"זה היה המקום הכי שמח בעולם, אבל המיקום היה טרגי"

בכפר עזה, שלוש שנים אחרי אותה שבת שחורה, אפשר לעבור בתוך דקות בין שתי מציאויות. בחלקים מסוימים של הקיבוץ שורר שקט מוחלט, סטייל יום כיפור. במרחק קצר משם - קולות של אתר בנייה. שורות של בתים קטנים, חדשים ומודרניים למראה הולכות ותופסות צורה בפאה הצפונית של הקיבוץ. הן אינן מזכירות כמעט במאום את הקסם הארכאי שאפיין את שכונת דור צעיר המקורית, אבל השלטים מבשרים על הקמתה של שכונת דור צעיר החדשה.

השכונה המקורית הייתה בבוקר 7 באוקטובר לאחת מזירות הטבח הקשות בכפר עזה, ומאז ולנצח היא הסמל לאסון הנורא שהתחולל בקיבוץ. מתוך 37 הדיירים שנכחו בה באותו בוקר, 11 נרצחו, שבעה נחטפו ושניים נפצעו. מחצית מתושבי השכונה נרצחו או נלקחו לעזה, ורבים מבתיה נשרפו או נחרבו.

אלון פוטרמן, המנכ"ל היוצא של הקרן לשיקום כפר עזה, אומנם אינו חבר הקיבוץ, אבל היה מעורב מקרוב בצעדי החזרתו לחיים. "שכונת הצעירים הייתה המקום הכי שמח בעולם, היה שם רעש, רעש טוב, והשכונה הייתה ממוקמת בגבול המערבי של הקיבוץ, רחוק ממרכזו, כדי שכאשר יהיה רעש, הוא לא יפריע לאלה שלא מעוניינים בו". הוא מוסיף כי "לצערנו, המיקום הזה היה טרגי בבוקר 7 באוקטובר, כי הוא היה הכי קרוב לגבול עם עזה. אנחנו יודעים איך האירוע הזה נגמר".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

פוטרמן מבהיר כי "ההחלטה של כפר עזה לבנות שכונה חדשה בלב הקיבוץ, במרכזו, היא אמירה. היא אמירה על שיקום, היא אמירה על העתיד". עכשיו הוא מקשיב לרעש מן האתר ומחייך. "היום הרעש שיש פה הוא רעש טוב", הוא אומר. "הוא רעש שאומר: 'אנחנו בדרך הביתה'". הדרך הזאת עדיין רחוקה מסיומה: נכון לראשית ספטמבר חזרו לכפר עזה כ-40 משפחות מתוך מאות בתי האב שחיו בו לפני 7 באוקטובר. אבל ב-1 בספטמבר האחרון, ימים אחדים לפני המפגש איתו בקיבוץ, נפתח מחדש גן הילדים: לראשונה מאז הטבח והפינוי, ילדים שוב מתחילים כאן את הבוקר.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

שידורי 7 באוקטובר: ככה זה נראה בזמן אמת

"השעה הכי קשה שאפשר לדמיין"

גם פוטרמן לא הגיע לכפר עזה עם תוכנית סדורה. נקודת המוצא שלו הייתה שאלה אחת שהופנתה לאחת ממנהיגות הקהילה בימים הראשונים אחרי האסון: "מה את צריכה?". תמי גוטליב, יו"ר הקיבוץ, השיבה: "אני לא יודעת". השניים לא הכירו קודם לכן. ציון רגב, כיום מנהל הקהילה בכפר עזה, ונעמה שולץ, לשעבר מנכ"לית משרד ראש הממשלה, המליצו לה - כל אחד בנפרד - לפנות לפוטרמן.

בימים הראשונים אחרי הטבח היא התקשרה וביקשה ממנו להגיע למלון בשפיים, שאליו פונו תושבי כפר עזה. "מה שראיתי לנגד עיניי היה מחזה שלא אשכח לעולם", הוא משחזר. "אנשים בשעה הכי קשה שאפשר לדמיין, קהילה בשעה הכי קשה שאפשר לדמיין. שאלתי אותה: 'מה את צריכה?', והיא אמרה לי: 'אני לא יודעת'. אז אמרתי: 'בואי נתחיל', וחיי השתנו ברגע הזה, שלוש שנים קדימה לפחות".

חוסר הידיעה לא נבע רק מממדי האסון, אלא גם מן החלל שנותר אחריו. "ב-7 באוקטובר 50% מבעלי התפקידים בקיבוץ נרצחו, אז נקודת המוצא הייתה שיש ואקום שצריך למלא". משפחות עדיין לא ידעו אם יקיריהן נרצחו או נחטפו, ומעגלי שבעה נערכו על מדשאות המלון. בתוך המציאות הזאת היה צריך להקים מחדש לא רק בתים ומוסדות, אלא גם את היכולת לקבל החלטות ולנהל קהילה.

פוטרמן חלם בכלל לעבוד בתחום החינוך, אבל המסלול המקצועי שלו התחיל דווקא בכנסת כעוזר פרלמנטרי של חה"כ שלי יחימוביץ. בהמשך עבר לתחום החינוך, ייסד וניהל את תלמ"א - התוכנית הלאומית למצוינות באנגלית - וגם מונה למנכ"ל קרן היסוד.

אבל כשהחל לעבוד בשפיים עם אנשי כפר עזה, לא חיכתה לפוטרמן מערכת שאפשר פשוט לנהל וגם לא רשימת צרכים שאפשר להצמיד לה תקציב. עוד לפני השאלה מי יממן את השיקום, היה צריך להבין מה בכלל צריך לשקם - ומה מן החיים שהיו בכפר עזה אפשר יהיה, ביום מן הימים, להחזיר.

שאלת החזרה לקיבוץ

אלא שגם היום, כששערי הקיבוץ פתוחים והחיים מתחילים לשוב אליו, השאלה אם לחזור לכפר עזה אינה תמיד שאלה שאפשר להשיב עליה ב"כן" או ב"לא". לעיתים ההכרעה עוברת בתוך המשפחה עצמה - בין בני זוג שחוו את אותו אסון, אך אינם מסוגלים עדיין להביט באותו כיוון.

"יש זוג שעולה לי לראש", מספר פוטרמן. "הוא רוצה מאוד לחזור, היא רוצה פחות. זו משפחה שכולה. הם החליטו לייצר איזשהו מודל היברידי - הוא נמצא כאן רוב השבוע והיא מצטרפת לחלק מהשבוע אבל לא מתגוררת פה באופן קבוע".

המודל הזה מאפשר להם להימנע, לפחות לעת עתה, מבחירה שאחת מתוצאותיה עלולה להיות פירוק התא המשפחתי. "הם החליטו כרגע שלא להחליט", אומר פוטרמן, "והם גם החליטו לא להתגרש". בהמשך הסיור, כאילו בהזמנה, נתקל פוטרמן בשבילי הקיבוץ בחבר ותיק, אחד מצעירי הקיבוץ שחווה את המוות בצורה האכזרית ביותר במשפחתו שלו. אחרי קריאות פליאה מהמסלול הפוליטי החדש שבחר פוטרמן (שהצטרף למפלגת ישר! ושובץ במקום ה-29 בה) - "אחי, ראיתי את השם שלך ברשימות לכנסת. זה אמיתי?" - הם ניגשים לדבר על העתיד.

"מה עם הבית פה?", שאל אותו פוטרמן. "מתקדם. אישרנו תוכנית", השיב לו הצעיר. כשפוטרמן שאל אם יחזרו לגור בו, ענה: "זה החלום, אתה יודע. לאט-לאט. היא (אשתו) לא מוכנה כרגע". אחר כך הוסיף: "אז יש דברים אחרים שמתרכזים בהם. אני לא לוחץ עליה. זה שלנו, ויהיה שלנו. תמיד". פוטרמן משוכנע שהחלטות רבות כאלה עוד ישתנו בקרוב: "כשהמרכז החינוכי של כפר עזה יהיה מוכן, ולילדים יהיה מקום ללכת אליו לאחר שעות בית הספר, וההורים הצעירים יוכלו לראות את המקום הזה - זה יעזור לקבל החלטה. כשיראו צעירים לפני ואחרי צבא, סטודנטים ואנשים שנמצאים בשלבי הטיול בחיים, בוחרים לגור בשכונת הצעירים, זה ישפיע על ההחלטה".

"אפשר לדבר על כמה חזרו וכמה לא", הוא אומר, "אבל אלה שחזרו - טוב להם? אלה שחזרו, יחיו עכשיו חיים טובים יותר ממה שחיו לפני 7 באוקטובר?". כדי לענות על השאלה הזאת לא די לבדוק מי כבר ישן בביתו. צריך להביט גם במקומות שאמורים להפוך את השיבה למשהו גדול יותר ממעבר דירה - ובראשם שכונת הצעירים החדשה, שנבנית עכשיו בליבו של הקיבוץ.

כלום לא יוכל להחזיר את "דור צעיר"

אבל גם השכונה הישנה וגם זו החדשה לא יוכלו להחזיר את "דור צעיר" שהייתה. במרץ האחרון הכריעה קהילת כפר עזה כי המבנים שנותרו בשכונה המקורית ייהרסו, וכי חלק מהם יועתקו לאתר הנצחה מחוץ לקיבוץ. השכונה החדשה מוקמת במקום אחר, וגם מי שיגורו בה לא יהיו בהכרח אותם אנשים. "יש אנשים שכבר לא איתנו, ויש אנשים שיצטרכו לקבל החלטה אם הם חוזרים לשכונת הצעירים. ויש אנשים שבעבר גרו בשכונה הזאת ועכשיו, בגלל השלב בחיים שבו הם נמצאים, הם כבר עברו לבית אחר בכפר עזה".

ובשאר חלקי הקיבוץ מתנהל השיקום בית אחר בית. לפי נתוני הקרן שפורסמו בינואר האחרון, מתוך 362 בתי מגורים בכפר עזה רק שישה לא נזקקו לשיקום. "המדינה יצאה באמירה שבכל הנוגע לבתים פרטיים לא יחסר כסף, ואדם יוכל לבחור אם לבנות מחדש את ביתו במסלול של 'תקומה' או במסלול של 'מס רכוש'", מסביר פוטרמן. "אבל כשאתה מסתכל על הסל הזה, מה בעצם המדינה אומרת לך? 'תתעדף. אתה רוצה שכונת צעירים, מרכז חינוכי ומרפאה? אין לך כסף להכול. תחליט מה אתה עושה איתנו ומה אתה עושה לבד'".

בדרך משכונת הצעירים החדשה מוביל פוטרמן אל אתר בנייה סמוך, כדי לדבר על הפרויקט שמעסיק אותו לא פחות - מרכז החינוך החדש, שאמור להיות גדול ומפותח יותר מזה שפעל בכפר עזה לפני הטבח. "המרכז הזה הוא גאוותי העיקרית", הוא אומר. "תחשוב רגע על המשמעות של בניית העתיד של הקהילה הזאת והחוסן שלה, כשיש לך שכונת צעירים חדשה ומרכז חינוכי חדש", הוא אומר. "זו לא רק אמירה של תיקון או ניסיון לריפוי על מה שהיה ב-7 באוקטובר, זו גם ממש הסתכלות על העתיד. זה ניסיון להגיד שעוד יהיו פה משפחות חדשות, מקום שייתן מענה לילדים מיד כשיסיימו את שעות החינוך הפורמליות".

התנאי של משרד המורשת להנצחת הטבח בכפר עזה

הנשקייה שתהפוך למרכז חינוכי

במין סמליות מאוד ישראלית שכזו, ממש מול אתר הבנייה השוקק ומלא הפועלים נמצא המבנה ששימש כנשקיית הקיבוץ עד לאותו יום נורא לפני שלוש שנים. המדשאה הרחבה שבין שני האתרים נותרה ירוקה גם אחרי קיץ חם במיוחד. ממש בה התחולל אחד הקרבות הקשים של 7 באוקטובר: המחבלים הציבו מארב מתוכנן ליד הנשקייה ופגעו בחברי כיתת הכוננות שניסו להגיע אליה ולהצטייד. שבעה מחברי הכיתה נפלו בקרבות בקיבוץ: מפקד הכיתה טל אילון, הרבש"ץ שחר אביאני, אבי הינדי, אביב ברעם, נדב עמיקם, אורי רוסו ואופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב.

הבחירה להקים כאן מרכז חינוכי לא אמורה למחוק את זירת הקרב או להפוך אותה לאתר הנצחה. "זה מקום שבמשך כשלוש שנים כל מי שביקר כאן בניסיון להבין מה קרה, שמע על סיפורי רצח", אומר פוטרמן. "וכשאנחנו נדבר על העתיד לא נשכח זאת, אבל נדבר גם על העובדה שהיום זה המקום שבו הילדים חיים. אנחנו נדבר על המקום הזה גם מתוך כאב וגם מתוך הסתכלות על העתיד. לא התאפשר לדבר על שיקום קהילה רק באמצעות שיפוץ בית שפוצץ ב-7 באוקטובר. אנחנו צריכים לדבר גם על מה שקורה מהרגע שהמשפחות חזרו לפה".

אלא שקירות אפשר להקים במימון חד-פעמי. כדי שהמרכז החדש הזה יתמלא בילדים, באנשי חינוך ובמטפלים גם בשנים הבאות, נדרש מימון קבוע. בנקודה הזאת מסתיימת הבנייה ומתחיל הוויכוח על מי ישלם על החיים שיתנהלו בתוכה. הקושי אינו מסתכם בשאלה מי יממן מרכז חינוכי חדש: במשך תקופה ארוכה נדרשה כפר עזה להחזיק שירותים לקהילה שהתפזרה בין שפיים, רוחמה והקיבוץ עצמו - ולשלם על כמה מערכות מקבילות, גם כאשר בכל אחת מהן לבדה לא היו די תושבים כדי לעמוד בתקנים הרגילים.

"הבליינד ספוט של המדינה אומר שיש קהילה שנמצאת ביישוב זמני, כמו למשל שפיים, המקום שאליו פונו תושבי כפר עזה תחת אש לאחר 7 באוקטובר", מבהיר פוטרמן. "ברגע שהיה ברור שהם עוברים לרוחמה, והיישוב הזמני שם היה כמעט מוכן, החלו משפחות לעבור לקרווילות שהעבודה עליהן הסתיימה. כלומר, לא כולם יכלו לעבור בבת אחת, והיה צורך לתת מענים גם ברוחמה וגם בשפיים. לתת מענים פירושו לפתוח גן ילדים גם פה וגם שם, אפילו אם אין לך את מספר הילדים העומד בתקן הנדרש לפתיחתו. אם אתה צריך מספר מסוים של ילדים בגן, וברור שצריך לחלק אותם בין שפיים לרוחמה, לא תעמוד בדרישה".

"לעולם נתאבל על מי שהלך, אבל נתנחם ונתחזק"

הכפילות לא הסתיימה בגני הילדים. לצד המזכירות שחזרה לפעול בכפר עזה נדרש הקיבוץ להמשיך להפעיל את המערך הקהילתי ברוחמה, ובכלל זה שירותי רווחה, שירותי פרט ותשתיות חיוניות. המדינה, אומר פוטרמן, למדה בהדרגה להבין את המצב הזה, אך עדיין אינה מתקצבת את כל צרכיו. פוטרמן טוען כי בשנת הלימודים הנוכחית אף קוצצו תקציבי החינוך שקיבלה המועצה לעומת השנה שקדמה לה. "אז איך אפשר לדבר על שיקום, על צמיחה ועל חזרה הביתה", הוא שואל, "כששירותי הציבור שאמורים להינתן לאלו שבוחרים לחזור כדי לחיות פה את חייהם מאותגרים השנה יותר ממה שהיו בשנה שעברה?".

מבחינתו, המדינה אינה יכולה להסתפק במסירת המפתח לבית ששוקם. "אי אפשר לדבר על תהליך שיקום ועל מחויבות האנשים שחוזרים הביתה מבלי להגיד להם: 'כשהילד שלכם יילך לבית הספר מרגע החזרה הביתה, לא יחסר לו דבר - עלינו. כשאתם תחליטו לחזור לכפר עזה, אנחנו לא נגיד לכם ללכת לקבל טיפול בתחום בריאות הנפש במרכז החוסן האזורי ולחכות שלושה-ארבעה חודשים עד שיגיע מטפל'".

משפט אחד ששמע מאורי אפשטיין - מי שהיה המנהל העסקי של הקיבוץ - ליווה אותו כל העת. אפשטיין, כיום ראש המועצה האזורית שער הנגב, איבד בטבח את בנו נטע, את אימו בלהה, את אחיינו ניצן ושניים מגיסיו, ובהם ראש המועצה הקודם אופיר ליבשטיין. "אורי היה בין השבעה לכמה ימי הסתגלות, נקרא לזה, למציאות החדשה", מספר פוטרמן. "לא ידעתי איך מדברים עם אדם שאיבד את כל עולמו רק לפני כמה ימים, מה אומרים, מה לא אומרים, אם יש משהו שהוא לא רגיש. הוא פשוט תפס אותי ואמר לי: 'אלון, תפסיק. דבר איתי חופשי. אני אגיד לך את מה שאמרתי לבתי כשהיינו בממ"ד וקיבלנו את כל בשורות האיוב - אנחנו לעולם נתאבל על מי שהלך, אבל נתנחם ונתחזק בבניית המשפחה, הבית והקהילה שלנו'".

פוטרמן מפרש את המשנה הזו של אפשטיין כהוראת הפעלה. "כשאתה פוגש אדם כזה, אתה מבין שיש לך עם מי לעבוד", הוא אומר. "אתה מבין שיש פה אנשים עם כוחות חזקים כל כך, עד כדי כך שהם מדביקים את האחרים. אני זוכר את הסיפור הזה גם כמעט שלוש שנים אחרי, כי זו שיחה שהשפיעה עליי כל כך". אבל העבודה לצד האנשים האלה לימדה אותו גם להכיר בגבולות תפקידו. "בשיחות הקשות באמת אין מילים", הוא אומר. "יש רגשות ויש דמעות, לפעמים יש קצת הומור שחור".

"אני מאוד שומר על מקומי בשיחות האלה", הוא מבהיר. "לא להיות זה שמספר את הבדיחה השחורה, לא להיות זה שמגיע עם העצה, אלא להיות זה שנוכח ומקשיב, לתת לו רגע להיות מי שהוא ולבטא את כאבו, לא לברוח מזה ולא לתת את ההרגשה שזה לא מתאים או לא נכון. לא לדבר, גם אם אתה חושב שיש עכשיו משימה שצריך לעמוד בה, שתשפיע עליו ועל עתידו, אלא להיות ברגישות-על".

במקרים אחרים, ההקשבה הייתה גם דרך להכיר את מי שכבר לא היה שם. "אופיר ליבשטיין הוא דוגמה מעולה", הוא אומר. "הוא גיבור, הוא דמות, בטח בעולם העשייה הציבורית. את שמו הכרתי, אבל לא הכרתי אותו אישית. אז מה שאני כן יכול לעשות זה לשבת איתם ולהגיד: 'ספרו לי מה הוא היה עושה, איך הוא היה מתנהג'. לאפשר להם רגע לדבר על האדם שכבר איננו, מתוך רצון לתת במה לאנשים שהיו בעבר".

השינוי ביחסים עם אנשי הקיבוץ התברר לו בטקס הראשון, שנה לאחר 7 באוקטובר, שנערך בשפיים. "הטקס היה נורא קשה", הוא מספר. "וכמות החיבוקים והדמעות שהיו שם, באמת, מאנשים שכבר נוצר לי איתם קשר חברי, הייתה עצומה. אין מילים שיכולות לתאר את הרגעים האלה. יש חיבוקים, דמעות, עליות, ירידות, ימים טובים וימים לא טובים".

מבחינתו, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש כי נחצה ביניהם גבול - לטובה.בחוץ, הבתים החדשים של שכונת דור צעיר ממשיכים להיבנות. גם לשם מגיע פוטרמן, גם לאחר שסיים את תפקידו, עם משפחות שאיבדו את יקיריהן בשכונה המקורית. "לעבור כאן, גם עם משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בשכונת הצעירים באותו הבוקר, זו הליכה שפשוט מעוררת, מסחררת ומחממת את הלב", הוא אומר. "יש בה כאב ושמחה, יש בה עצב וגאווה".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv