מאז אירועי 7 באוקטובר, לא רק ישראל, אלא העולם כולו קם למציאות חדשה. עם זאת, המציאות הזאת החלה להתעצב, במידה רבה, מאז פברואר 2022 - חלוקת העולם לגושים. מדינות המערב, אוקראינה, ישראל, אוסטרליה, ארגנטינה מול רוסיה, סין, איראן, ברזיל, דרום אפריקה וצפון קוריאה. וזו רק רשימה חלקית. בפעמים הקודמות שהעולם חווה היווצרות דומה של בריתות בין-לאומיות הייתה לקראת המלחמות הגדולות של המאה ה-19, וכן לפני מלחמות העולם: ההסכמה המשולשת נגד הברית המשולשת במלחמת העולם הראשונה, ומדינות הציר נגד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הפעם לא מדובר רק בחלוקה לפי אידיאולוגיה פוליטית או תפיסות כלכליות, אלא בעיקר "ברית המצורעים" והנדחים מול הדמוקרטיות הליברליות, מדינות שמרניות מול מדינות המודרנה.
אם פעם עוד השתעשענו עם רעיונות של ברית עם סין, עם הודו ואפילו עם רוסיה - כתחליף לברית עם ארצות הברית, הרי שמאז 7 באוקטובר לא נשאר ולו צל קטן של ספק לאיזה גוש ישראל שייכת. זה לא עניין של בחירה פוליטית או החלטה אסטרטגית, זה נראה יותר כגורל. התקיפה האיראנית ב-14 לאפריל רק העצימה את התובנה הזו.
כבר ב-13 לאוקטובר, בביקורו בבישקק, ביקור ראשון מחוץ לגבולות רוסיה מאז הוציא בית הדין הפלילי בהאג צו מעצר בין-לאומי נגדו, הקדיש נשיא רוסיה פוטין את רוב נאומו לקונפליקט בין ישראל לפלסטינים. "ישראל חוותה מתקפה חסרת תקדים מצד חמאס", אמר פוטין, אך במהרה עבר מתיאור עובדתי של אירועים לעמדה אנטי-ישראלית גלויה. "לא מקובל שעזה תהיה במצור כמו לנינגרד במלחמת העולם השנייה". הוא הוסיף שהסיבה העיקרית לאירועים היא "כישלון מדיניותה של ארצות הברית במזרח התיכון". באותו ערב הניחה רוסיה במועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה להפסקת אש שלא כללה איזכור של חמאס, אך היא לא התקבלה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
דוגמה לכישלון "הסדר האמריקני"
מאז חודש אוקטובר, בכירים בממשל הרוסי ופוטין עצמו מרבים להתייחס למלחמה במזרח התיכון ולהביא אותה כדוגמה לכישלון "הסדר האמריקני", "כישלון העולם החד-קוטבי" - כפי שהם קורים לזה. במילים הם מבכים את האלימות בין הצדדים, אבל למעשה המתיחות באזורינו משרתת היטב את האינטרס הרוסי. היא מפלגת את המערב, מסיטה את תשומת ליבו ומשאבים אדירים מהזירה האוקראינית, ומציבה דילמות לא פשוטות לגבי תיעדוף הזירות - אם להמשיך ואף להגביר את התמיכה באוקראינה, גם במחיר כלכלי גבוה וגם במחיר של עימות צבאי ישיר עם רוסיה, או להסיט את מלוא תשומת הלב למזרח התיכון. פוטין מרגיש היטב את הדילמה הזו ומנצל את חוסר ההחלטיות של המערב. בחצי השנה האחרונה הצבא הרוסי התקדם ברוב הזירות במזרח אוקראינה והצליח לרכוב על המומנטום. לא רק שהאוקראינים מקבלים פחות נשק וכסף ממה שהם צריכים, אלא גם מה שהובטח להם - טרם מומש. סיוע בעשרות מיליארדים עבר לאחרונה בקונגרס וקיבל את אישור הנשיא ביידן. עם זאת, אוקראינה טרם קיבלה נשק או סיוע בהיקף שבכוחו לשנות את מהלכי המלחמה.
מה נשתנה מאז 7.10 - פרויקט מיוחד:
- כשמחסום הפחד העזתי נשבר - השינוי הגדול שישראל פספסה
- מ"מלחמת צללים" למלחמה פתוחה: ההחלטה הגורלית של איראן
- הסיכויים להידרדרות למלחמה רחבה מול חיזבאללה והקשר לעזה
- חמאס נכשל בהפיכת יו"ש לחזית, אך מתבסס 10 דקות מערי ישראל
- היסטוריה של התנגדות: האמת מאחורי האיום החות'י על ישראל
למעשה, שני נושאים מעצבים את היחסים בין רוסיה לישראל - המלחמה באוקראינה והברית המדינית עם איראן. שניהם מהווים איום ממשי על הביטחון הלאומי שלנו. לפני שנתיים, מחשש לתגובה רוסית, נצמדה ישראל לניטרליות מעשית ביחס למלחמה באוקראינה. ישראל סיפקה סיוע הומניטרי ואזרחי, אך עד היום נמנעת מלספק מערכות שיכולות להיתפס על ידי הרוסים כחציית קו אדום. תרופות, שמיכות ומערכות התרעה – כן. מערכות צבאיות - לא. הציפייה של ישראל היא שגם הרוסים יימנעו מהעברת נשק שובר שוויון לאויבינו. "ברור שאנו לא מצפים למעשים פרו-ישראליים מצד הרוסים, אך פוטנציאל הנזק מצדם - הוא אין סופי", אמר לי ישראלי בכיר מאוד.
מאז העמדה הזו כמעט ולא השתנתה - אין ציפייה לשיפור ביחסים, אלא ניסיון למנוע הידרדרות. אבל למעשה היכולת של ישראל לקבוע דינמיקה מוגבלת ביותר. מבחינת הרוסים, ישראל היא נספח צבאי ומדיני של ארצות הברית במזרח התיכון. היחס אלינו נגזר מהיחסים בין המעצמות. ככל שהם הולכים ומידרדרים זה משתקף מיד גם ביחסים בין רוסיה לישראל.
השתיקה הרועמת של פוטין
מה שכן השתנה בשנתיים האחרונות הם היחסים בין איראן לרוסיה - ומאז הם רק הלכו והעמיקו. השתיקה הרועמת של פוטין בעניין התקיפה האיראנית על ישראל, "ההבנה" של התקיפה על-ידי השגריר הרוסי באו"ם, והתגייסות ערוצי הפרופגנדה של הממשל נגד ישראל, שנוהגת לטענתם "בסטנדרטים כפולים". כל אלו מוכיחים כי הברית בין רוסיה לאיראן מתהדקת. עיקר שיתוף הפעולה הוא בתחום הצבאי והמדיני, אך לא נרשמה עלייה ניכרת בשנים האחרונות ביחסים הכלכליים בין המדינות. למרות שב-2023 הסחר האזרחי בין המדינות ירד, רוסיה עדיין ניצבת במקום הראשון בהשקעות זרות באיראן. הירידה בהיקפי הסחר ב-2023 נבעה מירידה ביבוא חיטה מרוסיה ומקשיים טכניים בהתחשבנות פיננסית (כך למשל, באיראן יש שער רשמי של המטבע ושער מעשי, אפור, הנמוך בהרבה, מה שגורם לחברה רוסית שרוצה לייצא לאיראן עלויות נוספות של 30%). לצד זאת, שיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות דווקא פורח. אומנם איראן ורוסיה לא מפרסמות נתונים על היקפי המסחר הצבאי, סביר להניח שהם עלו משמעותית מאז תחילת 2022. בכל מקרה, האיום שנובע מיחסים קרובים בין רוסיה לאיראן הוא לא רק מספרי, אלא קודם כל איכותי:
- שיתוף פעולה בתחום החימוש - איראן מספקת לרוסיה כטב"מים וטילים בליסטיים. רוסיה, מצידה, צפויה לספק לאיראן בקרוב מטוסי קרב מתקדמים מדגם "סוחוי 35" שישדרגו בצורה משמעותית את הצי המיושן של חיל האוויר האיראני. כמו כן, בסבירות גבוהה תספק רוסיה לבת בריתה טכנולוגיות מתקדמות להגנה אווירית, מה שעלול להגביל מאוד את יכולות חיל האוויר הישראלי. כמו כן, ישנם דיווחים כי איראן נעזרת במהנדסים רוסים בפיתוח טילים היפר-סוניים (על-קוליים) שיכולים להגיע לישראל תוך 3-4 דקות. למרות שאין אישור רשמי לידיעות אלה, הדבר נשמע סביר בהחלט.
רוסיה צפויה לספק לאיראן מטוסי קרב מתקדמים. סוחוי 35 | צילום: AP - שיתוף פעולה מדעי והחלפת ידע - תעשיית החימוש הרוסית מתבססת ברובה על הפיתוחים הסובייטיים, שלמרבה הפלא מוכיחים עדיין את יעילותם המבצעית. איראן מתעקשת לקבל גישה לבסיס ידע זה, במיוחד לפיתוחים בתחום החלל, ההנדסה והאווירונאוטיקה. מספר הסטודנטים האיראנים שמגיעים ללימודים גבוהים ברוסיה שובר שיאים בשנתיים האחרונות.
- ברית מדינית ופוליטית - רוסיה היא עדיין אחת מחמשת החברות הקבועות במועצת הביטחון ויכולה לספק לאיראן מטרייה דיפלומטית בדמות חסימה של הצעות החלטה עוינות. כמו כן, רוסיה ואיראן תולות את יהבן בארגונים כלכליים ופוליטיים חדשים כאלטרנטיבה ל"סדר עולמי חד-קוטבי שנשלט על ידי ארצות הברית". בנוסף להצטרפותה ל-BRICS בינואר 2024, הפכה איראן ב-2023 לחברה החמישית של ארגון השת"פ של שנחאי - ברית ביטחונית בהובלת סין, ובדצמבר אשתקד חתמה על הסכם סחר חופשי עם האיחוד הכלכלי היורו-אסיאתי, ארגון בהובלת רוסיה.
- ארצות הברית ונאט"ו כאויבים - גם רוסיה וגם איראן רואות בארצות הברית ובמדינות המערב איום על ביטחונן הלאומי ועל המשטר שלהן. הן פועלות לפי ההיגיון של "האויב של האויב הוא חבר". כמו כן, לנשיאי רוסיה ואיראן, ולדימין פוטין ואיברהים ראיסי, יש דבר משותף: מדובר במנהיגים שמוטלות עליהם סנקציות אישיות על ידי ארצות הברית. אני מניח שעובדה זו גם תורמת לסנטימנט אנטי-מערבי.
בשלב הזה אני לא רואה איך הדינמיקה השלילית ביחסינו עם רוסיה יכולה להשתנות. יותר מדי גורמים דוחפים אותנו בשני כיוונים הפוכים. סין היא השחקן היחיד שעוד יכול, באופן מסוים, להשפיע על רוסיה, אבל גם היא לא תיזום מהלכים משמעותיים עד הבחירות בארצות הברית. הרי ארצות הברית מאיימת לגרש את סין מהשווקים המערביים - זה בהחלט יכול לקרות אם טראמפ ייבחר שוב לנשיאות. במקרה כזה, לא יהיה לסין מה להפסיד, והיא תוכל להשקיע את כל המשאבים בגוש אנטי-מערבי.
אסכם כך: כל עוד המלחמה באוקראינה נמשכת, התרחיש הסביר ביותר הוא שההידרדרות ביחסים תימשך. מסך ברזל חדש יורד על העולם, והרוחות שמנשבות ביחסים בין-לאומיים חזקות מאיתנו. מוטב להתרגל לרעיון שבטווח הנראה לעין שום דבר טוב לא יצמח עבורנו מהמדינה הגדולה בעולם. זה לא מקרי שכטב"מים איראניים תוקפים הן את אוקראינה והן את ישראל. אולי זאת גם ההזדמנות להזכיר לעצמנו לאיזה גוש אנחנו רוצים להשתייך ומהם הערכים שלא נוכל לוותר עליהם.
>>> מיכאל פליוורט הוא מומחה למזרח אירופה, פרשן פוליטי, לשעבר דיפלומט ישראלי במוסקווה