שבועות ארוכים של מתח עברו על ד"ר אֶסי שרון שגיא, מפקדת יחידת רופאי השיניים המתנדבים במדור לזיהוי חללים של המז"פ במשטרה, עד שהתבשרה שאותרו שרידי גופתו של אליקים ליבמן ז"ל – מאבטח שהציל רבים במסיבה ברעים ונחשב לחטוף עד יום שישי. רק אז, בשיחת הטלפון המטלטלת, הרשתה לעצמה להתפרק.
"נורא לומר את זה, אבל כשבישרו לי שמצאו אותו הרגשתי הקלה אדירה", מתארת ד"ר שרון בריאיון למגזין N12. "ידעתי שמאותו הרגע המשפחה הגיעה לנקודה של התרת הספק. הם יכולים לקבור את הבן שלהם. חשתי סיפוק אדיר ומיד אחר כך נפילה איומה. עצב נוראי שטף אותי, פרצתי בבכי. זה היה אחד הרגעים המכוננים מבחינתי במלחמה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
210 יום האמינה משפחת ליבמן שבנה אליקים חטוף בעזה, מאחר שלא נמצא שום ממצא שיכול להעיד על גורלו. לפני קצת יותר מחודשיים, בעקבות עבודת מודיעין מקיפה של צה"ל ומשטרת ישראל, הועלה החשד שליבמן לא נחטף אלא נרצח ב"אמבולנס המוות" שנפגע מנ"ט ליד אתר המסיבה ברעים. "התבקשתי לבדוק ממצאים מאזור האמבולנס ולהשוות אותם לנתונים של אליקים", נזכרת ד"ר שרון. "מיקדו אותי לממצא ספציפי מאוד על פי המידע המודיעיני של חוקרי צה"ל והמשטרה. כשקיבלתי את הרשימה ראיתי לא מעט ממצאים מאתגרים מאוד לבדיקה. אני לא רוצה להיכנס לתיאורים גרפיים, אבל אזור שנפגע מטיל נ"ט הוא אזור מאתגר מאוד מבחינת מה שנשאר".
ד"ר שרון מיהרה למטה הארצי של המשטרה והעלתה על קו הטלפון מומחית זיהוי אחרת מהיחידה. "התחלתי לעבור שקית-שקית כדי לראות אם אני יכולה למצוא משהו שיכול לשפוך אור על ההימצאות של אליקים במקום הזה. לא עבר זמן רב עד שזיהיתי שתי שיניים שמתאימות בדיוק לאליקים. שלחתי את הצילומים למומחית הזיהוי שהייתה איתי. היא הסתכלה על זה ואמרה לי: 'כן, מצאנו אותו'".
מאותו הרגע, ובמשך יומיים וחצי טרופי שינה, עשתה ד"ר שרון הכול כדי לאמת את הממצאים ולהגיע לזיהוי ודאי. "המשמעות של זיהוי ודאי היא קביעה חד-משמעית שהבן אדם היה בזירה ההיא, ואלה רק שתי שיניים. כדי לסבר את האוזן, אנחנו מזהים לפי צילומים פנורמיים, שנותנים תמונה מלאה של פה. מה שאנחנו מקבלים, בחפיפה של כל כך הרבה נתונים, יכול להביא אותנו במהירות ובוודאות גבוהות מאוד למצב שאנחנו מסוגלים לחתום על טופס הזיהוי".
"לא יכולה לדמיין את הסיוט למשפחה"
בבוקר שבת, במהלך ריצה ארוכה, גלגלה ד"ר שרון בראשה כל פרט ופרט בתיק. "סיימתי את הריצה והחלטתי שאני חותמת על הזיהוי", היא משחזרת. "הרמתי טלפון לקולגה, גם היא מומחית לזיהוי בעלת ניסיון של שנים, ואמרתי לה שאני הולכת להוציא זיהוי – לא זיהוי משוער, אלא ודאי. היא אמרה לי שחיכתה לטלפון הזה, כי גם היא לא נחה. היא בטוחה שמצאנו אותו ושצריך להוציא את זה. פניתי לעוד שתי מומחיות וביקשתי שיבדקו שוב אם יכולה להיות איזושהי סתירה. הן השיבו בשלילה. מאותו רגע, אחרי שהדלקנו את הפנס על המקום האחרון שבו היה אליקים, החלו להתמקד בחיפוש שלו בדיוק שם".
מלאכת הזיהוי ארכה כחודשיים וכללה פתיחת קברים של חלק מנרצחי הטבח בפסטיבל נובה. הרופאים המשפטיים ומעבדת ה-DNA של המכון לרפואה משפטית עסקו כולם בבדיקת ממצאים מאזור "אמבולנס המוות". מפעם לפעם הוקפצה לשם גם ד"ר שרון עצמה. בשבוע שעבר, מקץ חודשים של ייסורים, נחתה על המשפחה הבשורה המרה: ליבמן לא נחטף אלא נרצח באותו אמבולנס עוד ב-7 באוקטובר, ושרידי גופתו נקברו בטעות עם ויקטוריה גורלוב ז"ל, שנרצחה גם היא במסיבה ליד קיבוץ רעים. מקרה דומה התרחש בעבר עם שני גבאי ז"ל, שנפגע גם היא באזור האמבולנס ונחשבה לחטופה עד שהתברר כי נקברה יחד עם אישה אחרת.
"אני לא יכולה לדמיין בכלל את הסיוט שעברה המשפחה במשך כל כך הרבה חודשים של המתנה", מודה ד"ר שרון. "זה היה רגע קשה מאוד, מעורב בהרבה מאוד רגשות ובהרבה מאוד מחשבות. האזנתי לדברים של אבא של אליקים בהלוויה, הוא הודה למשטרה ולכוחות הביטחון שבמשך כל החודשים חיפשו את הבן שלו. אני יודעת שיש לי חלק גדול מאוד בזה, ושבלי הזיהוי במקרה הזה – פשוט לא היה קצה חוט".
לולא הממצאים המודיעיניים ומאמצי הזיהוי שלכם, יכול להיות שהתיק הזה היה נשאר לא מפוענח?
"זה בהחלט מדאיג, אבל מההיכרות הקרובה שלי כבר הרבה מאוד שנים עם המשטרה ועם המז"פ, בטח בחודשים האחרונים מאז פרוץ המלחמה, אף אחד לא היה משאיר את זה פתוח. זה לא היה נשאר ככה. אתה צריך להכיר את האנשים בשביל להבין על מה אני מדברת. הם יושבים 24/7, מחפשים ובודקים. הייתה לי הזכות לתרום לכך ואין ספק שזה יצר שינוי משמעותי מאוד ברגע הנכון. הלוואי שהיה אפשר לעשות את זה אפילו קודם. אני יודעת שגם אם אני לא הייתי מוצאת את זה, אף אחד לא היה נותן לזה להישאר ככה".
"לא שאלתי כמה עוד גופות יש לבדוק"
כבר 15 שנה שד"ר שרון, נשואה ואם לשלוש, מתנדבת בחטיבת הזיהוי הפלילי של המשטרה. הזיהוי לפי שיניים נחשב למוצא האחרון, כאשר לא ניתן לזהות לפי סימנים אחרים: באמצעות מאמצים רבים ומאגרי מידע שונים פועלים ד"ר שרון ועמיתיה לקבוע את הזהות במקרים הקשים ביותר. היא עצמה עסקה בזיהוי גופות מאסון הכרמל, מאסון נחל צפית ומעוד אסונות כואבים, וטיפלה גם בזיהוי אלמונים ללא משפחה וקורבנות תאונות דרכים קשות. אבל שום דבר מזה לא דומה למראות האיומים ולעדויות המפויחות שפגשה ב-7 באוקטובר.
"זה להגיע למקום שהוא סיוט של כל המדינה", משתפת ד"ר שרון. "ברגע שאנחנו מקבלים הודעה שנצטרך להגיע לזיהוי, אנחנו מתנתקים מהתקשורת ומהמדיה החברתית. זה היה מאוד קשה לביצוע בשלב הזה, במלחמה הזאת, אבל ככה מכשירים אותנו. אנחנו מגיעים למחנה שורה בכמה שיותר ניתוק ממה שקורה בחוץ. אני לא ראיתי טלוויזיה ממש עד לחודש האחרון, וגם עכשיו אני לא רואה יותר מדי, כדי שלא לראות את הפנים של האנשים שזיהינו. זה חיבור של מה שראיתי למשפחות, לסבל. אני לא מסוגלת לעמוד בחיבור הזה".
ב-8 באוקטובר הוקפצה ד"ר שרון כדי לסייע בזיהוי החללים שהובאו לתחנה לריכוז חללים במחנה הצבאי שורה, ליד רמלה. כבר מחוץ למחנה ראתה את אוהלי משפחות הנרצחים. כשנכנסה לחדר של הרבנות נתקלה במספר בלתי נתפס של אלונקות וגופות בתוך מקררים. "כשהגעתי לשם ידעתי בדיוק מה אני אמורה לעשות", היא מתארת. "ידעתי שאני לובשת את הבגדים המתאימים לזיהוי, נועלת את הערדליים ונכנסת לתוך החדר שבו אני אמורה לבצע את עבודת הזיהוי. לא ראיתי ערפל, ראיתי רק מה אני אמורה לעשות. בימים הראשונים, וגם הרבה אחריהם, לא שאלתי את השאלה כמה עוד יש לנו לבדוק. הבנתי שזו שאלה לא רלוונטית".
במהלך 14 ימי המלחמה הראשונים הובאו לשורה גופותיהם של כ-1,300 בני אדם. משאיות הגיעו לבסיס בזו אחר זו והניחו עשרות גופות. המקום פעל כמו סרט נע והמראות היו מזעזעים. "הימים שלנו היו ימים ארוכים של משמרות סביב השעון", מספרת הדוקטור. "כשנכנסנו לחדרי הנתיחה כדי לעשות את מלאכת הזיהוי ובדיקת הקורבנות, היינו מנותקים ממה שקורה בחוץ – מהתקשורת, מהאינפורמציה הרגשית, מהמשפחות ומהאסון האישי שאנשים עברו. זה מה שאפשר לנו לבצע את העבודה הטכנית על הצד הטוב ביותר".
ביום השני למלחמה קיבלה עליה ד"ר שרון את הפיקוד על היחידה. במקביל למלאכת זיהוי הגופות במשמרות שהתחייבה להן, היה עליה לדאוג להגדלת מערך המתנדבים של היחידה. "זה היה קל מאוד לביצוע, כי כל כך הרבה רופאי שיניים רצו לבוא ולתרום. היינו צריכים פשוט לאסוף את השמות של האנשים ולהכשיר אותם. נכנסנו לחדרי הנתיחה, יצאנו משם אחרי שמונה שעות, הכשרנו אנשים נוספים, לימדנו אותם את העבודה והתחלנו לעשות את ההצלבות כדי לזהות את הקורבנות".
רופאים לצד רבנים, מול מאות גופות
בשל מספר החללים והנרצחים החריג נמשך הליך הזיהוי זמן רב. הוא כלל פעולות תיעוד פרונטליות, פיזיות ומדעיות. בחודש הלחימה הראשון פעל המערך בתחנה לריכוז חללים מסביב לשעון ובמשמרות, כדי לקצר את זמן ההמתנה של המשפחות שהמתינו לקבור את יקיריהן. כל העת המשיכו להגיע עוד ועוד קורבנות מזירות האסון. משהסתיים הליך הזיהוי והתקבלה חוות דעת מדעית, נמסרה הודעה למשפחת הנפטר וניתן האישור לקבורה.
רופאים לצד רבנים עבדו יחד במחנה שורה של הרבנות הצבאית וזיהו בשבועיים הראשונים של המלחמה מאות גופות. היו שם גם רופאי שיניים, שביצעו זיהוי דנטלי והשוו בין צילום שיני המת לנתונים שהגיעו ממאגר צה"ל וממרפאות שיניים. במקרים חריגים, שבהם לא התאפשר להפיק DNA או טביעת אצבעות, וגם אין סימנים חיצוניים כמו צלקות או קעקועים שיכולים להקל את הזיהוי – יכול רק המידע הדנטלי, ובפרט צילומי השיניים של החללים, לאמת את זהותם. כך תרמו רופאי השיניים לזירוז הליך הזיהוי ולקבלת הממצאים המדעיים הנדרשים להבאת החלל לקבורה.
"אנחנו מקבלים את כל המקרים, אבל ככל שעובר הזמן, כך נשארים רק המקרים הקשים, שבהם טביעת האצבעות וה-DNA כבר לא יכולים לשרת את הזיהוי, ואז אנחנו מתמקדים בממצאים שנשארו", מסבירה הדוקטור. "אנחנו צריכים להצליב ולהתאים בין הממצאים של הנעדר ובין הנתונים שלו מלפני המוות. זו מיומנות שהוכשרנו אליה במשך הרבה מאוד שנים: מקורסים, מניסיון, ולצערנו מלא מעט אסונות שהיינו שותפים לטיפול בהם".
אחד הרגעים הקשים שעברה ד"ר שרון היה בימים הראשונים שאחרי השבת הארורה. היא סיימה משמרת מתישה, אבל אז התבקשה לבדוק עוד גופה, של אישה שחיכתה במסדרון. "כשראיתי אותה הרגשתי שהשריון שעטיתי עליי כדי לטפל בגופות, הולך ונעלם", היא משתפת. "התחלתי לדבר אל האישה בליבי וביקשתי ממנה שתעזור לנו לזהות אותה כדי שהמשפחה תוכל להביא אותה לקבורה. זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר שעברנו".
"אמשיך עד שלא יזדקקו לי"
ככל שחלפו הימים, ופינוי החללים באזורים שעדיין התנהלה בהם לחימה התעכב, כך גדל נפח העבודה של רופאי השיניים והוקפצו רופאים נוספים. בזמן שחלק ממערך רופאי השיניים המתנדבים עסק במלאכת זיהוי הגופות בחדרי הנתיחה, חלק אחר אסף כמה שיותר נתונים על הקורבנות כדי לבנות מאגר מידע על אודותיהם. "אין לנו שום מאגר ארצי, בשונה ממה שקורה בצה"ל. השתמשנו בכל אמצעי זמין כדי לבנות בסיס נתונים – קופות החולים, ההסתדרות לרפואת שיניים בישראל, מרפאות פרטיות, חברות הביטוח. לא היה טריוויאלי לאנשים שאנחנו מחפשים את הנתונים האלה. לרוב חושבים שצריך DNA או טביעות אצבע, אבל במצבים קשים נתוני השיניים הם אלה שמאפשרים את הזיהוי".
מפרוץ המלחמה ביקשו אין-ספור מומחים מרחבי העולם לעזור במלאכת זיהוי הגופות, אך ד"ר שרון מבהירה כי לא היה בכך צורך. "היו פניות של רצון לעזור, אבל אני יכולה לומר, בלי להיות צנועה, שהרמה של יחידת רופאי השיניים המתנדבים של משטרת ישראל היא הגבוהה בעולם. אין מדינה שעמדה בפני מה שאנחנו עמדנו. אין אח ורע לאסון הזה ולמגוון המצבים שפגשנו. לכן נאלצנו להשיב שאנחנו לא זקוקים לעזרה. עד היום אנשים מציעים לנו עזרה, אבל אנחנו לא זקוקים לה".
רופאי השיניים המתנדבים ממשיכים במלאכה הקשה גם בימים אלה. כמה מהחללים שבדקו אף הגיעו מרצועת עזה עצמה. "במלחמה הזאת היינו 'ישות לומדת', ולאורך החודשים נתבקשנו לסייע לצה"ל בעבודה של בדיקת גופות שהובאו אלינו מכל מיני אזורים, מתוך הארץ ומחוצה לה, כדי לברר אם במקרה מדובר בשרידים מאחד החטופים. כך למדנו איך נראים צילומי שיניים אופייניים של אנשים שהם לא ישראלים, והצלחנו לצערי להתמקצע גם בזה".
הרגשת צורך לעודד את הצוות או לחזק אותו במהלך העבודה?
"היחידה שלנו היא יחידה של אנשים מיוחדים עם אופי חזק. אני לא צריכה שיחזקו אותי והם לא צריכים שאני אחזק אותם. מספיק שאני אהיה באותו חדר עם אחד מחברי היחידה. אני לא צריכה עזרה נפשית נוספת. מספיק שאני יכולה להסתכל בעיניים של מי שאיתי, שראה בדיוק את מה שאני ראיתי. אלה אנשים שאהיה מוכנה ללכת איתם באש ובמים. אלה אנשים שהם המשפחה שלי, החברים שלי. אלה אנשים שאהיה מוכנה להיות איתם והם יהיו מוכנים להיות איתי בערב חג, במקום שכוח אל, בעבודה קשה ונוראה של בדיקת גופות".
הצלחת בכלל לפרוק או לעבד את מה שעברת בחודשים האחרונים?
"עדיין לא הגעתי לשלב שאני מעבדת את מה שראיתי. אני לא מרגישה בזה צורך. המשטרה דואגת לנו ושולחים אותנו לסדנאות חוסן כדי להקל עלינו. מספיק לי שאני חלק מקבוצה ויכולה לדבר עם האנשים או להיות לצידם בידיעה שהם יודעים מה אני עברתי ואני יודעת מה הם עברו".
את מתחברת לביטוי "עבודת קודש"?
"זה ביטוי משמעותי מאוד ואני חושבת שהוא נכון. המשימה שלנו היא התרת הספק, ואני יודעת כמה זה משמעותי לחיי המשפחות. אני מרגישה את כובד המשקל על הכתפיים שלי ויודעת שכשאנחנו מצליחים לעשות את זה, אנחנו מצילים נפשות. אז כן, אני חושבת שאפשר לקרוא לזה עבודת קודש".
שלושה שבועות לאחר המתקפה הרצחנית הצהירה ד"ר שרון שהיא "מאמינה שנגיע לזיהוי של כולם". חצי שנה מאוחר יותר, האמונה שלה רק התחזקה. "ידעתי שנעשה הכול כדי להגיע לזיהוי של הקורבנות ולא משנה מה יידרש בתהליך הזה", היא מבהירה. תהליך זיהוי שרידי גופתו של ליבמן ז"ל, מאמינה הדוקטור, יוכל לסייע לפענוח מקרים אחרים: "כל דבר שעשיתי במלחמה הזאת, מ-7 באוקטובר ועד היום, לימד אותי עוד – איך לחשוב יותר בבהירות, איך לחפש טוב יותר, איך לבדוק טוב יותר ואיך לייעל את העבודה שלי כך שאוכל לבצע אותה בצורה מהירה וטובה יותר".
אחרי התקופה המטורפת הזאת, את חושבת שתמשיכי להתנדב במשטרה?
"אני חושבת שהתקופה הזאת הבהירה לי עד כמה היחידה הזאת משמעותית. אני לא חושבת שאפסיק עד שאמצא מישהו אחר שיוכל להחליף אותי ביחידה. אני לא אפסיק, בטח לא אחרי הידע שרכשתי, כי אני יודעת שהוא יותר ויותר משמעותי במדינה שלנו. אני מתכוונת להמשיך עד שלא יזדקקו לי".