מחכה לדוז פואה: שנה אחרי שכמעט זכתה בתחרות, יובל רפאל חוזרת לאירוויזיון - והפעם כאחת מכותבות השיר "מישל". "אני מאמינה קצת בבלתי אפשרי, יש לי תחושת בטן שאנחנו חוזרים עם גביע", היא מספרת, "זה מעל ומעבר לכל הציפיות שלי השנה הזאת". בריאיון לשליחנו לאירוויזיון היא מדברת על מה שעבר עליה בשנה האחרונה ולמה בכתה כשראתה את נועם בתן על הבמה עם השיר שלה
אולפן שישי
פורסם: | עודכן:
יובל רפאל הגיעה לווינה כמנצחת. לפני שנה בדיוק היא כבשה את המקום השני באירוויזיוון עם השיר New Day Will Rise - וזו, מתברר, הייתה רק נקודת ההתחלה. היא מופיעה בכל העולם, יוצרת מוזיקה, מתראיינת ומספרת את הסיפור שלה ושל ישראל - ועכשיו היא שוב באירוויזיון כמחברת-שותפה של השיר שמייצג השנה את ישראל, "מישל".
"אני על קוצים כבר כמה ימים, אני פשוט מרגישה שאני חייבת כבר להיות שם, בא לי לחוות את הדבר", היא אומרת לפני הטיסה לווינה. "זו גם איזושהי סגירת מעגל בשבילי גם על השנה שעברה, לא רק כיוצרת השנה".
במטוס היא מתעדת את עצמה ואומרת: "אני מתרגשת ברמות, אני מאמינה באגדות ובשטויות אז אני מאמינה קצת בבלתי אפשרי, יש לי תחושת בטן שאנחנו חוזרים עם גביע, אמן אמן אמן".
בבאזל לא יכולנו להסתובב ככה ברחוב בשנה שעברה.
"נכון".
לפני שנה עמדת על הבמה ואמר שיום חדש יזרח. זה קרה?
"אני מרגישה שכל יום זה קורה מחדש".
"כל הלב והנשמה שלנו בתוך הדבר הזה"
איך זה לחזור פתאום לאירוויזיון ולראות את כל השלטים והמיתוג והמעריצים?
"סוריאליסטי ברמות, בכל פעם זה מפתיע אותי מחדש".
לבוא לפה הפעם ככותבת שיר, לעומת השנה שעברה...
"ברור, מה זאת אומרת - אני לא צריכה לדאוג לניקיון של הגרון שלי ולשמור ללכת לישון שמונה שעות כל לילה ולהתכונן כל יום. אבל עדיין יש כאילו את המשקל הזה. זה שיר שאני יצרתי ועמלנו עליו - אני, צליל (קליפי) ונאבי (נדב אהרוני) - במשך שעות, וכל הלב והנשמה שלנו הייתה בתוך הדבר הזה. אבל בשום צורה זה לא כמו שנה שעברה, אי אפשר להשוות בכלל".
פרסומת
את הגרסה הראשונה, את שרת אותה, נכון?
"כן, ב-AI. אני שרה ואז מעבירים את זה לתוכנה של AI ואז יש לך מלא קולות של גברים לבחור מהם ואתה 'מלביש'. אף אחד לעולם לא יכול לדעת שזאת אני".
אבל עשיתם את זה כדי שזה יישמע כמו גבר, או שלא רצית שישמעו שזו את?
"גם וגם".
"בשנייה שהיה בוז, כל הרגש חזר"
מעניין אותי אם כשאת חוזרת לפה, וברור שהזיכרונות עולים, אלה זיכרונות טובים?
"הכול מעולה".
כן? זה לא קצת זיכרון סלקטיבי? כי היו צעקות והיו חששות ומשלחות אחרות שאפילו לא אמרו שלום.
"נכון. וגם עם זה, המטרה שלי הייתה לקחת את הדברים האלה ולראות את הטוב שבהם. הבוזים הם אולי אחת המתנות הכי גדולות שלי - בשנייה שהיה בוז, באותו רגע, כל הרגש חזר - כל ה'למי אני שרה, מה המסר, מה הכוונות שלי, למה אני מחוברת', זה מאוד-מאוד שירת אותי".
יש לך הזדמנות רגע לעכל את כל המסע המטורף הזה?
"אז זה מה שאני מקווה שיקרה לי פה עם הנקודה ההתחלתית שהיא בעצם האירוויזיון - לראות את נועם ואת הביצוע שלו להיות חלק מהקהל, ועם כל ההתרגשות וכשכולם מתכנסים, ולא הפסקתי לבכות. גם התרגשתי מאוד מאוד מאוד מהביצוע שלו, וגם פתאום נופל איזשהו אסימון - כל כך התרגשתי לראות אותו ואני אומרת: ככה התרגשו לראות אותי? ככה זה היה? אני מרגישה שעכשיו אני בתקופה קצת של עיכול של דברים של שנה אחורה".
ואם אני לוקח אותך כמעט שלוש שנים אחורה?
"מעניין אותי אם באמת יגיע היום שבו אני אעכל את היום הזה (7 באוקטובר) עד הסוף, אבל אני כן חושבת שהנפש שלי מאפשרת לעכל את זה מספיק כדי להיות באיזון - להשלים עם זה, להתרפא מזה, לעכל את זה ולחדור לתוך הכאב שבדבר ולכאוב את זה ולבכות את זה, ומצד שני גם להצליח לקום מזה ולהמשיך לפעול, או לקחת מזה את הטוב - הכאפה שזה נתן לי לחיים, הפרספקטיבה שלי להרבה מאוד סיטואציות, הרצון לנצל כל יום עד הסוף ובמאה ממאה להיות מונעת מאושר, קודם כול".
פרסומת
"זה לא משהו שאפשר להעלים ממנו עין"
זאת אומרת, את אומרת על עצמך, אני פוסט-טראומטית, אין פה שאלה?
"בטח, בטח. גם עם זה למדתי להשלים. אני חוויתי טראומה, אני אהיה פוסט-טראומטית, אבל זה לא ינהל אותי. אני אנהל את הדבר הזה. זו המטרה שלי וזה מה שאני מקווה ומרגישה שאני גם עושה בתקופה האחרונה. אנחנו לא נשכח מזה לעולם".
כן, אבל יש מי שאומר שזו הייתה טעות טקטית ויש מי שמנסה היום להציג את זה בצורות...
"אני מדברת על העם בלבד. תמיד יהיו אנשים עם חלק של דעות כאלה ואחרות. אני קצת מרגישה שעם יום כזה כבד, עם חוויה כזאת גדולה, כזאת נוראית, יש אנשים שלא מבינים את זה. יכול להיות שקטונתי מלנסות להסביר להם. זה לא משהו שאפשר להעלים ממנו עין, זה לא משהו שאפשר לייפות או לטאטא מתחת לפני השטח".
פרסומת
אנחנו רואים עכשיו את התחקיר של הניו יורק טיימס שמדבר על כאילו התערבות של ממשלת ישראל וניסיון לקדם הצבעות - עד כמה זה נוגע בך? עד כמה זה מעצבן?
"קודם כל זה מעצבן. זה מעצבן כי אנחנו לוקחים את התחרות הזאת כל כך ברצינות, אנחנו מכבדים אותה 'על אלף', דואגים להוציא לעולם - תצביעו לנו, תשתתפו, תהיו חלק מהדבר. זו לא כל הפואנטה בסופו של דבר?"
מעניין אותי בפרספקטיבה של שנה אחרי - מה קורה אחרי שחוזרים לארץ?
"הייתה שנה של עשייה לא נורמלית. היה כל כך הרבה ביקוש בעולם ל'ניו דיי' וביקוש אליי לבוא לשיר גם מעבר - את הביצועים מ'הכוכב הבא' וגם לדבר ולספר על החברות. זה מעל ומעבר לכל הציפיות שלי השנה הזאת".
מצאתם טעות לשון?