מנהרה ב-70 אלף שקל או מגירה בקיר חינם: משבר הקבורה של ישראל

המענה הקולי במשרדי חברות הקבורה בירושלים כבר מסגיר את המציאות היום-יומית: "משרדי החבר'ה קדישא סגורים כעת, התואמים עונים אך ורק בענייני לוויות". הנושא הזה מעורר ברובנו אי-נוחות טבעית, אך בשנים האחרונות הוא הפך לאחד המשברים התשתיתיים והחברתיים הבוערים בישראל.

הנתונים היבשים מטלטלים: מחקר חדש של פרופ' אלכס וינרב ממרכז טאוב קובע כי עד שנת 2050 ימותו בישראל יותר בני אדם מכל אלו שמתו מקום המדינה ועד שנת 2023. האנשים האלו יצטרכו להיקבר, אך בבתי עלמין שהיו אמורים לספק מענה לעשורים קדימה, המקום צפוי להיגמר כבר בעשור הקרוב.

כמעט 70 אלף שקל לקבר

בדיקת האפשרויות העומדות בפני משפחה בירושלים כיום מגלה פערים כלכליים אדירים. האופציה החינמית, הממומנת על ידי הביטוח הלאומי, היא "קבורת כוך" - קבורה בתוך קיר המכונה לעיתים "מגירה". מי שמתעקש על קבורה באדמה, או במבנה המדמה קבורת שדה, ייאלץ להיפרד מסכומים דמיוניים. בירושלים, קבר במנהרה מתחת להר המנוחות עולה לתושב העיר כ-68,800 שקל. בחיפה המצב מעט שונה, שם ניתן עדיין למצוא חלקות שדה ללא תשלום, אך מי שיבקש חלקה פרטית באדמה עשוי לשלם כ-27,000 שקל.

בראשון לציון מציעים פתרון ביניים: "קבורת שלישייה". מדובר בקבר המיועד לשלושה אנשים, אחד מעל השני באדמה, כשהמצבה מחולקת. בעוד הנפטר הראשון מקבל את החלקה חינם, בן או בת הזוג ישלמו כ-11,400 שקל, והקבר השלישי יעלה כ-14,200 שקל. הפערים הללו בין הערים הם רק קצה הקרחון של מערכת מבוזרת ולא מוסדרת.

המתים יכבשו את מרחב המחיה

עו"ד שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת המרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה, מסבירה כי קבורה היא לא רק שירות דתי אלא אינטרס ציבורי ובריאותי מהמעלה הראשונה. "התפיסה המסורתית היא שאדם מגיע מן הקרקע ויחזור אליה", היא אומרת. "אבל כשאנחנו בוחנים את הנתונים, אנחנו מבינים שאם נמשיך בקבורת שדה, אנחנו פשוט נחיה בתוך בתי קברות".

לפי רביצקי טור-פז, מאז קום המדינה נקברו בישראל מעט יותר משני מיליון בני אדם. כיום חיים בישראל עשרה מיליון בני אדם, מה שאומר שכמות הקרקע שתידרש לקבורה בעשורים הקרובים תהיה גדולה פי כמה מכל מה שהוקצה לכך עד היום. הבעיה מחריפה בשל ההלכה היהודית, שקובעת כי קבר הוא לנצח ולא ניתן להזיזו או להשתמש בשטח למטרות אחרות. "המתים עלולים להשתלט על אופני החיים שלנו ועל מרחבי המדינה", היא מזהירה.

החוויה הפסיכולוגית של המגירה

כדי להתמודד עם המצוקה, עברה המדינה לקדם "קבורה רוויה". קבורת מכפלה (זוגית) חוסכת פי 2.5 בשטח, בעוד קבורת כוכים (מגירות) וקבורה רמה (בנייני קבורה) חוסכות עד פי חמישה. אלא שהמחסום המרכזי הוא פסיכולוגי. סקרי דעת קהל שנערכו במכון הישראלי לדמוקרטיה מראים כי רק כ-30% מהציבור היהודי מוכנים לשקול קבורה בכוכים או בקומות.

"קבורת כוכים היא צעד פסיכולוגי קשה", מסבירה רביצקי טור-פז. "החוויה של הפוקד את הקבר היא לא חוויה של עמידה ליד הקרקע אלא מול קיר. גם קבורה רמה, שנראית קצת כמו חניון קומות, מייצרת תחושה שונה מזו המסורתית". למרות שהפתרונות הללו מאושרים מבחינה הלכתית, הציבור הישראלי עדיין נאחז בתמונה של קבר השדה, כפי שהיה נהוג בדורות האחרונים.

האנרכיה של חברות הקבורה

אחת הבעיות המרכזיות בניהול המשבר היא היעדר גוף מרכזי אחד שמתכלל את הנושא. בישראל פועלות קרוב ל-500 חברות קבורה - חברות קדישא, מועצות דתיות ואגודות בקיבוצים ובמושבים. המבנה המבוזר הזה מייצר בלגן וחוסר דיווח. המדינה מתמרצת קבורה רוויה בכך שהיא הופכת אותה לאופציה החינמית היחידה בערים הגדולות, אך היא לא משקיעה מספיק בתשתיות הנדרשות לבניית אותם מבני קבורה יקרים.

כתוצאה מכך, חברות הקבורה נשענות על הכספים שהן גובות מאנשים שרוכשים קברים בחיים או מבקשים קבורת שדה. התעריפים משתנים דרמטית: מ-5,000 שקל בבית שאן ועד עשרות אלפי שקלים במרכז הארץ. בלי רגולציה הדוקה והשקעה לאומית בתשתיות, בתי העלמין בערים הגדולות ימשיכו להיחנק.

לחזור למנהג אבותינו?

הפתרון עשוי להגיע דווקא מהעבר הרחוק. בתקופת המשנה והתלמוד, הפרקטיקה המקובלת בארץ ישראל הייתה "ליקוט עצמות". המת היה נקבר לשנה, ולאחר שהבשר התכלה, היו אוספים את העצמות לתוך ארון אבן קטן (גלוסקמה) ומניחים אותו במערת קבורה משפחתית. מנהג זה אפשר למשפחות שלמות להיקבר בשטח קטן מאוד לאורך דורות.

רבנים בודדים כיום מנסים לחדש את המסורת הזו לנוכח המצוקה. בקיבוץ קבוצת יבנה, למשל, לאחר שרשות מקרקעי ישראל הודיעה כי בית העלמין לא יוכל להתרחב יותר, החלו לבחון את האופציה של ליקוט עצמות כדי לאפשר המשך קבורה בקיבוץ. אולם, מדובר עדיין ביוזמות מקומיות ולא בפרקטיקה רשמית של חברות הקדישא.

במצב הנוכחי, שבו כ-50 אלף בני אדם מתים בישראל מדי שנה, הקרקע פשוט לא מספיקה. אם לא יחול שינוי דרסטי בתפיסה הציבורית ובהסדרת התחום, הדורות הבאים ימצאו את עצמם חיים לצד בתי עלמין אין-סופיים שיכסו את השטחים הירוקים המעטים שנותרו. עד אז, נראה שהנסיעה בין תל אביב לירושלים תמשיך להשתנות, כשמצדי הדרך יצוצו עוד ועוד קירות קבורה ומנהרות, במאמץ נואש למצוא למתים מנוחה נכונה בלי לחנוק את החיים.