>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן

בתחילת שנות ה-2000 בישראל, היו מתים בכל שנה כ-500 בני אדם בתאונות דרכים. היה ברור שהמצב לא יכול להמשיך, שהרבה ממה שצריך להיעשות לא נעשה, שמה שכן נעשה לא עובד - ושצריך לחשוב אחרת.

ביולי 2005 העבירה הממשלה את התוכנית הלאומית הרב-שנתית לבטיחות בדרכים. תוכנית מגובשת, מתוקצבת, עם הרבה מחשבה ומטרות ברורות. שידרגו את הכבישים, שיפרו תשתיות, חיזקו את משטרת התנועה, ביטלו מיסים על אביזרי בטיחות לרכב, הכניסו טכנולוגיות חדשות - וזה עבד. 500 הרוגים בשנה הפכו ל-400, שהפכו ל-300, ובשנת 2012 מספר ההרוגים בתאונות דרכים בישראל עמד על 290.

ומאז מספר ההרוגים, בכל שנה, היה באופן עקבי מעל 300. גם בשנה שעברה, שנת הקורונה שבה היינו יותר בבית ונסענו פחות - גם בשנה הזו היו 302 הרוגים בכבישים. אז לכאורה, מצבנו החמיר. אבל יש עוד דרך להסתכל על הנתונים. כי בשנים האלה התווספו עוד נהגים, עלו עוד מכוניות על הכביש. אז סטטיסטית יהיו עוד תאונות, ועוד הרוגים. בנוסף, אפשר לטעון שאומנם לא ירדנו מ-300 הרוגים שוב - אבל מצד שני גם לא עלינו ל-400 או 500 כמו בשנים ההן.

וכאן, צריך להסתכל על התמונה הגדולה. מלבד ארה"ב, בכל מדינות ה-OECD הייתה ב-10 וב-20 השנים האחרונות ירידה במספר ההרוגים בתאונות דרכים, גם בישראל. אלא שבהרבה מדינות - כמו ספרד, גרמניה או אירלנד - הירידה גדולה יותר מאשר אצלנו. כלומר, אולי יש פחות הרוגים היום בישראל מאשר היו לפני 20 שנה - אבל זו מגמה שרואים גם במדינות אחרות ושם הירידה גדולה עוד יותר. ובזמן שבעולם ממשיכים לרדת - אנחנו נתקעים.

והשאלה היא: למה? בפרק החדש של "אחד ביום" אנחנו עם כתבתנו עמליה דואק, עם עוז דרור, סמנכ"ל אסטרטגיה ותקשורת בעמותת אור ירוק ועם ד"ר עילית אופנהיים, מנהלת מכון שלמה שמלצר לתחבורה חכמה באוניברסיטת תל אביב, עם הדיון סביב השאלה שמעסיקה רבים בישראל - מהי הבעיה ומהו הפתרון לתאונות הדרכים.