עשרה צעדים מפרידים בין הקבר של אימה של יעל, ששירתה בשב"כ - לקברו של בעלה, סרן איתן קופלוביץ, שנפל בעזה ביוני 2024. עכשיו היא מגדלת לבד את בנם בועז ומנסה ללמוד מהיתמות שלה, כיצד תיראה היתמות שלו. "להתגבר על אובדן ואז לפגוש בזה שוב - זה משאיר בך צלקת"
מגזין N12
פורסם: | עודכן:
אל היום הנורא של ה-7 באוקטובר 2023 יעל צרפתי קופלוביץ מגיעה כשהיא בהיריון מתקדם. בסוף נובמבר, בעוד איתן בעלה בשירות מילואים בגבול הצפון, נולד בועז בנם. ללידה, מספרת יעל, הוא הספיק בכל זאת להגיע.
"עד שבועז נולד, זה היה פחד שקינן בי ממש. 'מה אם…' זה מאוד הפחיד אותי שהם לא יזכו להכיר אחד את השני, שאני אעשה את הדבר הזה לבד. ממש הרגשתי את זה בלב ובראש. אחרי שבועז נולד וצלחנו את זה, משהו השתחרר. זה לא מאוד רציונלי, אבל משהו בלידה השתחרר. זה כבר לא היה פחד שקינן בי יותר".
מה בלידה של בועז נסך בך ביטחון?
"אולי הכאוס של 7 באוקטובר וכל מה שהיה ישר אחריו תידלק את הפחד. בסבב השני והאחרון בעזה שבו איתן נהרג, אולי הייתה לי איזושהי אשליה שאנחנו מחזיקים בשליטה בציר נצרים", היא אומרת על הציר שלידו איתן הוצב ושבאזורו גם נהרג. "או שמשום מה בתור אימא כבר לא רציתי לדעת או לחשוב על זה. כאילו כיביתי את הדמיון. ככה זה כשיש לך ילד קטן שאת אחראית לו ומגינה עליו. אבל אני לא יודעת באמת להסביר את זה".
שבעה חודשים בלבד זכה בועז הקטן לחיות לצד אביו. בראשית יוני יצא איתן בפעם האחרונה מהבית, אז עדיין בירושלים (כיום מתגוררים יעל ובועז בתל אביב). יעל מתארת פרידה די שגרתית שבאה אחרי סוף שבוע. "הם התייצבו ביום ראשון, אחרי צו שהגיע בהפתעה. לא היה לנו הרבה זמן להבין שזה קורה. איתן היה טרוד בעיסוק בבירוקרטיה של הצו הזה שעומד להגיע - בציוד ובלסגור דברים אחרונים.
הוא היה בדיוק בשלב של ראיונות קבלה לקראת ההתמחות במשפטים, ויצא שהצו הזה נפל על שבוע הראיונות. הוא היה עסוק בלהקדים הכול, לסגור דברים, להודיע לכל החיילים, ואני בזמן הזה למדתי למבחני הלשכה. "שנינו היינו טרודים באיך עוברים את התקופה הזאת. ואז כשהגיע סוף השבוע ההוא הגיעה איתו איזושהי רגיעה מכל ההתעסקות הזו. בשישי הלכנו לשתות קפה עם בועז, ואחריה הייתה שבת רגועה שבה היינו רק שלושתנו. פשוט שגרה טובה ורגילה של זוג הורים עם התינוק שלהם בבית".
פרסומת
"שלחתי לו הודעה והיה וי אחד"
ב-15 ביוני 2024 נפל איתן. הוא היה רק בן 28. "זה היה בשבת אחר הצוהריים ובמקרה הייתי בסופ"ש אצל אבא שלי בצפון. התחלתי את הדרך חזרה לירושלים, שלחתי לו הודעה והיה וי אחד. לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. הודעה פשוטה, 'מה שלומך? איך הייתה שבת?' אמרתי לעצמי שהוא בטח עסוק ובקרוב יענה לי.
איתן, סרן במילואים, מפקד מחלקת שריון בגדוד 129, סופח באותה שבת שבה נפל לפלוגת חי"ר. יעל מספרת כי הם יצאו לבדוק מידע מודיעיני לגבי מחסן אמל"ח באזור ציר נצרים. "באחת הפניות בציר חיכה להם מטען, והטנק שלהם עלה עליו. עם איתן בטנק היו כמובן עוד שלושה אנשי צוות. איתן והתותחן שלו, אילון ויס, נהרגו במקום. ניר חדד, שהיה הנהג, נפצע קשה. לצערנו ניר נפטר אחרי ארבעה חודשים מפצעיו. והיה גם את נתי קוגל, הטען - וברוך השם הוא שרד ומתמודד עם הפציעה".
פרסומת
כמעט כל חייהם היו יעל ואיתן יחד, עוד כילדים במושב הושעיה הקטן שבעמק יזרעאל. הייתה זו ידידות שהתחילה בגיל צעיר מאוד, התפתחה לחברות טובה שנמשכה לאהבה ענקית. "הכרנו כשאיתן היה בן חמש או שש, בכיתה א'. למדנו יחד מכיתה א' עד י"ב, ביסודי ממש באותה כיתה ואז בחטיבה היינו בכיתות מקבילות. אז כמובן עוד לא חשבנו שיום אחד נתחתן. אבל גם בתיכון, שזה כבר גיל יותר מתאים, היינו באותה חבורה ובוודאי שהיינו חברים מאוד טובים, אבל לקח לנו זמן להבין שהחברות הזאת היא בסיס למשהו יותר מזה".
"זה קרה רק כשאיתן כבר היה בצבא ואני כבר השתחררתי. איתן התגייס מאוחר והוא גם היה קצין. אז איפשהו שם, כשהיינו כבר בני 22 בערך, החברות המאוד טובה הפכה גם לזוגיות", היא מספרת.
פרסומת
"איתן עשה את הצעד, הוא היה האמיץ מביננו, כי לי לא הייתה התעוזה להגיד את כל הדברים שהרגשתי בפנים", מודה יעל. "פחדתי להרוס איזשהו מרקם חברי, אבל בהסתכלות לאחור אני מבינה שגם אם לא נתנו לזה שם, שנינו הרגשנו כבר כמה זמן שזה יותר מחברות, אבל איתן היה זה שהרים את הכפפה".
אחרי שנה וחצי של זוגיות איתן ויעל נישאו. הם היו אז שניהם סטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית. איתן הוסיף ללימודי המשפטים גם לימודי פילוסופיה. "אני חושבת שהיה ברור לנו שנתחתן עוד לפני שהודענו שאנחנו מתחתנים. זה עלה מאוד מהר על השולחן, אבל איתן עוד היה בצבא ואני לא רציתי להתחתן כשהוא במדים. הוא רצה לטוס, והכול השתבש בגלל הקורונה".
"יש עשרה צעדים בין אימא לאיתן"
הריאיון עם יעל נערך כשהיא שוב במחוזות הילדות שלה, בהושעיה. לכאן שבה זמנית לתקופה קצרה עם בועז הקטן במהלך מבצע "שאגת הארי". כאן גרות עדיין שתי המשפחות - הוריו של איתן ז"ל ואביה של יעל. את אימה רותי, איבדה יעל כשהייתה בת שמונה, בעת ששירתה האם בשב"כ. בבית העלמין שליד הבית טמונים במרחק קצר מאוד שני יקיריה. "לשמחתי אני אומרת שבית העלמין בהושעיה לא מאוד גדול, אז זה מאוד קרוב, ממש עשרה צעדים. כשאני מוצאת את עצמי באזכרה שלה, אני כמובן גם עוברת שם".
פרסומת
היא נושאת את עיניה אל בועז בן השנתיים. מה ייחרט בו משבעה חודשים בלבד שזכה לבלות עם אביו? הרי גם מחצית מהתקופה הזו עברה כשאיתן במילואים. איך יגדל בצל האובדן הזה?
"מצד אחד, יש נחמה בלדעת שאולי עומק הכאב והצער פחות גדולים וצורבים עבור בועז, כשהזיכרונות מהדמות שאיבדת עמומים ודלים", היא אומרת. "מצד שני, כמי שהכירה את איתן, המחשבה שבועז פספס היכרות עמוקה עם האדם שאיתן היה וגם שאיתן שחיכה לבועז ואהב אותו לא זכה לצבור עם בועז זיכרונות מצערת".
פרסומת
כיתומת כוחות הביטחון בעצמה, היא מהרהרת בגורלו של בנה, שגם הוא במעין עיוות אכזרי של הגורל, הפך ליתום צה"ל בעצמו. "אני יודעת איפשהו ב'מאחורה' של הראש שלי, שאם לבועז יהיה צורך חשוב באישיות שלו למצוא קבוצת שייכות וקבוצת שווים, אז הוא יכול למצוא את עצמו בתוך ארגון אלמנות ויתומי צה"ל", היא אומרת על הארגון שאליו הצטרפה למעשה כבר כילדה, ולפני שנתיים הצטרפה אליו שוב. "גם אם אין לי איזשהו רקורד של השתתפות בפעילויות גדולות של הארגון, הם לא שוכחים אותי והם תמיד משאירים את הפתח להצטרף ולהיות חלק".
"זו חרב פיפיות כזאת", היא אומרת בכאב על מה שלמדה ממותה של אימה, ומנסה להסיק מתוך החוויה שלה כיצד ישפיע האובדן הגדול על בנה בועז. "אני יודעת שאפשר להיות אדם מבוגר שמח, שמגשים את עצמו ומתקדם, גם עם חווית אובדן של הורה. ובגלל זה הרבה פעמים אני מנסה לשאוב מזה עידוד ולהגיד שיש דברים שצריך לעשות, זה לא יבוא ברגל, אבל שבסוף יהיה לו עתיד טוב. אני מתאמנת בלהגיד את זה בצורה חיובית ואקטיבית. 'יהיה לו עתיד טוב'. מצד השני, זה עושה לך משהו כאדם בוגר, גורם לך להסתכל על החיים אחרת. להתגבר על אובדן ואז לפגוש בזה שוב - יש בזה צד שמשאיר בך צלקת. יש לזה רשמים במי שאני".
מצאתם טעות לשון?