בלי GPS ובלי עצירות: הישראלי הראשון אי-פעם שישתתף במרוץ בלתי נתפס

דניאל פינסקי עתיד לצאת בספטמבר הקרוב למשימה ששום ישראלי לא העז לעשות לפניו: להתחרות ב"גולדן גלוב רייס" (Golden Globe Race). דניאל ינסה להקיף את העולם בסירה ישנה, בלי עצירות ובלי קשר כמעט עם העולם החיצון. במשך כמעט שנה, כל העולם שלו יהיה סירה קטנה באורך 11 מטרים. "זו סירה מפרשית די ישנה, משנת 80, בנויה בבנייה מסורתית – וזה חלק מהדרישות לתחרות", הוא מסביר.

"אני נמצא כרגע בדרך מהאיים הקריביים לכיוון צרפת, למקום שממנו יצא הזינוק לתחרות של הגולדן גלוב רייס בשישי לספטמבר", מספר פינסקי מתוך רעש המנוע והגלים. "אני כבר עשרים ואחד יום בים, וצפויים לי עוד לפחות עשרה ימים, במקרה הטוב, תלוי במזג האוויר".

המרוץ שרק בודדים מצליחים לסיים

הגולדן גלוב רייס נחשב לאחד האתגרים הקשים והמורכבים בעולם. זהו שיט אקסטרים שמותח את האדם עד קצה גבול היכולת. בכל פעם יוצאים לדרך כעשרים משתתפים, ורק בודדים מסיימים. בפעם הקודמת, מתוך שבעה-עשר שייטים שזינקו, רק שלושה הגיעו לקו הסיום. העולם עוקב אחריהם באדיקות, מחכה לעדכונים מהמסע המפרך שצולם ותועד בתחנות קבועות לאורך הדרך.

עבור דניאל, מערכת היחסים עם הים התחילה כבר בגיל 14, כשלמד בפנימייה הצבאית "קציני ים עכו". "שם בעצם התאהבתי בים", הוא נזכר. "התחלנו עם סירות קטנות, לאט לאט גדלנו ליאכטות. אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאנו להפלגה מישראל ליוון. הייתי בלב ים והרגשתי את החופש הזה, את המרחבים האין-סופיים של 360 מעלות. זו תחושת חופש שקשה להסביר, ומאז אני לא משחרר".

"הסבתא והאימא הפולניות שאלו: 'השתגעת? תיקח משכנתה, תקנה דירה'. עד היום הן מנסות שאחזור כבר לארץ ואפסיק עם החלומות המשוגעים"

אחרי הצבא, בגיל 23, הוא קנה סירה קטנה ועבר לגור בה במרינה בהרצליה. שש שנים הוא חי שם, על המים. "ידעתי שתהיה לי סירה לפני שיהיה לי אוטו", הוא אומר. "זה לא משנה שהיא בקושי צפה אז. מבחינתי, לישון על המים ולהרגיש את הטלטול הקטן, לשמוע את החבלים דופקים על התרנים כשיש רוח - זה אוויר לנשימה. היום, כשאני מגיע לביקורים אצל ההורים, קשה לי להיות על היבשה".

כששואלים אותו מה כל כך מושך אותו בזה, הוא מדבר על הצורך בשבירת גבולות: "במדינה שלנו אנחנו סוג של מדינת אי, מוקפים בגדרות וגבולות. בים אין את זה. הרוח נושבת ואתה יכול לבחור לאיזה כיוון שתרצה ופשוט להפליג, לגלות עולמות חדשים ותרבויות חדשות כמו בספרי ההרפתקאות שקראתי כילד. מבחינתי הדרך חשובה מהיעד".

הסביבה הקרובה, כצפוי, לא תמיד הבינה. "בהתחלה כמעט אף אחד לא הבין אותי. הסבתא והאימא הפולניות שאלו: 'השתגעת? תיקח משכנתה, תקנה דירה'. לאט לאט הן השתכנעו, למרות שעד היום הן מנסות שאחזור כבר לארץ ואפסיק עם החלומות המשוגעים".

"הייתי בג'ונגל מבטון וזה עשה לי רע"

החיים על הסירה הם חיים סגפניים. דניאל מעלה סרטונים מהמסעות שלו, ורואים שם מציאות שלא מתאימה לכל אחד. "מה בתפריט לארוחת בוקר? היה לי קישוא שעמד להתקלקל, אז יש לנו חביתה עם קישואים", הוא אומר באחד הסרטונים. "תתעלמו מהכיריים המטונפות, בכל זאת רווק על סירה". כשמגיע הזמן להתקלח, הפתרון הוא דלי של מי ים. "כמות המים המתוקים שלי מוגבלת, אין לי מתפיל מים. יש לי משפט שאומר: 'סולטי איז נוט דירטי' (מלוח זה לא מלוכלך)".

אחרי שש שנים במרינה, דניאל החליט לצאת למסע אמיתי של שנה יחד עם בת זוגו דאז, גל. "התוכנית הייתה להגיע לארצות הברית, למכור את הסירה ולחזור לחיים הרגילים", הוא מספר. "בפועל, ברגע שיצאנו לים, הבנו ששנה זה לא יספיק". המסע עבר ביוון, איטליה וספרד, והביא איתו רגעים רומנטיים לצד קשיים זוגיים כבדים. "דמיין זוג שנמצא 24/7 ביחד בתוך חלל קטן. לפעמים אין רגע של 'אני נוסע', אין ספייס. זה העמיס מאוד על הזוגיות".

"אורח החיים הרבה יותר זול מהחיים על היבשה - אני לא משלם שכירות, רוב התקציב הולך על אוכל"

הזוגיות לא שרדה. הפרידה הובילה את דניאל להשאיר את הסירה בפנמה ולחזור לישראל כדי לנסות, שוב, לחיות חיים "נורמליים". הוא גר על סירה של חבר במרינה אבל עבד על הקרקע, זה נמשך ארבעה חודשים בלבד. "הרגשתי כמו זומבי", הוא משחזר. "הרגשתי שאני נשאב לאווירה שבה דברים לא מרגשים אותי. אני לא רואה שקיעות, לא זריחות, לא כוכבים. אני בתוך ג'ונגל מבטון וזה לא עשה לי טוב".

דניאל ביטל את מודעת המכירה של הסירה, טס לפנמה ומצא אותה מלאה בעובש ובג'וקים אחרי חודשים ללא השגחה. הוא השמיש אותה ויצא למסע של שמונה חודשים שעבר בקולומביה, קובה והבהאמס, עד שהגיע לפורטוגל. "אורח החיים הזה הרבה יותר זול מהחיים על היבשה", הוא מסביר. "אני לא משלם שכירות, אני על עוגן ולא נכנס למרינות. רוב התקציב הולך על אוכל. אין ביטוחים ואין תשלומים רגילים".

בפורטוגל, כשהוא מחפש את הפרק הבא בחייו, הדברים התחברו לו בדרך כמעט מיסטית לכיוון ה"גולדן גלוב רייס".

האוורסט של הים

המרוץ המקורי התקיים ב-1968. תשעה שייטים ניסו להקיף את העולם בסירות קטנות וטכנולוגיה בסיסית. רובין נוקס ג'ונסטון היה היחיד שסיים, והפך לאדם הראשון שהקיף את העולם בסירה, לבד ובלי עצירות. ב-2018 חודשה המסורת, אבל עם תנאי ברזל: הסירה חייבת להיות מצוידת רק בטכנולוגיה שהייתה קיימת ב-1968.

"בתקופה שהכול AI פתאום אתה מתנתק לגמרי כמעט לשנה. זה מסקרן אותי לאיזה מסע פנימי זה יוביל"

"אני הולך לבלות בחלל הזה 250 יום מבלי לגעת בשום חוף, בלי אף אדם ובלי אינטרנט או GPS", מסביר דניאל. "בלי תחזיות מזג אוויר ובלי שום דבר דיגיטלי. אפילו מוזיקה שומעים בטייפ קסטות". המרוץ נחשב ל"אוורסט של הים", ויש המדמים אותו לטיפוס על ההר הגבוה בעולם ללא בלוני חמצן.

"זה מסוכן, אנשים התהפכו וטבעו במרוצים קודמים"

המסלול מתחיל ומסתיים במערב צרפת. הוא עובר דרומה באטלנטי, סביב דרום אפריקה, מזרחה מתחת לאוסטרליה וניו זילנד, סביב קייפ הורן בדרום אמריקה וחזרה צפונה. "אנחנו בעצם מקיפים את אנטארקטיקה", הוא אומר. "זה מסוכן, אנשים התהפכו וטבעו במרוצים קודמים".

אז למה בכל זאת להגיד כן? דניאל מסביר שהאתגר המנטלי הוא המרכז. "בתקופה שהכול AI והכול נוטיפיקציות, פתאום אתה מתנתק לגמרי כמעט לשנה. זה מסקרן אותי לאן זה יביא אותי, לאיזה מסע פנימי".

הוא נרשם ברגע האחרון, רק עשרה חודשים לפני הזינוק. הוא נאלץ למכור את סירתו הישנה ולחפש אחת שתעמוד בתקני התחרות. הוא מצא אותה בעיירה שכוחת אל בארצות הברית וקרא לה "אקסודוס". "בחרתי בשם הזה על שם יציאת מצרים, המסע הגדול של העם שלנו. זה היה יותר מסע רוחני של להפוך מעם עבדים לאנשים חופשיים, וזה מה שאני רואה בתחרות הזו".

"נרשמתי אחרון - כולם מתכוננים לזה שנים"

לקראת המסע הוא מעמיס אוכל ל-300 יום, חלקי חילוף וכלי עבודה. "אם משהו נשבר, אני חייב לדעת לתקן לבד. אם עצרתי איפשהו - נפסלתי". למרות שיש טלפון לווייני, השימוש בו מותר למקרי חירום בלבד וגורר פסילה. "יש עלינו טראקרים והעולם עוקב אחרינו, אבל בלב האוקיינוס מסוק לא יכול להגיע. עד שאוניית חילוץ תגיע אליך, זה יכול לקחת ארבעה-חמישה ימים".

החשש הגדול ביותר שלו הוא הניתוק המנטלי. "אתה יכול להיות תקוע ימים בלי רוח וזה יכול להוציא אותך מדעתך. הבדידות והניתוק יכולים להוביל לשבירה. ברגע שנשברת מנטלית, הסיכוי שלך להמשיך בתחרות מאוד נמוך".

"בחרתי בשם אקסודוס - על שם יציאת מצרים, המסע הגדול של העם שלנו. זה היה יותר מסע רוחני של להפוך מעם עבדים לאנשים חופשיים, וזה מה שאני רואה בתחרות הזו"

דניאל מודה שיש בצעד שלו יומרנות וחוצפה ישראלית. "נרשמתי אחרון, כולם מתכוננים שנים עם צ'קליסטים ואני בא בגישת 'יהיה בסדר'. מצד שני, אני מאוד מאמין בעצמי. המטרה היא קודם כל לסיים".

כשהוא מדמיין את רגע החזרה לצרפת, עולה על פניו חיוך וגולה מתייצבת בגרונו. "זה מרגיש לי קצת לא חוקי אפילו לדמיין דבר כזה. לראות את המשפחה והחברים על הרציף אחרי דבר כזה, אין לי מילים".

רגע לפני שהוא חוזר לטפל בהתרעת המים בסירה שלו, דניאל מדגיש את החשיבות הלאומית של המסע. "בסוף אני הולך להפליג תחת דגל ישראל. זו זכות גדולה לייצג את המדינה ולהביא קצת דברים אחרים לכותרות. זה סוג של שליחות בשבילי. הגאווה הלאומית הזו נותנת לי רוח גבית להמשיך הלאה בכל הכוח".