פאזל הבחירות: הקרב על המפלגה הגדולה

יש תחרויות שבהן המנצח הוא מאוד ברור, אבל בפוליטיקה הישראלית, עניין הניצחון הוא הרבה יותר נזיל. לכאורה, המנצח הוא האדם שמרכיב את הממשלה הבאה, אבל זה לא תמיד הפוליטיקאי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר.

ההיסטוריה הישראלית רצופה בדוגמאות כאלה שהפכו למיתולוגיה פוליטית. בבחירות 2009, מפלגת קדימה בראשות ציפי לבני זכתה ב-28 מנדטים, בעוד הליכוד של בנימין נתניהו קיבל 27 בלבד. לבני חגגה ניצחון בנאום נלהב, אבל כשלה במלאכת הרכבת הממשלה. מי שהושבע בסוף כראש הממשלה היה נתניהו, שהצליח לגבש סביבו גוש חוסם. ראינו את זה קורה שוב עם כחול לבן, שקיבלה מנדט להרכבת ממשלה למרות שהייתה קטנה מהליכוד, וראינו את נפתלי בנט ויאיר לפיד הופכים לראשי ממשלה ברוטציה למרות ששתי המפלגות שלהם היו קטנות משמעותית מהליכוד, גם לחוד וגם ביחד. בישראל, להיות ראש המפלגה הגדולה זה חשוב, זה משפיע על הפסיכולוגיה של הנשיא ושל הציבור, אבל זה בהחלט לא תנאי הכרחי לעמידה בשלטון.

ובכל זאת, פחות משבועיים ליום הבוחר, המערכת הפוליטית כולה סובבת סביב צמד המילים "המפלגה הגדולה". זה קורה בגלל קמפיין חדש של גדי איזנקוט ומפלגת "ישר", שמושך אליו את תשומת הלב של הגושים כולם ומאלץ גם את יריביו להגיב בעוצמה. אז למה כולם נלחמים על התואר הזה, ואיך זה משפיע על הקרבות שמתנהלים מתחת לפני השטח?

הקמפיין שעבר לרשת ולפודקאסטים

אם אתם מסתובבים ברחובות ומרגישים שמשהו חסר, אתם לא לבד. פעם מערכת בחירות הייתה נראית כמו פסטיבל שלטים על כל מרפסת, סטיקרים על כל פגוש והתעוררות אזרחית מורגשת בכיכרות. היום, הכול עבר לרשת. העיניים שלנו במסכים, ושם גם מושקע הכסף הגדול. "זה קצת מתעתע", מסבירה כתבתנו הפוליטית דפנה ליאל, "אנחנו רואים בעיקר פרסום ממומן על אוטובוסים, אבל פחות את ההתעוררות האזרחית המסורתית. הסיבה היא שהקמפיינים מתנהלים ברשת ובעולם הפודקאסטים. שם הקהל נמצא".

הנתונים שנחשפו השבוע מראים שנתניהו לא חוסך במשאבים במרחב הדיגיטלי. בשבוע האחרון בלבד, הוא השקיע כמעט 400 אלף שקל בקידום תוכן בפייסבוק ובאינסטגרם. לשם השוואה, גדי איזנקוט השקיע כ-140 אלף שקל, אביגדור ליברמן סביב 117 אלף, ובנט ולפיד סביב ה-100 אלף שקל כל אחד. המפלגות כבר לא מחפשות את הקהל הרחב בכיכר העיר, הן עובדות על "טרגוט" מדויק - הגעה לקהל היעד דרך המכשיר שנמצא אצלם עמוק בתוך כף היד.

בתוך הזירה הזו, איזנקוט שינה כיוון באופן דרמטי. אם בעבר הוא דיבר על הגוש כשלם, עכשיו הוא מנסה לשכנע אנשים להצביע ספציפית למפלגתו. הוא פונה למצביעים אסטרטגיים בתוך גוש השינוי, כאלה שלא בהכרח נשואים למפלגה מסוימת אלא רוצים לראות חילופי שלטון. "אני פועל להיות גדול בצורה משמעותית מהליכוד כדי שהטלת הרכבת הממשלה תוטל עליי", הוא אומר בכנסים סגורים. מבחינתו, הפער המספרי הוא המפתח ללגיטימציה.

האסטרטגיה של איזנקוט: בין היציבות ל"מלכודת ביבי"

למהלך של איזנקוט יש סיבות רשמיות, כפי שהסביר שאול מרידור, המוצב במקום השביעי ברשימת "ישר", בהקלטות שהובאו השבוע מכנס פעילים. הטיעון המרכזי הוא משילות: מפלגה גדולה יכולה לנטרל לחצים קואליציוניים וסחטנות של שותפות קטנות. "ראינו מה קורה כשממשלה מתפקדת כשמי שמקים אותה הוא לא מפלגה גדולה", אומר מרידור בהקלטה. הוא אף משרטט תרחיש שבו ניצחון מספרי ברור יאפשר להחליף את יו"ר הכנסת ולמנוע מהממשלה היוצאת להשתמש בכוחה כדי לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה החדשה.

אבל האמת מורכבת יותר, ובמרכזה עומד הניסיון למשוך מצביעים מהצד השני. בדיקות פנימיות מראות כי 18% מהמצביעים המוגדרים כיום כתומכי גוש השינוי בסקרים הגיעו מהקואליציה הנוכחית, רובם מהליכוד. איזנקוט בונה על "אפקט הניצחון" - אנשים רוצים להיות בצד המנצח, וברגע שהם יראו מפלגה שמאיימת על הדומיננטיות של הליכוד, הם עשויים לעבור אליה.

מעבר לכך, ישנה הסוגיה הפנימית הרגישה בתוך גוש השינוי. היום כולם משדרים אחדות, נפגשים ומחייכים למצלמות, אבל ביום שאחרי הבחירות, אם הגוש ישיג 61 מנדטים, יתחיל הקרב האמיתי על ההובלה. ליברמן, בנט ואיזנקוט כולם רואים את עצמם מועמדים לראשות הממשלה. איזנקוט רוצה להיות גדול בפער כזה שלאיש לא תהיה לגיטימציה לערער על הנהגתו. הוא חושש ממצב שבו ליברמן, למשל, יציב תנאי: "אני אולי קטן, אבל אם אתם רוצים שאכנס, אני צריך להוביל".

ויש עוד רובד אחד, מתוחכם במיוחד: הניסיון לגרור את נתניהו למלכודת. איזנקוט מקווה שנתניהו ייבהל מהאפשרות ש"ישר" תעקוף את הליכוד, ויפתח בקמפיין "גוועלד" משלו למפלגה גדולה. קמפיין כזה של הליכוד עשוי להקריס את המפלגות הקטנות בגוש הימין שמתנדנדות סביב אחוז החסימה, ובכך להכריע את הבחירות לטובת גוש השינוי עוד לפני שהחלו הדיונים הקואליציוניים.

הקרב על הראש של וינטר: בוטים, שלטים ולחץ משפחתי

נתניהו, מצדו, כבר זיהה את הסכנה והוא מגיב בכל הכוח. בימים האחרונים אנחנו רואים עלייה דרמטית באינטנסיביות של המתקפות נגד עופר וינטר ומפלגתו. בסרטונים שמופצים ברשתות החברתיות על ידי מקורבי נתניהו וערוץ 14, וינטר מוצג כמי שמוריד מסכה שמתחתיה מסתתר פרצופו של נפתלי בנט. המסר ברור: הצבעה לווינטר היא לא הצבעה לימין, אלא הצבעה לגוש השינוי ולמנסור עבאס.

הלחץ על וינטר ועל שותפיו, חצה מזמן את גבולות הפוליטיקה המנומסת. "זה קמפיין נבזי", אומרים במפלגה של וינטר בכאב, "טלפונים בכל שעות היממה, תגובות מגעילות ברשתות, ושלטים שנתלים בתוך היישובים שלנו, ממש ליד תחנות ההסעה של הילדים שלנו. הודעות נאצה וקמפיין בוטים מטורף".

נתניהו לא באמת רוצה שווינטר יעבור את אחוז החסימה, הוא רוצה שהוא יפרוש. האסטרטגיה היא להפוך את חייו ואת חיי מקורביו לבלתי נסבלים, תוך שימוש באיומים מרומזים וגלויים על כך ש"לא יוכלו להסתובב ברחוב" אם בגללם גוש הימין יקרוס. במקביל, מועברות הצעות לתפקידי שרים בערוצים לא רשמיים בתמורה לפרישה. נתניהו חושש שאם וינטר יעבור, הוא ייקח את קולות הליכודניקים ויחבור לליברמן, ובכך יחסום את נתניהו מהגעה ל-61 המיוחלים.

וינטר, לפחות כלפי חוץ, מגיב בטון שלא שמענו ממנו בעבר. "ביבי יקפוץ לי", הוא אמר ב"פגוש את העיתונות", "אני לא עובד אצל שום אדם". הוא מנסה להתבדל מנתניהו כדי למשוך קולות גם מהמרכז, ומשדר שהוא רץ עד הסוף למרות הלחצים האדירים. "הקו שלנו הוא שלא נוטשים קרב באמצע", מבהירים במפלגתו.

הפאזל של אוקטובר 2026: המשתנים הנסתרים

ככל שמתקרבים ליום הבחירות, מתברר שהפוליטיקה הישראלית היא פאזל עם חתיכות קטנות ורבות מאי-פעם. מעבר למלחמות הגושים, ישנם משתנים דמוגרפיים וסטטיסטיים שקשה מאוד לנבא. אחד המרכזיים שבהם הוא רבע מיליון ישראלים שעזבו את הארץ בשנים האחרונות. לפי הנתונים הרשמיים, מדובר במסה אדירה של קולות. כמה מהם יחליטו להגיע בטיסה ולהצביע? אין לאף סוקר דרך לדעת.

משתנה נוסף הוא הליכודניקים לשעבר. בסקרים הם מופיעים כמתלבטים, אבל האם הם באמת יגיעו לקלפי ביום הבוחר? בבחירות 2021, שהובילו להקמת ממשלת השינוי, אחוז ההצבעה בערים המזוהות עם הליכוד היה נמוך משמעותית. לכן אנחנו רואים את נתניהו חורש כעת את השטח, מגיע לערים כמו בית שאן ומנסה "להדליק" את הרחוב הליכודי כדי שיצא להצביע.

גם בחברה הערבית המצב הוא סימן שאלה אדיר. הפערים באחוזי ההצבעה שם יכולים לשנות את המפה כולה. בבחירות מסוימות הם הגיעו ל-44%, ובאחרות זינקו ל-64% והביאו לתוצאה של 15 מנדטים. הפעם, למרות הכעס על הממשלה הנוכחית, יש גם לא מעט מרמור כלפי גוש השינוי. האם הם יבואו בהמוניהם כדי להכריע?

בשורה התחתונה, מערכת הבחירות הזו תוכרע על הנתונים ה"אפורים" והמשעממים ביותר. זה לא נאום דרמטי אחד שישנה את התמונה, אלא משחק של אחוזי הצבעה בכל קבוצה וקבוצה באוכלוסייה. זה מאבק על חמשת אלפים קולות פה ועשרת אלפים קולות שם; על מי שיצליח להביא את התומכים שלו לקלפי ומי שיצליח לייאש את הצד השני ולדכא את הצבעתו. זהו קרב על שבעה או שמונה מנדטים שמתנדנדים סביב אחוז החסימה, והם אלו שיקבעו אם ב-28 באוקטובר נראה ממשלה חדשה, או שנתחיל להתכונן לסבב הבחירות הבא.