"אחד ביום": היו זמנים בהוליווד
טקס האוסקר ה-94 הגיע לסיומו, ויותר מאת הסרטים והזוכים הגדולים, סביר להניח שהדבר שכולם יזכרו ממנו הוא סטירה אחת, מצלצלת. הפעם ב"אחד ביום" נדבר עם כתבנו יונתן ריגר ומבקר הקולנוע יאיר רוה על הקולנוע ההוליוודי. ואיך מאחורי השמלות היקרות, האולם המפואר, והשטיח האדום אולי נמצאת תעשייה שכבר מתקשה לחייך יפה למצלמה ולעשות כאילו הכול ממש בסדר. האזינו
פורסם:
פרסומת
אם יש דבר אחד שכולם יזכרו מטקס האוסקר ה-94 זה לא השירים, לא התלבושות, לא הפרסים - והאמת - גם לא הסרטים. אם יש דבר אחד, זו הסטירה של וויל סמית' לכריס רוק. ויש הרבה סמליות בזה שהאוסקר הפך לנושא הכי מדובר בעולם, ולא בזכות הקולנוע. שהטקס שאמור להיות ה-טקס של עולם הקולנוע, ואולי הנוצץ והיוקרתי בעולם - דווקא הוא היה זקוק לשערורייה כזו, לסטירה מצלצלת כזו, כדי להפוך שוב לנושא לשיחה.
כי האוסקר עובר כבר כמה שנים תהליך שבו הוא כבר לא ממש אותו אוסקר. ורבים בהוליווד, ובכלל בעולם, שואלים את עצמם אם אין כאן משהו גדול יותר - אם הפסל המוזהב הזה לא מסמל בעצם את הקולנוע - שהולך וגוסס, ואולי כבר נמצא במצב שבו אפילו מכה חזקה לא תעזור לו להתאושש.
בפרק החדש של "אחד ביום" אנחנו שואלים את כתבנו יונתן ריגר, ואת מבקר הקולנוע יאיר רוה, מרצה בבית הספר לקולנוע ״מעלה״ בירושלים והכותב בסינמסקופ - מה קרה לאוסקר? איך יכול להיות שטקס העובד או העובדת המצטיינים של התעשייה הכי נוצצת בעולם כבר לא כל כך נוצץ, לא כל כך מושך, ואם לשפוט לפי הרייטינג - כבר לא כל כך מעניין. ובשביל זה, נחזור להתחלה. כי היו זמנים בהוליווד, והם היו לגמרי אחרים.
פרסומת
מצאתם טעות לשון?