מירושלים ועד האו"ם: המהפכה במפת העולם החדשה

בעונה השנייה של סדרת המופת "הבית הלבן", מתרחשת סצנה שנראתה בזמנו כהזויה במיוחד. סי ג'יי קרייג, דוברת הבית הלבן, נאלצת לארח פגישה עם נציגי "ארגון הקרטוגרפים למען שוויון חברתי". האקדמאים הציגו בפניה דרישה משונה: שהנשיא יתמוך בחקיקה שתחייב את בתי הספר באמריקה ללמד גיאוגרפיה באמצעות "מפת פיטרס" במקום מפת מרקטור המסורתית.

הפגישה, שהתחילה בזלזול ובאופן הומוריסטי מצד בכירי הממשל, הפכה מהר מאוד לשיעור מאלף בגיאופוליטיקה. "האם אתם אומרים שהמפה פשוט טועה?" שאלה קרייג בתדהמה, והמומחים השיבו בנתון שהימם אותה: גרינלנד נראית במפה המוכרת בגודל של אפריקה, בעוד שבמציאות אפריקה גדולה ממנה פי 14.

מה שנראה אז כדאחקה תסריטאית של אהרון סורקין, הפך ביום שישי האחרון למציאות רשמית: העצרת הכללית של האו"ם החליטה, ברוב של 164 מדינות, לאמץ מפת עולם חדשה ולזנוח את הייצוג המסורתי המלווה את האנושות כבר מאות שנים.

ירושלים כמרכז המפה: המהפכה שמתקנת 500 שנה

כדי להבין את גודל המהפכה, יש להבין תחילה שקרטוגרפיה אינה רק מדע אובייקטיבי, אלא מערכת של ויתורים והחלטות שרירותיות. פרופ' דרור ורמן, ראש תוכנית עמיתי מרטין בובר ופרופסור בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, מסביר כי כדור הארץ הוא עגול, וייצוגו על דף דו-ממדי מחייב פשרות מתמטיות. "אין שום דרך לייצג עיגול על דף בלי לוותר על משהו", אומר ורמן. "דמיינו קליפת תפוז עגולה שאתם מנסים לשטח על השולחן תוך שמירה על הצורה שלה - זה פשוט בלתי אפשרי".

לדבריו, הקרטוגרף חייב לבחור על מה לוותר: על הדיוק בזוויות, על הדיוק בשטחים או על הדיוק בקווים. במשך רוב ההיסטוריה, המפות היו סימבוליות יותר מאשר מדעיות. בימי הביניים, למשל, ירושלים מוקמה במרכז המפה בשל חשיבותה הדתית, מבלי שהמשרטטים הוטרדו מהשאלה אם הייצוג נאמן למציאות הפיזית כפי שהיא נראית מהחלל.

המהפכה שהובילה לעיוות קיצוני בגדלים

השינוי הגדול הגיע במאה ה-16 עם גרארדוס מרקטור, גיאוגרף פלמי שהציב לעצמו מטרה פונקציונלית מאוד: לסייע לספנים לנווט. במאה שבה ספינות החלו לחצות אוקיינוסים, הצורך בקו ישר שאפשר להניח עליו מצפן הפך לקריטי. מרקטור מצא את הנוסחה המתמטית המאפשרת ליישר את הקווים העקומים של כדור הארץ כך שספן יוכל לשוט מנקודה א' לנקודה ב' בביטחון. לפי המפה הזאת אירופה היא המרכז, היא נמצאת באמצע והמדינות נמצאות בייחסיות אליה - כלומר לפיה נקבע מה נחשב צפון ומה במזרח. הוא כך קבע שסין רחוקה כל כך מהמרכז וכך גם אמריקה הדרומית.

אלא שלדיוק הניווטי הזה היה מחיר כבד: עיוות קיצוני של הגדלים. ככל שמתרחקים מקו המשווה לכיוון הקטבים, היבשות הולכות ומתנפחות. כך נוצר המצב שבו אירופה וצפון אמריקה נראות גדולות ומרשימות בהרבה מגודלן האמיתי, בעוד יבשות כמו אפריקה ודרום אמריקה "מתכווצות" יחסית. המפה של מרקטור, שהייתה אמורה להיות כלי עבודה ליורדי ים, הפכה במאה ה-19 למפה המקובלת בכל אטלס בית-ספרי, ובכך קיבעה בתודעה העולמית תפיסה אימפריאליסטית.

הקרב על המרכז: מסין ועד ירושלים

ההחלטה איפה נמצא מרכז המפה ומה נמצא למעלה היא פוליטית לחלוטין. ורמן מזכיר את סיפורו של מתאו ריצ'י, מיסיונר ישועי שהגיע לסין בתחילת המאה ה-17. כשריצ'י תלה על קיר חדרו מפה בסגנון אירופי, הפקידים הסינים נחרדו לראות את סין נדחקת לשוליים. כדי להציל את שליחותו, נאלץ ריצ'י לשרטט מפה חדשה המציבה את סין במרכז - פשרה קוסמולוגית שנועדה לרצות את המארחים.

גם קביעת קו האפס בגרניץ' הייתה תוצאה של מאבקי כוח. ב-1884, כשהיה צורך בסטנדרטיזציה של אזורי זמן עבור הרכבות, התכנסו 25 מדינות בוושינגטון. הבריטים, ששלטו אז ב-72% מהמפות בעולם, דרשו שנקודת האפס תהיה בלונדון. הצרפתים התנגדו וחיפשו מקום ניטרלי - הם הציעו את ירושלים. ההצעה לא התקבלה, ובמשך שלושים שנה סירבו הצרפתים להכיר בזמן גרניץ', כשהם מכנים אותו "זמן פריז מינוס 9 דקות ו-20 שניות".

תיקון עוול היסטורי או "הנדסת תודעה"?

תנועת הנגד למפת מרקטור צברה תאוצה בשנים האחרונות, כשהיא טוענת שהעיוות הגיאוגרפי מנציח עליונות לבנה וקולוניאליסטית. הטיעון המרכזי הוא שאנו מורגלים לקשר גודל לכוח, ולכן הצגת אפריקה כקטנה יותר גורמת לה להיתפס כחלשה ונחותה.

הפתרון שנבחר הוא מודל ה-"Equal Earth" (כדור ארץ שוויוני). בניגוד למפה של מרקטור, המפה הזו מוותרת לחלוטין על הפונקציונליות - אי אפשר לנווט איתה או לסרטט לפיה גבולות, כי הזוויות שלה אינן ישרות. מטרתה היא חינוכית ותודעתית בלבד: להציג את היבשות ביחס השטח האמיתי שלהן. מי שהובילו את המהלך היו מדינות אפריקה, בראשות טוגו הקטנה, שהצליחו לגייס בלוק של חמישים מדינות ולהפוך את היוזמה להחלטה בין-לאומית.

הקמפיין, שזכה לכותרת "Correct the Map" (תקנו את המפה), עשה זאת באמצעות כך שהציג את אפריקה כמעין פאזל ענק שיכול להכיל בתוכו את סין, הודו, ארצות הברית וחלקים נרחבים מאירופה גם יחד. ורמן מציין כי עבור מדינות רבות, ההצבעה הייתה דרך קלה וזולה להפגין סולידריות ולתקן עוול היסטורי, מבלי לשלם את המחירים הכבדים של פיצויים על עבדות או קולוניאליזם.

ארה"ב נגד ה"ווק": פוליטיקה של מפות

ההצבעה באו"ם חשפה שסע פוליטי עמוק. בעוד ש-164 מדינות, כולל ישראל, תמכו במהלך, ארצות הברית הייתה המדינה היחידה שהתנגדה בתוקף. נציגת ארה"ב בעצרת האו"ם, ירינה פרנסביץ', תקפה את ההחלטה וכינתה אותה "אג'נדה אידיאולוגית" הפוגעת בלגיטימיות של המוסד. בממשל האמריקני התנגדו שכן כידוע ממשלו של טראמפ מתנגד לרעיון של תיקון טעות היסטורית או עוול היסטורי, ורואים במהלך חלק מתופעת ה"ווק" (Woke), המנסה לשכתב את ההיסטוריה ולהטיל אשמה על המערב.

מעבר להתנגדות האמריקאית, שש מדינות ממזרח אירופה נמנעו בהצבעה מסיבה גיאופוליטית בוערת: חצי האי קרים. במפה החדשה שאומצה, קרים מופיע בצבע שונה מזה של רוסיה, אך גם לא בצבע של אוקראינה - פשרה גרפית שלא השביעה את רצונן של המדינות הגובלות ברוסיה וחוששות מהתוקפנות שלה.

למרות ההחלטה ההיסטורית, ורמן נותר סקפטי לגבי המהירות שבה תשתנה התודעה. בעולם דיגיטלי שבו רובנו צורכים מפות דרך אפליקציות ניווט ולא דרך אטלסים מודפסים, השאלה היא איזה דימוי של כדור הארץ יוטמע בדורות הבאים. "אני לא חושב שמשנים תודעה בכזאת קלות רק כי קוראים לזה אחרת", הוא מסכם, "אבל הדרכים שבהן העולם הדיגיטלי משנה את צריכת המידע הן כל כך מהירות, שקשה לחזות איך זה ייראה בעוד עשרים שנה".