בעשור האחרון הצליחו המורדים החות׳ים להפוך מקבוצה בדלנית קטנה בצפון הרי תימן, אלמונית למדי, לכוח צבאי ופוליטי משמעותי בתימן ובחצי-האי ערב, לבעל ברית חשוב של איראן ולשחקן אזורי המאיים על חופש השיט בים-סוף ועל ביטחון דרום מדינת ישראל. מרבית הישראלים התוודעו לקבוצה הזו בשל מעורבותה במלחמת חרבות ברזל ובשל תמיכתה בפלסטינים ובחמאס , אולם כדי להבין כראוי את האיום החות'י על ישראל חשוב לשרטט את השורשים המוקדמים של החות׳ים ולהבין את פעולותיהם מתוך ההקשר הפנים-תימני ועל רקע צמיחתם.
מדובר בתנועת תחיה דתית של האיסלאם השיעי-זיידי – זרם שונה ונבדל בהרבה מובנים מזה שבאיראן (ובלבנון) – שהחלה לפעול בשנות ה-90 של המאה ה-20. היא מכונה על שם בני משפחת אל-חות׳י והשימוש הנפוץ והמקובל בשם זה, ולא בשמם הרשמי ״אנצאר אללה״, יכול להעיד על הדומיננטיות של בני משפחת אל-חות׳י בהקמת התנועה ובהובלתה, וכן להדגיש את חשיבות ההקשר המקומי הפנים-תימני, לפני הברית עם איראן.
לחות׳ים יש היסטוריה של התנגדות. ניסיונם הקצר והמאכזב בשנות ה-90 של המאה ה-20 להשתלב במערכת הפוליטית בתימן ולהשפיע מתוכה על מצבם, תרם לתהליך ההקצנה שלהם ומראשית שנות האלפיים הם פעלו בכוח נגד השלטון המרכזי בבירה צנעא ונגד השפעות האיסלאם הסוני-ווהאבי בשטחי המחיה שלהם. שישה סבבי לחימה עזים ניהלו החות׳ים נגד השלטון התימני בין השנים 2010-2004, שזכו לכינוי ״מלחמות סעדה״, על שם מחוז-האם של החות׳ים ומוקד הלחימה.
מה נשתנה מאז 7.10 - פרויקט מיוחד:
- כשמחסום הפחד העזתי נשבר - השינוי הגדול שישראל פספסה
- מ"מלחמת צללים" למלחמה פתוחה: ההחלטה הגורלית של איראן
- הסיכויים להידרדרות למלחמה רחבה מול חיזבאללה והקשר לעזה
- חמאס נכשל בהפיכת יו"ש לחזית, אך מתבסס 10 דקות מערי ישראל
- האינטרס הרוסי במלחמה בעזה - והדילמה שפוטין ניצל לטובתו
החות׳ים ראו עצמם נציגיה של כלל האוכלוסייה הזיידית, המונה כ-35% מתוך 33 מיליון איש בערך, ומרוכזת בעיקר בשני המחוזות סעדה ועמראן. מאבקם נועד להשיב את חיוניות האיסלאם הזיידי, שנדחק הצידה במשך עשורים לטובת חיזוק המדינה התימנית ומוסדותיה, בניסיון לבסס זהות לאומית ותרבותית חלופית לזהויות הדתיות ובמידה מסוימת גם השבטיות ששולטות בתימן. לשוליות הדתית שחשו החות׳ים נוספו תחושות קיפוח על בסיס כלכלי וחברתי, בעיקר של מחוז סעדה הפריפריאלי והם היו למבקריו החריפים של נשיא תימן דאז, עלי עבדאללה סאלח.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
״קללה על היהודים"
"מועדוני הנוער המאמין" שייסדו כמה ממנהיגי החות׳ים בשנות ה-90, כמסגרת חלופית עבור הצעירים הזיידים נגד פיתויי ההשפעות הסוניות-ווהאביות, היו לבסיס הכוח הצבאי הראשוני שלהם במלחמות סעדה. את כלי הנשק הם השיגו תחילה בשוק השחור של תימן, רווי אמצעי תחמושת לכל דורש. הם לא התקשו לגייס תומכים וחיילים לשורותיהם במדינה שבה מרבית האוכלוסייה צעירה (יותר משני שליש מתחת לגיל 30, כשליש בין גילאי 29-15), בוודאי לא לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003.
מעורבות ארה״ב בעיראק הוצגה כדריסת-רגל גסה של כוח פולש, מערבי, זר על אדמה מוסלמית ותרמה להקצנה נוספת בעמדות החות'ים. לשנאה כלפי ארה״ב ובעלת בריתה באזור – ישראל, נוסף ממד אנטישמי, כפי שמעידות הכתובות שמתנוססות על דגלם: ״אלוהים הוא גדול, מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאיסלאם״. את הנשיא סאלח הציגו החות׳ים כמשתף פעולה של ארה״ב וכמי שמאמצי מלחמתו בטרור מופנים לא רק נגד אל-קאעדה בדרום תימן אלא גם נגד החות׳ים בצפון. ב-2004 עלו שני הצדדים על מסלול התנגשות ואות הפתיחה לפרוץ מלחמת סעדה הראשונה היה מותו של אחד ממנהיגי המשפחה וממייסדי מועדוני הנוער המאמין, חוסיין אל -חות׳י, מידי כוחות השלטון.
בשנות מלחמות סעדה נבנה כוחם הצבאי של החות׳ים ובסבב האחרון מסוף 2009, גלשה הלחימה אל שטחי סעודיה, שכנתה מצפון של תימן. זו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שהסעודים מעורבים בתימן, אולם היה בכך לאותת על התחזקותם של החות׳ים ועל חולשת השלטון המרכזי.
סיומה של מלחמת סעדה השישית בתחילת 2010, לא בישר את סוף הסכסוך בין החות׳ים לבין השלטון בראשות סאלח. המרי בצפון התחדש בתוך כשנה, בחסות אירועי ה״אביב הערבי״ בתימן. מה שהחל כמאבק אזרחי בדרכי-שלום שהובילו צעירים בעיקר הערי הדרום ובצנעא, למען רפורמה כוללת ודמוקרטיזציה של תימן, הסתמן בתוך כמה חודשים כשעת כושר עבור מפלגות האופוזיציה וכוחות מסורתיים וממוסדים יותר לפעול נגד סאלח ומקורביו. הפגנות הענק גלשו עד מהרה לפסים אלימים וזהויות שבטיות או דתיות שצעירי המחאה ביקשו לטשטש בשם אינטרסים משותפים, שבו ועלו.
עבור החות'ים זימן דילול כוחות הצבא מאזור סעדה הצפוני והעתקתם אל הבירה ואל מוקדי מחאה נוספים שעת כושר להשתלטות על שטחים בצפון-מערב תימן, לאורך הגבול עם סעודיה. במקביל השתתפו החות׳ים במאמץ המדיני החשוב והכולל של ״ועידת הדיאלוג הלאומי״ (מרץ 2013-ינואר 2014) שנועד, בין היתר, להוביל לפתרון מוסכם והוגן לבעיית סעדה בצפון. הוועידה הסתיימה ללא הישגים של ממש והם פרשו ממנה כמה ימים לפני כן, במחאה על רצח נציגם הבכיר. החות׳ים ראו בפתרון הפדרטיבי שניסה לקדם הנשיא החדש במסגרת הוועידה ולאחריה, ניסיון נוסף ומכוון להחליש את המחוזות הזיידים ולמנוע מהם, למשל, מוצא ישיר אל הים. הם התקדמו דרומה בשני נתיבים עיקריים לכיוון הבירה ובספטמבר 2014, ניצבה שוב תימן בפני מלחמת אזרחים, שני עשורים לאחר שהסתיימה קודמתה.
״שלוחה איראנית״ בחצר האחורית
עד ראשית 2015 הצליחו החות׳ים להבריח את מרבית אנשי הממשלה מהבירה צנעא, בסיועו של לא אחר מאשר אויבם המר - הנשיא לשעבר סאלח, שהודח בסוף 2011. מן הצד השני, התגבשה קואליציה אנטי-חות׳ית בתוך תימן והיא זכתה לסיוע חיצוני בסוף מרץ 2015, כאשר הסעודים התערבו במלחמה וייסדו קואליציה שמטרותיה המוצהרות היו לסייע לשלטון המודח להשיב את כוחו ולמגר את ה״שלוחה איראנית״ בחצר האחורית של חצי האי-ערב.
הברית הפרגמטית שכוננו החות׳ים עם סאלח סייעה להם לקדם את מטרותיהם בטווח הקצר ונחיצותה הצבאית והמדינית הלכה ופחתה לקראת סוף 2017. בשלב זה התגברה גם עוצמתם הצבאית: לרשותם עמדו מחסני נשק ותחמושת של המדינה שעליהם השתלטו, אמצעי לחימה (מתוצרת אמריקנית בעיקר) – שלל הקרבות עם כוחות הקואליציה וכאלו שהוברחו מאיראן (בשלמותם או בחלקים). ניסיונו של סאלח לזכות מחדש בעמדת ההנהגה, בסיוע סעודי, ולהתנער מהקשר עם החות׳ים, עלה לו בחייו בדצמבר 2017, ככל הנראה החות׳ים התנקשו בו.
תמיכה בפלסטינים ובמאבקם
הקשר של החות׳ים עם הנשיא המנוח סאלח יכול ללמד אותנו משהו על דפוס הפעולה שלהם. החות׳ים התקדמו והתעצמו באמצעות שיתופי פעולה פרגמטיים, מוגבלים אבל גמישים, תוך שמירה על עצמאותם. התנהלות זו מאפיינת גם את יחסיהם עם איראן ועם הפלסטינים, במידה מסוימת לפחות.
הפיתוי לראות בחות׳ים פרוקסי איראני, נדבך ברשת השלוחים או שחקן בציר ההתנגדות ותו לו, בוודאי בעיניים ישראליות בעת הנוכחית, הוא ברור, אולם מוטעה. החות׳ים אינם עושי דברה של איראן, על אף מחויבותם אליה במסגרת ברית שהלכה והתהדקה, וכללה גם סיוע צבאי, שהחל כנראה בשנת 2009 והתעצם בהמשך. הברית עם איראן מבטאת את הדומיננטיות של הקו התקיף והפרו-איראני בקרב החות׳ים והיא נשענת על אינטרסים משותפים ובמידה מסוימת אידאולוגיה משותפת ואף תלות צבאית, אולם היא נועדה בראש ובראשונה לשרת אינטרסים פנים-תימניים.
לא אחת פעלו החות׳ים באופן שלא בהכרח שירת את האיראנים. למשל, לאחר חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לבין איראן במרץ 2023. החות׳ים הקפידו להפגין את האוטונומיה שלהם בפעולות שונות: תקיפות באזורי מריבה, תרגילים ומצעדים צבאיים, שהגדול והמרשים שבהם ארע בספטמבר 2023.
מעורבותם במלחמת חרבות ברזל אינה רק חלק מתגובה אזורית (שמשרתת את איראן) אלא ביטוי לתמיכה שלהם בעניין הפלסטיני באופן עצמאי ויציאה נגד ישראל וארה״ב. ואף על פי כן, היא מבטאת קודם כל אינטרסים פנימיים. בעניין הפלסטיני, החות׳ים הביעו לאורך השנים תמיכה בפלסטינים ובמאבקם, בדומה לשלטון המרכזי בתימן (ולפני כן, במדינות הצפון והדרום משנות ה-60).
להצהרות התמיכה והפגנת הסולידריות עם חמאס והפלסטינים, הוסיפו החות׳ים גם ממד מעשי. הם הציעו למשל, במסגרת עסקת חילופי שבויים ואסירים עם סעודיה ב-2020, לשחרר שבויים מכוחות הקואליציה ובהם שני אנשי חיל האוויר הסעודי, בתמורה לשחרור כמה עשרות פלסטינים שעמדו בפני משפט בסעודיה או שהואשמו בתמיכה בטרור. העסקה לא יצאה אל הפועל אולם היא שיקפה את מוכנות החות׳ים לפעול למען הפלסטינים. ייתכן כי החות׳ים אף סייעו להעביר נשק מאיראן לידי חמאס דרך ים-סוף ובסיוע חיזבאללה.
אשר למניעיהם הפנימיים, החות׳ים תיעלו את אירועי ה-7 באוקטובר ואת חשיבותם הגאו-פוליטית של מצרי באב אל-מנדב, כדי לחזק את מעמדם מבית ומחוץ. הם מִסגרו את מעורבותם במלחמה מה-19 בנובמבר 2023, כהתייצבות לצד לפלסטינים וכהתנגדות מעשית לפעולות ישראל בעזה. גם בחזית הימית, שנפתחה כחודש לאחר מכן, טענו החות׳ים כי אין בכוונתם לפגוע בחופש השיט הבין-לאומי, אלא למנוע מכלי-שיט שיש להם קשר לישראל, לעבור במצרי באב אל-מנדב או להתקדם במעלה ים-סוף. גישה זו שירתה אותם גם לאחר הקמת הקואליציה הימית בראשות ארה״ב כאשר הסבירו את שיגורי הכטב"מים והטילים כפעולות הגנה על ריבונותם בתימן מפני תוקפנות מדינות מערביות שפועלות למען ישראל.
בשירות הקמפיין למען עזה, קידמו החות׳ים מטרות אזוריות ופנימיות וקנו לעצמם אהדה ותמיכה בתימן, בעולם הערבי והמוסלמי כמי שמנהלים בגבורה מערכה נגד ארה״ב וכוחות מערביים נוספים וכנגד ישראל. נראה כי עד עתה הם בעיקר רושמים רווחים מהתנהלותם ולא משלמים מחיריה. מפגן הכוח הצבאי שלהם משרת אותם גם כדי להרתיע את סעודיה ואיחוד האמירויות, לבל יחדשו את מעורבותן במלחמה בתימן ומנוף לחץ במשא ומתן עם סעודיה.
בתוך תימן הם הכבידו את עול המיסוי בשטחיהם, עצרו יריבים פוליטיים וזרעו אי נחת באזורים שאינם בשליטתם, למשל בעידוד האוכלוסייה להפגין למען הפלסטינים או בהפניית ביקורת על השלטון המודח ושותפיו על עמדתם הפאסיבית. הם הסיטו את הביקורת הפנימית על התנהלותם בשטחי ה״מדינה החות׳ית״ ודחקו הצידה טענות על הזנחת תשתיות, בעיות באספקת שירותים בסיסיים לתושביהם והשתלטות על נכסים ומבנים לצרכיהם, לעתים כדי למכור אותם במחירים מופקעים.
שאיפה מדאיגה שבה ועלתה לאחרונה, לפיה אחד ממנהיגיהם, עבד אל-מאלכ אל-חות׳י, מבקש לכונן מחדש בראשותו, גרסה מעודכנת של המדינה הדתית הזיידית שהתקיימה בעבר בתימן, בעיקר בחלקי צפון תימן במרכזה. כוונה כזו יוחסה לחות׳ים במשך שנים, אולם ללא הוכחה ממשית. לאור הצלחותיהם האחרונות ולנוכח העלייה והשיפור ביכולותיהם לייצר באופן עצמי אמצעי לחימה, ייתכן שזו תהא שעת הכושר להגשמתה. וגם אם חלום כינונה המחודש של מדינת ההלכה הזיידית בתימן לא עתיד להתגשם בקרוב, ראוי לישראל לאמץ נקודת מבט ותוכנית פעולה שמשקפות נקודת מבט אחרת כלפי האיום החות׳י. כאלו שאינן מניחות למשל, שסיום המלחמה בעזה יבשר בהכרח גם את הפסקת התוקפנות מתימן או את השבת הבטחון לנתיב השיט בים סוף ושאינן תולות את הפתרון לבעיה החות׳ית בידי טהראן.
>>> ענבל נסים-לובטון היא חוקרת תימן המודרנית, מלמדת באוניברסיטה הפתוחה ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית