"אתה מדבר מהקוקפיט עם תושב שאומר שכל הקיבוץ נשרף"

ב-7 באוקטובר לאזרחי ישראל לא היה צבא שיגן עליהם. לא מודיעין שהתריע בזמן, לא אוגדה מרחבית שתפקדה, לא כוחות סיוע שהגיעו בזמן – וגם לא חיל אוויר שהצליח להביא את עוצמתו האדירה אל המקום שבו נדרשה יותר מכול. החיל עמד באותו בוקר בכוננויות המינימום שהוגדרו לו, אך לא היה ערוך לתרחיש שבו אלפי מחבלים פורצים בבת אחת, אין תמונת מצב ושרשרת הפיקוד מתקשה לתפקד. הוא כלל לא הכיר את תוכנית "חומת יריחו" ולא הכין פקודת חירום מתאימה למניעת פלישה המונית מעזה.

בזמן שחיל האוויר חיכה למידע ממערכות המודיעין והאיסוף, המודיעין הגלוי כבר זעק מהרשתות ומהטלפונים: אזרחים מתחננים לעזרה מתוך היישובים.

מנקודת השפל הזאת מתחיל השינוי שעבר חיל האוויר. בשבועות האחרונים שוחחנו במגזין N12 עם אנשי החיל המופקדים על יישום הלקחים בתחום הגנת הגבולות. חשוב שהציבור יכיר את השינויים האלה ואת המשמעות המבצעית שלהם, אבל לפני הכול צריך לומר את המובן מאליו: שום שינוי תפיסתי ושום מהפכה ארגונית לא יכולים למחוק את המחדל או לטשטש אותו. כל מה שנבנה עכשיו היה צריך להיות קיים כבר אז, לפני שהמחיר הבלתי נתפס שולם. השאלה שעליה מנסים היום לענות בחיל היא מה יקרה אחרת אם מחר בבוקר תיפתח מתקפת פתע בגבול זה או אחר.

"לא הייתי במקומות שבהם הייתי צריך להיות"

סא"ל ד', כיום ראש צוות דרום ביחידה לשיתוף פעולה של חיל האוויר, היה ב-7 באוקטובר טייס מסוק ינשוף (בלאק-הוק) בכוננות לא מתוכננת של 120 דקות. בשעה 07:00 הוא כבר היה בטייסת, תחת מטחי רקטות מעזה. לחיל כמעט לא היה עם מי לדבר על הקרקע. "הבנו רק תוך כדי שהאירוע הוא לא של פינוי פצועים אלא חדירת מחבלים", הוא מספר.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

13 לוחמי שלדג עלו למסוק. בדרך דרומה ניסו אנשי הצוות להבין מה בדיוק עליהם לעשות, אך לא קיבלו תשובות. "ניסינו להבין מה המשימה ולא היה מי שיבהיר לנו מה צריך לעשות – לא חיל האוויר, לא אוגדת עזה ולא מפקדי החטיבות".

כשהבינו שהמערכת הצבאית לא מצליחה לייצר תמונת מצב של המתרחש בבארי, הם החלו לרדת למטה, אל מי שהיה יכול לספר מה קורה. תחילה היה זה קב"ט המועצה האזורית אשכול, ובהמשך שיחות ווואטסאפ עם אזרחים. "פתאום טייס מדבר עם אזרח מהקוקפיט, שזה היה מוזר מאוד", משחזר ד'. בשלב הבא כבר שוחחו עם תושב בארי, שתיאר להם את מסע ההרג שמתחולל בקיבוץ. "אתה מוצא את עצמך בשיח עם תושב שאומר לך שכל הקיבוץ נשרף ושטובחים באזרחים, ואתה מנסה לעשות מה שאתה יכול במגרש שלך כדי לעזור".

בסביבות 08:30 הנחית המסוק שלו כוח שלדג בבארי – הכוח הראשון שהונחת שם מהאוויר באותו בוקר. משם הקריאות לא פסקו. ד' שמע בקשר את סגן מפקד שלדג, במקרה גם שכן שלו, מספר שהוא פצוע ושיש לצידו הרוגים. "זה המשיך לפינוי של גופות, משהו שלא היינו רגילים לעשות עד אותו יום, אבל הבנו שהכוח צריך לפנות את הגופות כדי להמשיך להילחם". בלילה הגיעו גם פינויים של אזרחים לסורוקה ולפלמחים.

הופתע - והיה "לא מספיק אפקטיבי": ממצאי תחקיר חיל האוויר מ-7 באוקטובר

"יושבים על הקרקע ולא תוקפים": כך נראה כישלון חיל האוויר ב-7.10 | בלעדי

ד' היה באוויר כמעט שבע שעות. כשחזר לטייסת וראה את כל המסוקים עומדים מונעים על הליין ואת לוחמי שלדג עולים עליהם בזה אחר זה, הוא עוד חשב שעוצמתו של חיל האוויר מתחילה להגיע אל המקום שבו היא נדרשת. "ראיתי את העוצמה הזאת וחשבתי שהכול טוב, שאנחנו על זה ושאנחנו עוצרים את המתקפה".

ואז הגיע הלילה. "הייתי כמעט שבע שעות באוויר ובסוף פיניתי עשרה פצועים, אבל היו 1,200 הרוגים ביום הזה ו-250 חטופים, ואז אתה אומר לעצמך, איזה כישלון". השאלה שמעסיקה אותו מאז היא איך מערכת עם כל כך הרבה כוח, מטוסים, מסוקים ואנשים לא הצליחה להפוך את העוצמה הזאת להשפעה ממשית בשעות שבהן תושבי העוטף נטבחים בבתיהם.

"היום הזה צרב אותי והשאיר לי צלקת עמוקה בלב", הוא אומר. "אתה שואל את עצמך איך לא הצלחנו להיות אפקטיביים כחיל ואיפה היינו בשעות הראשונות. אני יודע איפה הייתי – הייתי שם לאורך כל היום – אבל זה לא היה איפה שהיינו צריכים להיות, במקומות שבהם באמת יכולנו לעזור לצבא ולאזרחים. אני כל הזמן שואל את עצמי איך יכולתי להביא יותר לוחמים, לפנות יותר פצועים, להגיע מהר יותר, ואיך זה הגיוני שרק ב-08:30 הייתי המסוק הראשון שהנחית כוחות".

60 הדקות שאסור לאבד

מתוך אותו מחדל נולדה אחת התפיסות המרכזיות שמנחות היום את חיל האוויר בהגנת הגבולות: אסור לבזבז שוב את "שעת הזהב" – השעה הראשונה למתקפה – בניסיון להבין מה קרה ורק אז להתחיל לפעול. בפרק הזמן הזה אמור הכוח האווירי כבר להגיע לגזרה, להזרים כוחות ולהתחיל להשפיע על הקרב. לשם כך נבנו לכל גזרה תוכניות שנועדו להביא במהירות מסה קריטית של כלי טיס ולקצר את זמני התגובה.

ב-7 באוקטובר השעה הזאת אבדה כמעט לחלוטין. הכוחות ניסו להבין מה קורה בחזית, לחבר קצוות חוט, לקבל משימות ולגבש מענה – בזמן שהעוטף כבר נכבש. לפי תחקיר צה"ל, רק בשעה 09:30, כשלוש שעות לאחר תחילת המתקפה, הבין חיל האוויר את היקפה ואופייה. "נכשלנו בלהיות אפקטיביים", אומר ד'. לדבריו, בשעה הראשונה החיל לא ידע היכן להפעיל אש, היכן להנחית לוחמים ואיך להבחין בתוך הכאוס בין האויב לכוחותינו ולאזרחים. "ברגע שהדבר הזה כבר פרץ והשתולל היה לנו קשה מאוד לעצור אותו".

לקח מרכזי נוסף נוגע להיקף הכוחות שהוחזקו בכוננות. בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר צה"ל רידד באופן ניכר את סדרי הכוחות בשבתות ובחגים, וכך גם חיל האוויר. באותו בוקר הוחזקו ב"כוננות קצרה" 25 כלי טיס בלבד, ובהם גם מסוקים ומטוסים שאינם בעלי יכולת תקיפה. מאז הוגדלה הכוננות בכלל מערכי החיל ביותר מ-250%, וגם פריסת הכוחות שונתה ומותאמת כיום לתרחישי האיום בכל אחת מהגזרות.

השינוי קיבל גם ביטוי רשמי בהגדרת המשימה. בעקבות 7 באוקטובר נוספו לייעודו של חיל האוויר המילים "הגנת גבולותיה של מדינת ישראל", ושמו של להק השתתפות ומסוקים, שעסק בעיקר בשיתוף הפעולה עם כוחות הקרקע, שונה ל"להק השתתפות וגבולות". זה לא שינוי קוסמטי: הלהק נדרש מעתה להתאים את הכוח האווירי לכל גזרה ולכל משימה, ותא ההשתתפות והגבולות יהיה הגורם המרכזי בהפעלתו במשימות הגנת הגבולות.

"המטרות לשיבוש" שהוכנו מראש בכל גזרה

אחד החידושים המשמעותיים, שמתפרסם כאן לראשונה, נועד לפתור בעיה אחרת שנחשפה ב-7 באוקטובר: מה עושה מטוס קרב שכבר הגיע לגזרה, אבל אין בידיו מטרה קונקרטית לתקיפה?

תפיסת ההפעלה של חיל האוויר נשענה במידה רבה על מודיעין מדויק ועל מטרות ידועות ומצוינות מראש – במקרה של מטוסי קרב, עד לרמת נ"צ בן 12 ספרות, ובמקרה של כטמ"מים ומסוקי קרב, גם על הכוונה מהכוחות שעל הקרקע.

כחלק מהלקחים, הוחלט בחיל להכין מראש בכל גזרה "בנק מטרות לשיבוש" שנבחרו על בסיס ניתוח האויב והשטח, ואינן תלויות באיתור מדויק של כל חוליה. במקרה של פלישה ניתן יהיה לתקוף אותן באופן אוטומטי גם במצב של ערפל קרב מוחלט, כדי ליצור "הקפאת מצב" - לעכב את האויב, לפגוע בהתארגנותו ולשבש את גלי ההתקפה הבאים. "פצצה שנופלת בקרבת כוח אויב יכולה לשתק אותו גם בלי להשמיד אותו", מסביר סרן ג', ראש מדור קרב ביחידה לשיתוף פעולה.

ומה אם אף אחד לא עונה?

השינוי העמוק יותר נוגע לשאלה מי מקבל את ההחלטות. חיל האוויר הוא ארגון ריכוזי במהותו: מפקד החיל, ובהיעדרו הרמשל"ט, מפעיל את כלי הטיס ומפקד על הצוותים שבקוקפיט. ב-7 באוקטובר הפכה הריכוזיות הזאת לנקודת תורפה. בהיעדר תמונת מצב וכפועל יוצא של קריסת מנגנוני הפיקוד בגזרה, צוותים שהגיעו דרומה המתינו למשימות ולהכוונה שלא תמיד הגיעו. אחרים הונחו שלא לירות בתוך יישובים ומוצבים, מחשש לפגיעה באזרחים ובכוחות.

מהתחקיר עלה כי בכל מקום שבו כבר פעל כלי טיס מעל הזירה – כטמ"ם או מסוק קרב – הוא סייע לכוון את הפעילות האווירית ולהפוך אותה לאפקטיבית יותר. מכאן נולד אחד הלקחים המרכזיים: באירועים מתפרצים ובהגנת הגבולות יש לבזר סמכויות ולאפשר לטייסים ולמפעילים בשטח לפעול לפי שיקול דעתם, ובמקרים מסוימים אף לנהל את האש. עבור חיל האוויר מדובר בשינוי כמעט מהפכני בתפיסת ההפעלה.

הביזור משנה גם את האופן שבו חיל האוויר תופס את תפקידו מול כוחות היבשה. לפני 7 באוקטובר החיל ראה את עצמו במידה רבה כגורם מסייע באירוע חדירה: האוגדה מחזיקה בתמונת המצב, מבקשת סיוע והחיל מספק אותו. "היינו רגילים להיות כוח מסייע, וכמסייע אתה אומר: בוא תגיד לי מה אתה צריך", מסביר סא"ל א', ראש צוות צפון ומרכז ביחידה לשיתוף פעולה. אלא שב-7 באוקטובר לא היה מי שיגיד.

אחת התוצאות המעשיות היא פקודת "רעם" החדשה, שנכתבה למצב של פלישת אויב ונועדה להיות אחידה בכל הגזרות. היא מחליפה את "פרש פלשת", הפקודה שהפעיל מפקד אוגדת עזה ב-7 באוקטובר, כעשר דקות לאחר פרוץ המתקפה. מפקד אוגדה יוכל להפעיל אותה כאשר כוח האויב שחדר לגזרתו גדול מכוחות צה"ל שנמצאים בה, וכך להניע מיד מנגנוני תגובה שתוכננו מראש.

כל עוד האוגדה מתפקדת, חיל האוויר אמור להמשיך לפעול על פי תמונת המצב שלה. אבל הפקודות החדשות מתייחסות גם לאפשרות ששרשרת הפיקוד תקרוס: במצב כזה נדרשים הצוותים להגיע לגזרה, לבנות בעצמם את תמונת הקרב, לזהות את כוחותינו ואת האויב – "עמית וטורף" בעגה החיל-אווירית – ולפעול גם ללא הכוונה מלאה מהקרקע.

במערך מטוסי הקרב השינוי בולט במיוחד. "השיטה החדשה מתרגלת מצב שבו הטייס לא מקבל משימה מוגדרת", אומר ג'. "גם בלי הנחיה ישירה, הוא יכול לבנות תמונה בעצמו, לבצע הרעשה לשיבוש ואפילו לתקוף באופן עצמאי".

השינוי נוגע גם לשאלה מי אמור להיות מסוגל לבצע את משימת הגנת הגבולות. בחיל רוצים שכל מטוס יוכל לעבור אליה מיד במקרה של מתקפת פתע, גם אם לא שובץ לכך מראש. "אחד השינויים המנטליים שעשינו הוא שמטוס לא צריך להיות בכוננות ייעודית", אומר ג'. "ברגע שקורה אירוע, כל צוות אוויר וכל מטוס צריכים לדעת לבצע את המשימה, גם אם זו לא הכוננות שאליה הגיעו מראש".

אחת המשמעויות הרגישות ביותר היא האפשרות לתקוף בצירים, בצמתים וביישובים בתוך ישראל – תרחיש שעד 7 באוקטובר כמעט לא עלה על הדעת. במסגרת השינויים הוכנו גם אישורים לתקיפת מטוסי קרב במרחק של עד 100 מטר מבתי אזרחים. "אם לפני 7 באוקטובר היית שואל טייס קרב על תקיפה בשטחנו, הוא לא היה פונה לזה מהר, אם בכלל", אומר ג'. "זה היה נראה קיצוני מאוד". בחיל מדגישים כי הרחבת הסמכות אינה היתר לתקוף ללא הבחנה, אלא ניסיון לקבוע מראש גבולות שיאפשרו לצוותים לפעול גם במקרי קיצון, תוך צמצום הסיכון לכוחותינו ולאזרחים.

הרבש"ץ בתוך הקוקפיט

במקביל הועמק החיבור של חיל האוויר לאוגדות ולחטיבות. באוגדת עזה הייתה ב-7 באוקטובר חיילת אחת של החיל; כיום בכל אוגדה מוצב קצין סדיר, ובכל חטיבה יש נציג חיל האוויר שמכיר את תוכניות ההגנה. החיבור מתבטא גם ברמת היישובים: מספרי הטלפון של הרבש"צים וכיתות הכוננות זמינים לצוותי האוויר, ובחלק מהמערכים הותאם גם הקשר בקוקפיט, כך שבשעת חירום ניתן יהיה ליצור קשר ישיר. זו כמעט תמונת מראה של אותו בוקר שבו ד' נאלץ לחפש אזרחים בוואטסאפ כדי להבין היכן נדרש המסוק שלו.

"אני פוגש את רבש"ץ ניר עוז, והוא עדיין לא סומך עליי. אני רואה את זה במבט שלו, כשהוא שואל מה אני עושה שם עם הדרגות הכחולות", מספר ד'. "כשאני מסביר לו שאני נציג חיל האוויר של מפקד האוגדה, הוא אומר: 'זה חזון אחרית הימים'. ואז נופל לך האסימון שייקח זמן להחזיר את האמון של אנשים שנכוו בצורה כל כך קשה".

תא השליטה החדש למתקפות פתע

בעיה נוספת התגלתה בבור של חיל האוויר בקריה, שם מופעל החיל באופן ריכוזי בידי הקצין הבכיר בחיל באותה שעה, הרמשל"ט (המפקד על תא השליטה המרכזי). בהיעדר תמונת מצב, הוא העריך בתחילת המתקפה כי ישראל ניצבת בפני אירוע רב-זירתי, ולכן הפנה את מטוסי הקרב שהיו בכוננות יירוט לפטרל מעל אתרים רגישים ברחבי הארץ, במקום לשלוח אותם מיד לגזרת עזה.

גם קציני הקישור של החיל באוגדות ובחטיבות לא הצליחו להשלים את התמונה: רובם היו בחופשת חג, ואלה שנכחו בחמ"לים סבלו מאותו מחסור במידע.

כדי למנוע מצב שבו תא שליטה אחד נדרש להתמודד לבדו עם אירוע רחב ופתאומי, הוקם לצידו תא נוסף להגנה ולהפתעה. התא החדש מאויש 24 שעות ביממה ונועד להיכנס לפעולה כבר ברגעים הראשונים של מתקפת הפתע, לגבש במהירות תמונת מצב ולחבר בין כלי הטיס, הכוחות בשטח ומפקדי האוגדות.

המסוק שכמעט נעלם

מסוקי הקרב הם אולי הדוגמה המוחשית ביותר לשינוי שעבר חיל האוויר מאז 7 באוקטובר. ערב הטבח כבר הוחלט לסגור את טייסות המסק"רים 190 ו-113. האפאצ'י, כך נטען, הוא מסוק יקר מדי ועדיף להשקיע בכטמ"מים. המלחמה הפכה את הכיוון והביאה את החיל למסקנה שיש צורך דווקא להגדיל את המערך.

היתרון של האפאצ'י באירועים מתפרצים כמעט ברור מאליו: הוא יכול להגיע במהירות, לשהות מעל הזירה, לראות את הלוחמים בעיניים ולירות על איומים שמגיעים קרוב מאוד לכוחות. שקיעת המערך נבלמה אחרי 7 באוקטובר, ולפני כחודשיים עברה טייסת 190 מבסיס רמון שבדרום לרמת דוד, כדי לספק מענה קבוע ומהיר יותר להגנת גבול הצפון ותושביו.

החלוקה הברורה יותר בין טייסת צפונית לדרומית אמורה לייצר מעין התמחות גזרתית, היכרות מעמיקה יותר עם השטח ועם הכוחות, וקשר שוטף עם האוגדות והחטיבות שעליהן תידרש כל טייסת להגן. ועדיין, המסקנה איננה שמסוק הקרב הוא הפתרון המיידי היחיד להפתעה. אם תיפתח מתקפת פתע, המענה אמור לערב במקביל מסה קריטית של מסק"רים, כטמ"מים, מטוסי קרב ומסוקי סער כבר בשעה הראשונה. כלי הטיס החמושים אמורים להביא אש מהר ככל האפשר ומסוקי הסער נדרשים להביא במהירות כוחות קרקעיים אל הזירה ולפנות פצועים.

גם החלטות עתידיות על מיקום בסיסים, פריסת טייסות וסגירת יחידות נבחנות כעת לפי יכולתו של החיל להגיע במהירות ליישובים שעל הגבול.

"במבחן בסדר גודל דומה כמובן שלא עמדנו"

תחקיר 7 באוקטובר בחיל האוויר הוליד מאות לקחים. מנהלת ייעודית בראשות תא"ל במילואים עוקבת אחר יישומם, ובחיל מדגישים שהתהליך עדיין לא הסתיים. גם האימונים השתנו: לצד תרחישי חדירה מוכרים, הצוותים מתרגלים פעולה ללא מודיעין מלא או שרשרת פיקוד מתפקדת, וכן נערכים לתרחישים שאי אפשר להגדיר מראש.

"הכי קל ללכת למה שקרה ב-7 באוקטובר ולשכפל את זה לכל אחד מהגבולות", אומר ג'. "אבל אנחנו מנסים לחשוב מה יקרה אם יפתיע אותנו משהו שאנחנו לא יכולים אפילו לחשוב עליו, ולבנות תו"לים (תורות לחימה) יותר ורסטיליים למקרים שבהם לא יודעים בדיוק לומר מי יגיע ומהיכן".

בחיל סבורים שהניסיון שנצבר במלחמה והחיבור ההדוק יותר לכוחות הקרקע יאפשרו תגובה טובה יותר, אך האתגר הוא לשמר את הלקחים גם לאחר שהמפקדים שחוו את הכישלון על בשרם יעזבו. "המבחן הוא לאורך זמן", אומר א'. "המטרה היא לשמור כל הזמן על החרב המושחזת והמוכנה של חיל האוויר, יחד עם האוגדות, כך שהיא תחזיק לשנים קדימה ולא רק לשנה הקרובה".

אבל יש מבחן אחד שהחיל עדיין לא עבר. "במבחן בסדר גודל דומה כמובן שלא עמדנו", מודה א'. חיל האוויר עבר מאז הטבח כמעט שלוש שנים של מלחמה, צבר ניסיון חסר תקדים בסיוע לכוחות הקרקע ושינה שורה ארוכה של מנגנונים, פקודות ותפיסות הפעלה. אבל איש אינו יודע איך המערכת תתפקד אם ישראל תותקף שוב בהפתעה, בכמה זירות ובסדר גודל שמתקרב ל-7 באוקטובר.

"לפחות במשמרת שלי אמשיך לקום בכל בוקר ולשאול מה עשיתי כדי להבטיח ש-7 באוקטובר לא יחזור", אומר ד'. "נמשיך לעבוד הכי קשה שאפשר כדי להחזיר את האמון עד שכשנגיע לעוטף יחבקו אותנו ויגידו: 'אתה נציג חיל האוויר', ולא ישאלו בתהייה: 'מי אתה?'".

כל הפרטים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.