נשארתי שם עוד איזה שעה-שעתיים, ואני מתחיל להרגיש משהו חם מטפס עליי, על הרגל, על החולצה. ואני מבין שאני שוכב בתוך שלולית הדם של אימא שלי, ושל כולם, של כולם במשפחה שלי. איכשהו אני ניצלתי מהזוועה הזאת".

הוא נשאר שם, דומם, מתחת למיטה. "הייתי שם עוד כמה שעות. אחרי שהם התרחקו הרמתי טלפון למשטרה, לרבש"ץ - אף אחד לא ענה. כל כך לא הבנתי את הסיטואציה, שהיא כל כך רוחבית. אפילו קצת התעצבנתי, אמרתי מה קורה? הם היו פה השנייה. הבנתי שאני צריך לנסות לראות מה אני עושה. התחלנו לתכנן הודעות בקבוצה של החברים. רשמתי להם בקבוצה די מהר, בשנייה שהמחבלים יצאו, כדי להזהיר אותם. כתבתי את זה בצורה כל כך מטומטמת, 'רצחו את ההורים שלי, תיזהרו'. אבל מה כותבים? אין משהו נכון לכתוב".

שיחת החיזוק מנפתלי בנט

דניאל הצליח לעבור לבית השכן, שם התחבא עם חבר ילדות. במהלך השעות הארוכות של חוסר הוודאות, הגיעה הודעה מפתיעה. "נפתלי בנט דיבר איתנו שם. בהתחלה חשבנו שזה מחבל או בוט של חמאס, כולם היו בטראומה מטורפת. הוא שלח הודעה ובהקלטה קולית אמר: 'תמשיך להחזיק חזק, זה אסון נורא. אובדן הוריך, אבל תחזיק, מה שיש עכשיו זה החיים שלך, אז תמשיך להחזיק, אני סומך עליך'. הוא ידע מה קרה להורים וזה די עבד, זה עזר לי להחזיק מעמד".

החילוץ הגיע רק בלילה מאוחר. "התחלנו לשמוע קולות של פריצה למבנה. אחרי ה'ערבוביאדה' של עברית וערבית, כבר לא מזהים מי זה מי. דפקו בדלת הממ"ד ושאלנו אותם שאלה בסיסית: מי היה ראש הממשלה המכהן ומי הקודם? הם לא ידעו לענות, זה היה רגע מצחיק. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו פותחים או לא פותחים? יאללה פותחים, אם זה מחבלים, לפחות שייגמר כבר. לשמחתנו אלו היו חיילים של גבעתי".

המראות שנגלו לדניאל ביציאה מהקיבוץ היו קשים לעיכול. "הוציאו אותנו כמו במחנה השמדה, מוקפים בחיילים. פתאום רואים את ההרס ואת הקטסטרופה בכפר עזה. הגופות שזרוקות בכל מקום, הרכבים המחוררים, הכמות של התחמושת. זה היה מחזה איום. רואים נכים, ילדים, נשים, ואנשים בוכים. מראה מזעזע".

"הזמן שלי עצר מלכת"

שלוש שנים עברו, אבל עבור דניאל, השעון נעצר באותה שבת. "אני חושב שעד היום אני לא מבין שהאירוע הסתיים. אני חי את זה יום-יום. אני חי בעולם מקביל, הזמן שלי עצר מלכת. חגים זה לא חגים, שבת זה לא שבת. רק יום שבת של ה-7 באוקטובר - את זה אני חי. זה יום אחד ארוך שלא נגמר. אתה הולך לישון וקם באותו יום, עם אותם ריחות ואותם קולות".

הוא מתאר מציאות של דריכות מתמדת וקושי לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר. "קשה להיות בן אדם רגיל. ללכת לעשות קניות בסופר זו זוועת אימים. זה המוני, זה ריחות, זה לא צפוי. חשיפה גבוהה מדי לדברים שקשה לעמוד בהם. אני מבין שאני צריך להתרכז בשיקום ב-100 אחוז. אני חייב לטפל בפוס-טראומה הזאת, אחרת בגיל 40 אני יכול להגיד קדיש על עצמי".

למרות הכול, דניאל לא מוותר על הבית. "אני מתכוון לקנות בית בקיבוץ ולחזור להיות חבר קיבוץ. יש לי פה משהו להמשיך. מישהו צריך להמשיך את זה, זה נקטע ושושלת אחת נגמרה, אז עכשיו תורנו. צריך לראות את ההמשך של המשפחה הזאת ושל הקיבוץ הזה. בכלל, זו המדינה שלנו. מישהו מהצד השני יגיד לי איפה לחיות או לא לחיות? הם לא ינהלו לי את החיים, זה בטוח. זמנית התפנינו, אבל נחזור הביתה".