"חייכתי אל המחבל, זה הציל אותי": סיפור ההישרדות הבלתי נתפס של יובל לוי מבארי

יש אנשים ששרדו את 7 באוקטובר ויודעים לומר מה הסיבה. השגחה עליונה למשל, הרבה יגידו שהייתה איזושהי התערבות - אלוהים או מזל. יש מי שיסביר שהוא שרד כי חבר או קרוב משפחה עזר לו - הגן עליו, הסתיר אותו, נתן לו עצה מדויקת בזמן הנכון. ויש את יובל לוי, מבארי, שאם תשאלו אותו בזכות מה הוא ניצל ב-7 באוקטובר הוא לא ממש ידע להגיד לכם.

סיפור ההישרדות שלו הוא בלתי שגרתי, כמעט בלתי סביר אחרי כל מה ששמענו על אותה שבת שחורה. זה סיפור שקרה במרפסת שירות קטנה, ויש בו אלמנט שהיה חסר כל כך ביום ההוא - חיוך. יובל לוי בשיחה פתוחה על הרגע שבו ניצל מהטבח בקיבוץ.

איך נראה סוף השבוע בבארי לפני שהכול התהפך?

"זה התחיל כמו סוף שבוע טיפוסי בקיבוץ. בשישי בצוהריים, בשישה באוקטובר, קמנו לרכיבות שטח. סתם צוהריים כזה של לשבת בחוץ, כמה חבר'ה. ישבנו, שמענו מוזיקה, שתינו קצת, נשנשנו וחזרנו הביתה. בערב עוד היה חג משק בבארי, חגיגות 77 לקיבוץ. אבא שלי אפילו היה שם על הבמה קצת".

גרתם בשכונת הכרם, ממש צמוד לגדר.

"אנחנו חמש שנים בשכונה הזאת. היא צמודה לגדר ומשקיפה על אל-בוריג' ונוסיראת. תמיד היו באים חברים, היינו יושבים בפרגולה, ובגלל שאנחנו בקצה היינו מתבדחים בלילה שהינה, עכשיו מתחבא מחבל בשיחים ומכוון עלינו לייזר. בסוף זה תמיד היה תן או שועל. תמיד אמרתי שצריך נשק בבית, שייתנו לי מאג שיהיה בעליית הגג כדי שנוכל להתגונן. יכול להיות שאם היה מאג הכול היה נראה אחרת, אבל לא היה".

באותה שבת נשארת לבד בבית.

"נורית אשתי והבת איילון נסעו בשישי לצפון, לאימא של נורית. התעוררתי בשש ורבע, יצאתי החוצה, שתיתי קפה והתחילו הטילים. ישר הבנתי שזה לא רגיל בכמות ובזוויות. בסביבות שבע אבא שלי התקשר. ההורים שלי גרו בצד המזרחי של הקיבוץ, גם על הגדר. הוא אמר לי שהם רואים מלא טנדרים עם מחבלים נוסעים דרומה. אמרתי לו שכנראה הוא לקח את הכדור הלא נכון בבוקר ושייפסיק לבלבל את המוח, ונכנסתי לתוך הבית".

מתי הבנת שזה כבר לא רק טילים?

"התחלתי לשמוע יריות שמתקרבות לשכונה. הסתכלתי מהחלון, לא חשבתי על כלום, ומהר מאוד ראיתי מישהו גונב לי את אופני השטח מהחצר. זה היה ילד, אולי בן 16. אחר כך ראיתי כבר חבורה של מחבלים במרפסת. הם ניסו להיכנס אבל התריס היה סגור. אחד מהם עמד מולי בחלון, הוא לא ראה אותי בגלל הווילון. הוא ניסה לשבור את החלון עם הקת של הרובה, לא הצליח, ירק כדור אחד פנימה והלך".

"הרגשתי שאין טעם להתחבא בממ"ד - הם ישר יראו אותי"

בשלב הזה אתה מבין שהשכונה מוצפת?

"לא. לא ידעתי שמאות מחבלים משתלטים על הכרם והזיתים. החלטתי לעלות למעלה. אין לנו קומה שנייה, אבל יש בוידם עם סולם שיורד מהתקרה. חשבתי אם לקחת סכין גדולה או לא, כי נשק לא היה לי. שמתי נעליים בגלל הזכוכית ועליתי. הרגשתי שאין לי מה להתחבא בממ"ד, כי אם הם ייכנסו הם ישר יראו אותי שם. הכול בדיעבד, אני מאמין שאם הבנות היו איתי היינו נשארים בממ"ד".

איפה התחבאת למעלה?

"יצאתי החוצה למרפסת שירות קטנה, פתחתי וסגרתי אותה לאט, וזחלתי לפינה. יש שם משרבייה שדרכה יכולתי לראות החוצה לכיוון עזה. כל הדשא היה מפוצץ בעשרות מחבלים. שמעתי צהלות שמחה, ווקי-טוקי בווליומים מטורפים. ראיתי מישהו יוצא מאחד הבתים עם חליל ומנגן. הם שתו המון אלכוהול מהקיבוץ, ראיתי אחר כך המון בקבוקים ריקים בחוץ. שכבתי שם ליד המזגנים על הבטון, היה חם מאוד".

ניסית להזעיק עזרה?

"לא. הטלפון היה על שקט בכיס. מדי פעם הוצאתי אותו לראות הודעות אבל לא רציתי להתעסק איתו כדי לשמור על הסוללה. ראיתי מסוקים בשמיים מעל אזור הנובה, יורים לכיוון עזה. כל פעם שהם התקרבו אליי ניסיתי לעשות עם היד שלום, קיוויתי שמישהו יראה אותי מלמעלה, אבל זה לא עבד. שמעתי מישהו מנסה להניע את הג'יפ שלי על הכביש. מרוב שהוא ניסה ולא הלך לו, כמעט צעקתי לו את הקוד רק שיניע וייסע מפה. כמובן שלא עשיתי את זה".

"עשיתי לו שלום יפה, עם חיוך גדול"

ואז הם נכנסים לתוך הבית שלך.

"שמעתי אותם עם פטישים על הדלת, ואז שמעתי שהם בפנים. הופכים דברים, רעשים במדרגות. שכבתי בשקט מוחלט. פתאום אני רואה מישהו הולך על המרפסת למעלה. הוא היה בלי נשק, עם תרמיל על הגב. הוא הגיע לפינה שבה הייתי, הסתכל וראה אותי. היינו במרחק של שלושה מטרים אחד מהשני".

מה עשית באותו רגע?

"עשיתי לו שלום יפה, עם חיוך גדול. הוא הסתכל עליי, עמד עם הגב למחבלים האחרים, וסימן לי עם האצבע 'שקט'. הוא שאל עם האצבע אם יש לי נשק, סימנתי לו שלא. הוא עשה שוב סימן של שקט, נכנס פנימה ונעל את הדלת".

מהיכן הגיע הרעיון לחייך למחבל בסיטואציה כזאת?

"אני בדרך כלל מחייך, זה יצא באוטומט. אם היה לי נשק כנראה לא הייתי פה עכשיו, כי זה היה מתפתח למקומות אחרים. הוא היה יכול פשוט להסתובב ולקרוא לחברים שלו שיעלו למעלה וזה היה נגמר. לא תכננתי כלום, פשוט יצא חיוך, שלום עם היד, והוא נמס. מזל שנפלתי על מישהו כזה ולא על מישהו אחר. אני חושב שכל רחוב והמזל שלו באותו יום. היו שם אנשים מאוד רעים, אבל לאחד הזה היה לב טוב באותו הרגע".

איך הוא נראה?

"אני זוכר את הפנים שלו היטב. זקן מסודר, חולצה במכנסיים, ג'ינס. הוא נראה כמו סטודנט לביוטכנולוגיה מבית חאנון, לא כמו לוחם. אלו הבוזזים, אבל בואו נבין - הבוזזים הם גם אלו שהציתו את הבתים. הם הסתובבו עם בקבוקי פלסטיק כמו של קטשופ, התיזו לתוך הבית והדליקו".

"בקושי הצלחתי ללכת, צלעתי ימים אחר כך"

כמה זמן נשארת שם במרפסת?

"שעות. בחום, בלי מים. מדי פעם הרמתי את הראש וראיתי מחבלים ובוזזים מדליקים בתים. היה עשן שחור וסמיך, לא ראיתי כלום. בשלב מסוים חשבתי שהבית שלי נשרף ואמרתי לעצמי שברגע שהאש תעלה אני אצטרך לקפוץ למטה".

שמעת מה קורה בבתים של השכנים?

"שמעתי את יונת אור ז"ל צועקת 'די, כבר תירגע'. הרמתי את הראש וראיתי אותה עם המחבלים. דקה אחרי זה שמעתי את דרורי אור ז"ל צורח חזק 'די כבר'. שמעתי אותם מוליכים אותם על המדרכה, ואז טריקות של דלתות של מכוניות. מאותו רגע כאילו איבדתי הכרה, נרדמתי מרוב תשישות. אחר כך שמעתי אותם אצל השכנים האחרים, צועקים להם 'Open the window', וראיתי איך מדליקים את הבית והאש עוברת לבית של דרורי ויונת. זה היה כבר בסביבות חמש אחר הצוהריים".

מתי הגיע החילוץ?

"באזור שש-שבע בערב שמעתי עברית. ראיתי חיילים וצעקתי להם, אבל הם לא שמעו. אחרי רבע שעה שמעתי שוב עברית וצעקתי חזק יותר. הם הסתכלו למעלה ואמרו לי שאני יכול לרדת. זחלתי לדלת אבל היא הייתה נעולה. צעקתי להם והם עלו, ניסו לפתוח ואמרו שאין מפתח. אז הבנתי שהמחבל ההוא שנעל את הדלת לקח איתו את המפתח. בסוף הורידו אותי, הבית היה הפוך לגמרי. מרוב השעות ששכבתי בקושי הצלחתי ללכת, הרגל הייתה רדומה. צלעתי במשך כמה ימים".

הטרגדיה של ההורים

מתי נודע לך מה קרה להורים שלך?

"רק אחרי שיצאתי מהתופת בבארי. בערך בעשר בלילה כוח צה"ל ליווה אותי לשער הקיבוץ. אשתי נורית התקשרה ואמרה לי 'אבא מת'. זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה, לא הייתי בפוקוס לעכל. היה כאוס מוחלט בחוץ, משפחות בלי הורים, הורים בלי ילדים, צבע אדום כל כמה דקות. פתאום כשראיתי חייל זה נתן לי אוויר, הרגשתי בטוח".

מה קרה בבית שלהם?

"הם גרו בצד המזרחי, בשכונת אשלים. בסביבות 11 וחצי נכנסו לשם עשרות מחבלי נוח'בה שסיימו את הטבח בנובה. ההורים היו בממ"ד, אבל בלי דלת - הם הורידו אותה לפני שנים כי זה הפריע להם. מחבל נכנס אליהם. אבא שלי, שהיה בן 80, ירה בו שני כדורים. כנראה שבחוץ שמעו את הירי ונכנסו עוד מחבלים עם נשק. הם ירו בשניהם. אבא נהרג במקום. אימא חטפה כדור בחזה, היא טיפלה בעצמה עד שהבינה שאין מה לעשות, ואז זחלה לחדר אחר והתחבאה מאחורי המיטה".

היא הייתה שם לבד כל הזמן הזה?

"כן. היא שמעה עוד מישהו נכנס, יורה שתי יריות והולך. רק בחמש וחצי אחה"צ היא שמעה עברית והצליחה להוציא קול. הוציאו אותה ופינו אותה לבית חולים רק באחת בלילה".

איך החיים נראים היום, אחרי שחזרת לעבוד בדפוס בארי ואתה גר בחצרים?

"חיים אחרים. אנחנו אחרים, פחות שמחים. משתדלים, הולכים לאירועים, אבל אנחנו כבויים. נצטרך להתמודד עם זה כנראה כל החיים. יש חלומות בלילה, בעיקר על השפלה. חלום שאני יושב בפרגולה בבארי והמחבלים באים והכביש נגמר לי בתוך הבית והם פשוט משפילים אותנו. כשזה קורה אני מנוטרל ליום-יומיים, כמו פגר. לא מרוכז, לא תקשורתי, רוצה להיות לבד".

אתה עדיין הולך למסיבות?

"בטח, מה זאת אומרת? הולכים ומקווה שנמשיך עוד הרבה שנים. לא היינו רוצים שככה ייראו החיים שלנו, זה נכפה עלינו, אבל אנחנו נלחמים לחזור".