"הייתי בתוך חדר עם מיטת ברזל, קשורה": העדויות המזעזעות על הפגיעות הטקסיות

לפני תשע שנים, בנסיבות לא צפויות, הזיכרונות מהילדות שטס מאיר הדחיקה עד אז הציפו אותה. זה היה יותר מדי עבורה: האינטנסיביות, הפתאומיות, הכאב. "פתאום הכול חזר אליי בבת אחת, לא יכולתי להתמודד עם זה והדחקתי את הכול בחזרה, הבנתי שיש לי פה עולם שלם שאני צריכה להגיע אליו מתישהו. אני צריכה להבין מה קרה שם. ידעתי שנפגעתי בילדות מלא, פשוט לא זכרתי שום דבר", מספרת טס, שסיפרה את סיפורה בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת.

פגיעות טקסיות – פגיעות בילדים שכוללת גם אלמנטים טקסיים בידי קבוצה – זה מושג ששמענו בעבר, רק לא כל כך ידענו אם להאמין. בעקבות הדיון בשבוע שעבר בוועדה לקידום מעמד האישה והעדויות שנשמעו בו, הקדשנו לנושא פרק בפודקאסט "אחד ביום", ששודר השבוע ומובא כאן בהרחבה. המשתתפים: טס מאיר, שחקנית ויוצרת שמספרת בגוף ראשון על הפגיעות הטקסיות שחוותה; נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד"; חיים ריבלין, עיתונאי מגוף התקשורת "שומרים". אזהרה: הכתבה כוללת תיאורים קשים של אלימות כלפי ילדים

"מקפלים את הטלית – וחוזרים לפגוע בי"

כבר בתחילת השיחה ביקשה טס מאיר להסביר משהו בסיסי על הילדות שלה בחברה החרדית, על האווירה סביבה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "גדלתי בבית חרדי אדוק, עשרה ילדים, בשכונת רמות בירושלים. שם זה התחיל מלא להקשיב לעצמך כדרך חיים, 'להקשיב למבוגרים ממך, הם יודעים הכי טוב מה צריך. אתה לא יודע כלום כשאתה קטן, כל מה שאתה חושק בו הוא עבירה', וזה פחד, זו חרדה איומה שמכניסים לך מגיל אפס, שאתה חייב לקיים את המצוות, ומצוות זה מה שההורים שלך אומרים לך שהן מצוות".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

ככל שהתקדמה השיחה כך התברר כי החשיבות של הסמכות של ההורים, של המבוגרים – סמכות שהיא לא רק כבוד אלא מצווה – היא סמכות כמעט טוטלית. טס תיארה אווירה שבה אסור לפקפק, אסור לשאול שאלות, אף לא במקרים שבהם קורים דברים מאוד רעים. "אני זוכרת שהייתי מסתכלת על העולם הזה רגע מבחוץ והייתי אומרת לעצמי, 'אני לא מאמינה שזה העולם, אני לא מבינה מה אני עושה פה'. זה נראה לי מגוחך כל כך, אנשים שפוגעים בי הולכים אחר כך ולובשים טלית ומתפללים בדבקות לאלוהים שיסלח להם על מה שהם עשו לי, ואז הם מסיימים את התפילה, מקפלים את הטלית וחוזרים לפגוע בי. זה לא הגיוני לי".

אומנם פומבית היה אסור לפקפק, אבל טס לא יכלה להתעלם מהשאלות שהטרידו וערערו אותה. שנים היא ניסה לגשר על הפער בין הטוב לרע, בין המבוגרים שכפו ובין הרצונות שלה. "השינוי עצמו התחיל ממש בגיל 14, היה לי חבר ראשון, הייתי יוצאת לעיר, הייתה לי שקית בגדים בארון החשמל של הבניין, הייתי יורדת בבגדים חרדיים, מחליפה בגדים בכניסה, בודקת שאף אחד לא רואה ובורחת מהבניין. וככה הייתי מתנהלת בחיים כפולים הרבה מאוד זמן".

"כשהייתי בת 17, ההורים שלי ראו את המצב שלי, ואמרו 'יאללה, או-קיי, בוא נוציא אותה לשידוכים, מעולה, זה בדיוק הזמן'. יצאתי לשידוכים, וכמעט התארסתי. נפגשתי שבע פעמים עם אותו בחור, וברגע שהגיעה הפגישה השביעית אימא שלי אמרה לי, 'זהו, זו הפגישה האחרונה, עכשיו את סוגרת'. ואז נבהלתי ממש וזו הייתה פגישה קשה במיוחד, שבה גיליתי שהוא חושב ההפך ממני בדיוק בכל דבר: הוא רוצה ילד בעוד תשעה חודשים, אני רוצה בעוד כמה שנים, הוא רוצה ילד כל שנה, אני רציתי שני ילדים גג. שאלתי אותו, 'מה, אתה לא רוצה שנכיר קודם, שנהיה חברים קודם, שנדע איך לגדל את הילדים שלנו?' אז הוא ענה לי, 'מה ייצא לי מחברים? יש לי חברים. אני מתחתן בשביל אישה, לא בשביל חברים. בשביל שתהיה מישהי במטבח, שתבשל לי, שתביא ילדים'. וכל כך נפגעתי, זה היה רגע כזה מטורף. אז אמרתי לו, תעצור בצד. יצאתי מהרכב, בכיתי את חיי ופשוט הבנתי שאין לי ברירה אלא לקום ולעזוב".

"הרגשתי שאני לא יכולה לחיות יותר"

טס מצאה דירה עם חברה שיצאה גם היא מהבית, ועזבה: "ביום שהייתי אמורה לעבור פשוט ארזתי את כל הדברים שלי לתוך שקיות ענקיות של זבל. לא היו לי הרבה דברים ופשוט אמרתי להורים שלי, 'ביי, אני עוזבת'. מצד אחד זאת הייתה הקלה בשבילם, כדי שלא אקלקל את שאר הילדים. הם כל הזמן פחדו שאקלקל אותם. מצד שני אימא שלי אמרה לי שמי שיוצא, או חוזר בסוף או מתאבד ושלא כדאי לי ללכת, לא כדאי לי לצאת ולעשות את הצעד הזה. שנים הלכתי עם זה – ידעתי שאני לא אחזור, לעולם. פחדתי נורא שאתאבד יום אחד, כי הרי זאת הנבואה".

שם, בעולם החילוני, הרחק מהכול, התחילה טס חיים חדשים לגמרי: "לא זכרתי כלום, לא זכרתי את הילדות שלי. גם לא זכרתי את הדברים הטובים שהיו לי בילדות, לא יודעת כמה היו כאלה. לא זכרתי רחובות, לא זכרתי שמות, לא זכרתי אילו מורים היו לי, לא זכרתי אילו חברות היו לי, לא היה לי מושג על הילדות שלי, כלום".

לפני תשע שנים החלו הזיכרונות להציף אותה – והיא ניסתה להדחיק. "זה פשוט השפיע לי על התפקוד, זה שהדחקתי. היה לי כמו מסך אפור שירד על העיניים שלי, וזה ממש טשטש לי את הראייה. לא הצלחתי ללכת ישר, הייתי מועדת כל הזמן, לא הצלחתי לזכור טקסטים. היה לי פחד נוראי, מערבולת נוראית בבטן. הגעתי למצב שהרגשתי שאני לא יכולה לחיות יותר, שזה לא שאני כבר אעשה משהו לעצמי, אלא שהגוף שלי לא יעמוד בזה יותר".

"סבא היה מצלם אותנו ואת החברים שלו"

במשך שלוש שנים החיים שלה נראו כך. טס היא יוצרת ושחקנית, היא למדה בניסן נתיב ויצרה הצגה על הסיפור האישי שלה, שמציגה בצוותא, אבל בתקופה המדוברת היא לא הצליחה לתפקד: המוח שלה לא אפשר לה לזכור טקסטים כי הוא כל הזמן היה טרוד, עסוק בלהדחיק.

אחרי שלוש שנים הרגישה טס שהיא כבר לא מסוגלת להמשיך כך, ומנגד חשה שתהיה מסוגלת להציף את הזיכרונות מחדש ולהתמודד איתם. "העליתי את כל החוויות האלה אחת אחרי השנייה. זה היה אולי הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. הייתי מלטפת את עצמי, תוך כדי החוויות שאני נזכרת, תוך כדי בכי עמוק ונורא של כאב פנימי מטורף. ונראה לי שככה עשיתי איזה תיקון לחוויות האלה".

בתהליך שנמשך כמעט שנתיים שבו ועלו זיכרונות. חלק מטושטשים, חלקם בהירים וברורים יותר, ויחד הם מציירים תמונה של התעללות שיטתית מחרידה, ממש מן הרגעים המוקדמים של חייה. "התקיפות שהיו קורות לי במשפחה, במשפחה המורחבת, סבא שלי שהיה לוקח אותי לכל מיני טקסים עם אנשים שהם לא חרדים. תקיפות שהיו בבית של סבא שלי, כשסבא שלי היה מוציא מצלמה, שם על חצובה ומצלם אותנו, אותו ואת החברים שלו וכל מה שהוא עשה שם, ואז הוא היה מוריד את המצלמה מהחצובה ובחדר השני היה מחשב, והוא היה פשוט ישר מתיישב ליד המחשב, מתחיל להעלות את החומרים".

"היו מבקשים ממני לפגוע בילדים אחרים"

"הרבה מאוד מהבנות שהיום נזכרות בכל הטקסים שהן עברו מדברות על זה שהן היו מטושטשות, שנתנו להן כל מיני חומרים משני תודעה", נזכרת טס. "גם לי נתנו – נגיד, זה היה קורה בגן, היו חוטפים אותי מהגן ומחזירים אותי בחזרה. אז כשהייתי נכנסת, כל פעם הגננת הייתה בנוהל פורסת מזרן, שאני אלך לישון. אני זוכרת שזה היה קורה עם בנות אחרות, ילדות אחרות – אנשים היו מגיעים, פותחים את השער, ושולפים ילד, ילדה. היה איזה שיתוף פעולה עם הגננת, אלה דברים שהיו תחת סמים או חומרים כלשהם".

"אני לא זוכרת את המקרים, את הטקסים עצמם, אני כן זוכרת את הכניסה אליהם, אני זוכרת הבזקים בפנים, כאילו הייתי מעולפת רוב הזמן, ואת הסוף. אני זוכרת דברים שקרו בבית הכנסת אצלנו. אני גם זוכרת שפשוט הייתי יוצאת מהבית כל יום ולא הייתי יודעת אם היום זה יקרה, כאילו הייתי 'מצפה' לזה, הייתי מכינה את עצמי – בכל פעם שיצאתי לרחוב, ידעתי שאפשר לחטוף אותי. וזה באמת קרה הרבה מאוד פעמים. בגילים קטנים היו מבקשים ממני לפגוע בילדים אחרים. וכשגדלתי קצת היו מבקשים ממני, דורשים ממני, מאיימים עליי. הייתי צריכה להביא להם ילדים".

"אני זוכרת רגעים שבהם הייתי בתוך חדר עם מיטת ברזל, קשורה, אנשים מסביבי, בן אדם עם טלית וסידור, וחלון קטן. הייתי מסתכלת בחלון ומדמיינת שאני בחוץ, שאני יכולה לצאת החוצה. והייתי שומעת צרחות של ילדים מחדרים אחרים. ידעתי שיש עוד ילדים מסביבי שנפגעים. הייתי רואה את זה מלא פעמים, למשל בתוך איזה בית כנסת נטוש. הייתי רואה הרבה פעמים אנשים אונסים ילדים, וידעתי שיש מקום שאני יכולה ללכת ולהשקיף מה קורה למטה, (זה קרה גם) בבניין שלי, במקלט של הבניין, אני יכולה להמשיך ככה, תגיד לי מתי לעצור".

"ככה עצרתי את זה"

חלק מהתיאורים, מהדברים שסיפרה, היו קשים מדי – יותר מאלה שמופיעים כאן – ולכן השארנו אותם בחוץ, אבל בסופו של דבר טס שיתפה כאן חוויות שלכולן מכנה משותף. "אני זוכרת ריבוי משתתפים בהרבה מהאירועים, לפעמים חרדים, לפעמים לא חרדים, אני זוכרת טלית מעורבת וסידור מעורב בטקס, לחשושים, תפילות.

"אני זוכרת גם שהיו דוחפים את הראש שלי לתוך מים ולא יכולתי לנשום, ואז היו מרימים לי את הראש ושואלים אותי 'איך קוראים לך?' והייתי עונה את השם שלי, אז היו דוחפים את הראש שלי בחזרה עד שהייתי עונה שם אחר, עד שלא יכולתי יותר לנשום, ואז הייתי עונה שם אחר, ואז זה השם שהיו קוראים לי בו. וברגע שכבר היו שמות, אז אני זוכרת כל מיני סיטואציות שבהן מתקשרים אלינו הביתה, עושים קול של ילדה, מבקשים אותי, אני עונה, קוראים לי בשם הזה ואומרים לי איפה אני צריכה להיות. אני גם זוכרת את היום שבו זה השתנה, אני זוכרת את היום שבו הגעתי לטלפון ואמרו לי שם מסוים, ואמרתי 'אין לנו, זו טעות'. ככה עצרתי את זה".

בילדותה עברה טס תהליך שידוע בספרות הפסיכולוגית כ-DID – הפרעת זהות דיסוציאטיבית. טס מספרת איך, לפי הזיכרונות שלה, האנשים שתקפו אותה יצרו באופן יזום עבורה זהות מקבילה. שאלתי איך התנתקה מהניתוק, מה גרם לה יום אחד לענות לטלפון, לשמוע את השם שהצמידו לה, שם שרק האזכור שלו הכניס אותה למצב תודעה אחר, והפעם לענות שזו טעות במספר.

"זה הולך להיות סיפור קשה, אתה מוכן?", היא השיבה – וגוללה סיפור על מסכת של תקיפות ואלימות שהיו אכזריות וקשות יותר ויותר, התעללות שנמשכה שעות ברציפות והותירה אותה שבורה ומותשת. היא תיארה איך ברגע הזה לא היה בליבה עוד ספק שכולם סביבה יודעים, שותפי סוד, ואיך הרגע הזה שינה עבורה את הכול: "זו הייתה הפעם האחרונה. אני לא יודעת להגיד מה המחשבה שגרמה לי לאיזה איפוס, אבל כל ה'חוויה' הזאת פשוט גרמה לי להגיד, 'או-קיי, לידיים שלהם אני לא משחקת יותר'".

"כשהתחלתי להאמין לעצמי, נהייתי בן אדם שוב"

חלק גדול מהשיחה עם טס עסק באמונה, או ליתר דיוק באמינות: כמה אמין הזיכרון, כמה האמינו לה וכמה האמינה לעצמה. יש לנו קושי לקבל את זה שבישראל קיימים אנשים וקבוצות שבאופן מאורגן פוגעים בילדים במסגרת טקסית כזו. "לא יכול להיות" שחוטפים ילדים ממסגרות לימוד, מהרחוב, "לא יכול להיות" שיש מקומות שבהם זה סוד גלוי כבר עשרות שנים.

טס אומרת שהמשטרה לא סיפקה לה עזרה. היא סיפרה על פרקטיקה של תביעות דיבה והשתקה נגד מתלוננות, וגם כשניסתה לשתף את הסביבה הקרובה שלה לא היה אדם אחד אז שאמר לה "אני מאמין לך". "ההפך הגמור – אם הייתי מדברת על זה, היו עושים לי גזלייטינג מטורף, 'את מדמיינת. איזה דמיונות, השתגעת, אנחנו צריכים להביא לך כדורים, אם את תדברי ככה עוד פעם, אנחנו נצטרך לעשות עם זה משהו'".

"בהתחלה דיברתי עם ההורים שלי ואמרתי להם שאני מתחילה להיזכר בכל מה שקרה לי בילדות ושאני רוצה לבוא ולדבר איתם על זה, כי לא יכולתי להאמין לעצמי בלי לקבל אישור מבחוץ. הם אמרו לי שהם יכולים לשלוח לי מחקרים על ילדים שממציאים דברים, ואין שום טעם שאני אבוא ואדבר איתם על זה. והבנתי שאין לי יותר עם מי לדבר וניתקתי איתם את הקשר. היו לי אז גם חברים ששיתפתי, ולא האמינו לי".

"הייתי ממש במקום הזה, ברגע החשוך הזה, ששוב פעם קופצת לי המחשבה, 'אה, זה עכשיו מה שאימא שלי אמרה? אז זה עכשיו שמתאבדים?' ואז החלטתי שיש משהו שעדיין לא ניסיתי וששווה לנסות, והדבר הזה היה לא לנסות לקבל אישור מבחוץ. פשוט להאמין לעצמי. וברגע שהתחלתי להאמין לעצמי, פתאום נהייתי בן אדם שוב. היום אני מרגישה כל כך שלמה – יש הרבה רגעים קשים, אבל אני לא מפקפקת, והחלטתי שאני רק מאמינה לעצמי".

"העולם מוכן לשמוע ואני מוכנה לספר"

בחודש אפריל התפרסמה בעיתון ישראל היום כתבת תחקיר על פגיעות טקסיות בישראל, ובה הובאו עדויות של נשים שמספרות איך נפגעו בהיותן ילדות. טס נחשפה לכתבה ולתיאורים. "פתאום אמרתי 'וואו, או-קיי, עכשיו העולם מוכן. עכשיו העולם מוכן לשמוע. ועכשיו אני מוכנה לספר, כי אני כבר עשיתי את העבודה שלי'".

היא העלתה סרטון לרשתות החברתיות וסיפרה על חלק ממה שעברה. לא באריכות רבה, לא בפרטי פרטים, אבל סיפרה. "קיבלתי כל כך הרבה תגובות של שנאה, תקפו, אבל זה לא גרם לי לפקפק בעצמי. היה לי קצת כואב לקרוא את ההודעות האלה, אבל קיבלתי גם כל כך הרבה תמיכה, שבועיים אחר כך עוד הייתי צריכה לפתוח את המסנג'ר ולראות את ההודעות ששלחו לי, וזה החזיק אותי מהצד השני".

"אני לא מפקפקת בזה, זה קרה. זו המציאות שלי, וזה העבר שלי, ולא אכפת לי שאנשים מפקפקים בזה. אני רק רוצה אולי להגיד למי שמפקפק: זה שהוא נותן יד לפוגעים בפעולה הזו, זה מה שהם רצו מלכתחילה. לכן הם עשו את זה בצורה זוועתית כל כך, כדי שלא יאמינו, ושזה ימשיך להיות בחושך, ובחושך הדברים האלה יכולים לקרות, וברגע שמדליקים עליהם אור, הם כבר לא יכולים לקרות בחושך. וברגע שלא מאמינים לנפגעות האמיצות שיוצאות ושסוף-סוף מרגישות שהן יכולות לדבר על השואה שהן עברו, פשוט גורמים לחושך הזה ולפגיעות האלה להימשך".

"היא אמרה לי שסחרו בה בין אנשים"

נעמה גולדברג כבר חשבה שהיא שמעה הכול. "לפני כשמונה שנים פנתה אליי אחת הנעזרות של העמותה וסיפרה לי סיפור שכל אדם בר דעת יגיד שהוא מופרך: היא תיארה פגיעה, אמרה שהיא צולמה, שהיו שם כל מיני אנשים וגם אבא שלה, וסחרו בה בין אנשים, והיא הייתה בתוך מבנה מסוים ביישוב שהיא גרה בו. זה נשמע לי כל כך לא הגיוני".

גולדברג היא מנכ"לית עמותת לא עומדות מנגד, המסייעת לנשים במעגל הזנות, עמותה שקיבלה בשבוע שעבר עיטור מנשיא המדינה. היא מלאת ניסיון, מלאת ידע, ולפני שמונה שנים כשאישה בשנות ה-30 לחייה סיפרה לה את הסיפור הזה, חשבה נעמה שהיא לא מדייקת, בלשון המעטה. "חשבתי שהיא בהתקף פסיכוטי, ייחסתי את זה לסוג של 'טרלול'. אמרתי שאני יודעת שיש מולי אישה פגועה, אני כבר יודעת להגיד מקצועית שיש גם פגיעה מינית, אבל התיאורים נשמעו לי מוגזמים, מופרכים, לא הגיוניים, לא ידעתי להסביר את זה לעצמי, לא הצלחתי להבין, בגלל זה עשיתי מה שרוב האנשים עושים וזה להגיד 'לא יכול להיות'".

במשך לא מעט זמן נשארה עבורה העדות הזו מקוטלגת כ"לא יכול להיות". אלא שאז הגיעה לנעמה עוד אחת, עוד עדות, אישה שנייה בפרופיל מאוד דומה. "שתיהן משויכות לציונות הדתית, שתיהן באותו אזור גיאוגרפי, פחות או יותר באותו גיל – אותו סיפור, הן לא מכירות זו את זו. פה כבר התחלתי לחשוד שמשהו לא מריח טוב".

אף שעוד לא השתכנעה אז, החליטה גולדברג ששווה לכל הפחות לבדוק אם שתי עדויות דומות משתי נשים שונות יכולות להוביל לעוד מקרים. היא פרסמה פוסט בפייסבוק, די כללי ומעורפל, שאלה אם למישהו יש מידע על פגיעה מאורגנת אפשרית בילדים באזורים מסוימים ובתקופות מסוימות. "קיבלתי עשרות רבות של הודעות של נשים שלא מכירות זו את זו. הן תיארו דברים דומים, קיבלתי הודעות מפורטות של נשים, שגם עברתי לדבר איתן בטלפון, ולאט-לאט התבהרה לי איזושהי תמונה, ניסיתי להבין אותה לעומק".

"ניסיתי למצוא רפרנס אמוני לדבר הזה, כי חלק מהפונות – שרובן הגיעו מהמגזר הדתי, הדתי-חרד"לי, גם חרדיות – תיארו מרכיב של תפילות או ריטואלים", מוסיפה גולדברג. "חשוב לי להגיד שלא הגיעו רק מהמגזר הדתי, הגיעו גם עדויות של חילוניות, ואחת העדויות אף הצביעה על מוסלמים, אבל בגלל שחלק מהנפגעות הזכירו אלמנטים של תפילה, זה בלט מאוד, ואז גם התוודעתי למונח ritual abuse, פגיעה טקסית".

"פעם ראשונה שמישהו אומר שאני לא משוגעת"

גם צוות "אחד ביום" עבר תהליך מחשבתי דומה לזה של נעמה – מ"לא יכול להיות" לעוד ועוד סיפורים, אינדיקציות, חוט מקשר. בשבוע שעבר משהו השתנה: בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת נערך דיון מיוחד בנושא פגיעות טקסיות – פגיעות בילדים בידי קבוצה של משתתפים הכוללת גם אלמנטים טקסיים. זה לא היה הדיון הראשון שנערך בנושא אלא השלישי, אבל בכל זאת היה שוני: אחרי הדיון, ועוד במהלכו, התחילו כלי תקשורת לצטט מתוכו, לפרסם את קטעי העדויות שנשמעו שם. סיפורים שפעם היו מקוטלגים אוטומטית כ"לא יכול להיות" התקבלו פתאום באוזן קשבת יותר, הייתה יותר נכונות לשמוע.

לא פעם הפרטים מעורפלים: מדובר על ילדים, לפעמים עברו הרבה שנים, לא פעם הם מעידים שסוממו, בלא מעט מקרים איימו עליהם, סיפרו להם סיפורים – לא פעם הם מספרים איך התוקפים שלהם היו מתוחכמים וידעו ליצור מנגנונים פסיכולוגים שיקשו עוד יותר לגבש תמונה ברורה של מה בדיוק קרה.

אחרי שהתחקיר של ישראל היום התפרסם קיבלה גולדברג טלפון. "היא אמרה 'אני חייבת לדבר איתך' ודיברה איתי על איזשהו פרט שלא הופיע בכתבה ואנחנו בכוונה לא הזכרנו אותו בכתבה, מכל מיני סיבות של תביעות. היא סיפרה לי את זה ואמרתי לה, 'כן, אני יודעת את הפרט הזה' ואז היא פרצה בבכי, אני לא יכולה לתאר לך אילו רמות של בכי – היא אמרה לי, 'זו פעם ראשונה שמישהו אומר שאני לא משוגעת', יש משהו מרפא בתיקוף הזה, בלהגיד 'זה כן היה'. אור השמש מחטא, אנחנו חייבים רגע לבדוק את הדבר הזה באופן יסודי ועמוק".

"המוח סירב לעכל ולהאמין שזה נכון"

כדי להבין באמת את התופעה, צריך להסתכל מעבר לסיפור של טס. חלק חשוב בשיח על פגיעות טקסיות בישראל הוא לא רק לספר סיפור אחד וגדוש פרטים, אלא ללכת כמה צעדים אחורה ולהבין את ההיקף. "במשך שנים הייתי כתב רווחה בחדשות 12 ואמרתי שחלק מתחומי העיסוק שלי זה לפתוח מכסי ביוב ולגלות מתחת לאדמה שיש חיים שלמים שמתנהלים מתחת לרגליים שלנו ואנחנו בכלל לא מכירים", נזכר העיתונאי חיים ריבלין. "אז זו בדיוק הייתה התחושה – שהגעתי לאיזשהו מקום אפל בצורה בלתי רגילה, עצום בממדים שלו, עם סיפורים שהדעת לא יכולה להכיל".

ריבלין הוא עיתונאי ותיק, מנוסה, חתן פרס סוקולוב, היום עיתונאי של גוף התקשורת "שומרים". ההיכרות שלו עם העולם האפל הזה התחיל במפגש די מקרי עם העיתונאית לימור פנחסוב, שסיפרה בעבר בשני פרקים של הפודקאסט על החשדות להתעללות מינית בילדים. פנחסוב עסקה בנושאים האלה שנים, וסיפרה לריבלין על נחלאות. השניים דיברו גם על מנהלת בית הספר החרדי מלכה לייפר והתקיפות המיניות שלה – ואחרי פגישה מקרית, גם ריבלין החליט לחקור. "זה היה תהליך מורכב ומסובך. בראשיתו לפחות, בשבועות הראשונים, לא האמנתי לסיפורים האלה, אני סקפטי לחלוטין. זו תכונה עיתונאית נחוצה לבוא ספקן לכל סיפור, אבל במקרה הזה המוח סירב לעכל ולהאמין שהדברים האלה נכונים".

"שמעתי פרטים, ואתה שומע אותם לא מאנשים בוגרים, אתה מגלה אותם מתוך ציורים שילדים מציירים, אתה שומע את זה מתוך תיאורים שההורים נותנים על מה קורה ערב-ערב בבית כשילדים בני 3–5 נמצאים במצבים דיסוציאטיביים, דופקים את הראש שלהם בקיר, זורקים את התינוק מהשולחן, מקרים שהורים מגלים שהילד הניח כוסות עם שתן ברחבי הבית ואחר כך הוא מצייר, ואז הם מבינים מה הוא צייר ולמה הניח כוסות של שתן, תיאורים שקשה לי אפילו לשחזר אותם מהזיכרון מרוב שהם קשים.

"צללתי יותר לסיפורים ולעדויות ונפגשתי עם הנפגעים, נפגשתי עם ההורים שלהם – היה מדובר על ילדים קטנים מאוד, מגיל חצי שנה עד גיל 6–7, ראיתי ציורים שהם מציירים, שמעתי את המטפלים והמטפלות שלהם, את הפסיכיאטרים והפסיכיאטריות שטיפלו בהם אז. הבנתי שמדובר בסיפור ענק, עצום, מטורף, שעכשיו אני צריך לשכנע את העורכים שלי – אז (ב-2019) עבדתי בתוכנית 'המקור' – שיאמינו שיש פה סיפור. והם האמינו, ואז יצאנו לדרך".

העדויות שהעלו חשד לרשת מאורגנת

הסיפורים היו מצמררים וחריגים כל כך, שבאמת היה כמעט בלתי אפשרי להאמין. גם ריבלין וגם העורכים שלו היו צריכים להשתכנע באמיתות הסיפורים, מכיוון שלא ממש דובר אז על התופעה הזו של פגיעות טקסיות בישראל. "אני מבין את זה מאוד מהר, כי הסיפורים לא מדברים על פגיעות ספורדיות ולא על תקיפות פדופיליות 'רגילות' של פוגע מול נפגע, אחד מול אחד. אתה שומע על קבוצה של פוגעים, ואתה שומע על מעורבות של נשים בין הפוגעים, ואתה שומע על טקסים שהם נדרשים לבצע, ועל דברים שהם נדרשים לבצע מול מצלמות – זה לא אירוע רגיל. ברור לך שיש פה משהו רשתי".

115 עדויות הוא אסף, וכל סיפור כשלעצמו יכול להישמע הזוי. אך מעבר לריבוי העדויות, מדובר באנשים שונים ממקומות שונים, מקהילות שונות, והסיפורים שהם סיפרו היו דומים: כולם דיברו על אלמנט טקסי, על ריבוי משתתפים, רובם אם לא כולם דיברו על מצלמות, על תאורה מקצועית. לעדויות ההורים והילדים הצטרפו עוד עדות שיצרו עם ריבלין קשר.

במהלך התחקיר הוא גם נחשף למכתב ששלח מנהל המרפאה לטיפול בילדים ובנוער נפגעי פוסט-טראומה בבית החולים הדסה בירושלים, שפנה ב-2015 למשטרה וסיפר על מקרים "משונים" שלא נתקל בהם מעולם. "הוא כתב את זה במזכר למשטרת ישראל עם לוגו של בית החולים הדסה מעליו, ובעצם הוא איש המקצוע הראשון שמעלה את ההשערה הזו שמדובר ברשת, בפשיעה מאורגנת, והוא קורא למשטרת ישראל לבדוק את האפשרות שמדובר בפשיעה מאורגנת".

"בהמשך הבנתי שהפרקטיקה הזו מקובלת במקומות אחרים בעולם – זו לא המצאה ישראלית. ויש הסברים להרבה מאוד מהדברים שלא הבנת כשנפגשת אחד על אחד עם הילדים או ההורים, אבל כשאתה פוגש את אנשי המקצוע, אז אתה מבין קצת יותר. היו לנו מספיק עדויות שלא קשורות זו לזו, של אנשים לא קשורים – הם לא מאותה קהילה, הם לא מאותה סביבה, הם לא מאותה שכונה, לא מאותו תלמוד תורה, לא מאותו בית ספר – כדי להבין שבאמת יש פה איזשהו אירוע אחר, ואז יצאנו עם הסיפור ב-2019".

"צידו האפל של הרוע"

"כשסיימתי את הכתבה נזקקתי לטיפול של פסיכולוגית טובה. היא עזרה לי להתמודד עם הטראומה המשנית הזו. קשה כל כך להיתקל בסיפורים האלה בגלל הפרטים, בגלל האכזריות, זה צידו האפל של הרוע, זה צילק אותי עד היום. מרגע שהסיפור הזה יצא החוצה פתאום פנו אליי בעיקר נשים בנות 40-35-30 וסיפרו על אותן פרקטיקות בדיוק שהתרחשו כשהן היו ילדות, חלקן באותן שכונות בירושלים שעסקנו בהן. אתה מבין שיש פה איזשהו דפוס פעולה, יש פה איזושהי קבוצה, רשת, שפועלת באותן השיטות בדיוק לאורך שנים.

"אחת הנשים החזקות הללו היא היום פסיכולוגית, ובמסגרת לימודי הפסיכולוגיה היא עברה טיפולים ומפגשים עם מטפלים, ושם עלו כל מיני זיכרונות עבר מודחקים, שזה אגב דפוס שחוזר על עצמו בהרבה מאוד סיפורים, והיא ידעה לנקוב בדיוק בבניין שבו הדברים התרחשו, וסיפרה בדיוק את הסיפורים שהתרחשו שם, ומספרת על אולפן הקלטות, על אולפן צילום, עם תאורה ועם מצלמות, ועל מסחר שמתנהל כמעט אונליין, בקלטות וידאו. ההשערה שהייתה לי במשך השנים, אבל לא הצלחתי במשך כל התחקיר לאשש אותה, היא שבעצם יש פה אירוע של סחר בחומרי פדופיליה קשים, זה האירוע. כמעט בכל האירועים יש נוכחות של מצלמה. אם אתה צולל רגע לעולמות הדארקנט, אתה מוצא שפע של חומרים כאלה. ואם זה קיים בעולם, למה שזה לא יתרחש פה בארץ?"

"נפגשתי עם ראש צוות החקירה המשטרתי של פרשת נחלאות והוא סיפר שהרבה מהילדים תיארו סיטואציות שבהן שחטו מולם חתולים. זה, אגב, תיאור שחזר על עצמו גם בהמשך, בפרשות שבאו אחר כך. הם סיפרו שזה קרה בדירה מסוימת בשכונת נחלאות. ראש צוות החקירה הלך לאותה כתובת, פגש שם שני סטודנטים שנכנסו לדירה הזו כמה חודשים לפני כן, והם אמרו לו, 'נכון, כשבאנו לפה לדירה היו פה המון גוויות של חתולים לפני שאנחנו שיפצנו וצבענו'. יש פה ראיה מוחשית שהתיאורים של הילדים הללו לא מופרכים. באיזה עולם, באיזו מציאות, ילדים בגילים האלה נדרשים לשחוט חתולים? זו פרקטיקה שכנראה לא הומצאה פה בארץ – יש פה כוונה 'להעביר' בעצם את הילד, שהוא עד ושותף לשחיטה של חתול, וכך אין שום מצב בעולם שהילד הזה יבוא ויתאר את הפגיעה שנעשתה בו, כי עכשיו הוא ה'פוגע'. הרבה מהדברים שהילדים תיארו במהלך הטיפולים באמת מתיישבים בדיוק עם הנקודה הזו, עם המניפולציות האכזריות שהפוגעים עשו לילדים כדי שלא יבואו ויספרו את הסיפורים הללו בהמשך".

הקשיים בחקירות והתיעודים שאולי "נעלמו" בדארקנט

אחד מסימני השאלה הכי גדולים בכל העדויות לפגיעות טקסיות הוא היעדר הראיות. גם ריבלין ניסה להבין איך יכול להיות שעשרות רבות של אנשים זוכרים שצולמו ולא נמצאו אפילו עדות אחת, אפילו סרטון אחד, שחושפים רשת גדולה יותר. "קודם כול כי לא חיפשו", הוא עונה. "אני צללתי לכל חומרי החקירות – בשום שלב לא נבדקו עולמות הסייבר, אף אחד לא ביקש לבצע בדיקה בכל מיני צ'אטים או בדארקנט, אף אחד לא לקח טלפון כדי לבצע חקירה דיגיטלית. אם הדברים הללו מצולמים, וסביר להניח שהם לא משודרים על הרשת הרגילה אלא בדארקנט, או בכל מיני אמצעים אחרים שקיימים, אז תבדוק שם".

"בזמנו דיברתי עם מישהו שהיה פעם במשטרת ישראל, ביחידת הסייבר של להב 433 ולימים עבר לאינטרפול, והוא חוקר בדיוק את הדברים הללו באינטרפול והוא אמר לי, 'הדברים הללו לא נבדקו בתקופתי', ולמיטב ידיעתו הם לא נבדקו גם בפרשות שאנחנו מדברים עליהן עכשיו".

פנינו למשטרה – שם אמרו לנו שהם פנו למתלוננות, גבו עדויות וממשיכים בחקירה בליווי הפרקליטות. כיום, עכשיו, מתנהלת חקירת משטרה, וזה מורכב: נציגת המשטרה בדיון בוועדת הכנסת אמרה בצדק שהרבה מהאירועים קרו שנים אחורה, שזו חקירה סבוכה.

חשוב שהמשטרה חוקרת, אבל צריך לוודא שחשדות כאלה נחקרים בצורה הנכונה: ריבלין מציין לדוגמה את סיפורו של אדם, עובד במערכת הביטחון, שנעצר לאחר שנמצאו ברשותו חומרי פדופיליה של תינוקות. "בין היתר, וזה מופיע באישומים נגדו, הוא הזמין לייב צ'אט עם מישהו בדרום אמריקה שיביא לו מול המצלמה תינוק ויושיב אותו מול המצלמה ויבצע כל מיני מעשים. הפרקטיקה הזו של 'הזמנה' של כל הדברים החולניים הללו היא חיה וקיימת ומתנהלת, והיא קיימת באזורים שלי ולך ולאף אחד אחר אין גישה אליהם".

"זה מתחבר מאוד לדברים שהילדים בירושלים סיפרו, שהם נדרשים לעשות כל מיני דברים מול מצלמה. האפשרות שלא תמצא גם את החומרים הללו, כי הם לא יושבים בכלל באיזה שרת כי הם שודרו בלייב צ'אט, כי מישהו הזמין את זה, איזה מוח חולני הזמין את זה באיזושהי נקודה על פני הגלובוס – מלמדת אותך שזה אירוע אחר לגמרי וכל החקירה של הדבר הזה צריכה להתבצע בכלים אחרים לחלוטין".

"אין שום סיבה שהם יפסיקו לפעול"

כשחיים ריבלין ונעמה גולדברג אומרים שהם מאמינים, הם מתכוונים לכך שהם מאמינים שריבוי העדויות, האלמנטים שחוזרים, לפעמים גם יש שמות שחוזרים על עצמם – כל זה לא מקרי. גם אם יש בסיפורים ובזיכרונות מה שריבלין מגדיר "רעשי רקע", גם אם לא הכול מדויק, גם אם יש תיאורים שהם רק פרי דמיונם של ילדים שחוו טראומה ומנסים להתמודד איתה – לשיטתם כבר יש מספיק כדי לבדוק ברצינות את הטענות הרבות והמפורטות לפגיעה שיטתית, מאורגנת, טקסית, בילדים בישראל.

"אין לי ספק בכך", מסכם ריבלין. "ככל שפונים אליי עוד ועוד אנשים, ככה ברור לגמרי שהאירוע הזה אמיתי לגמרי. להגיד לך אם הוא מתקיים היום? אני לא יודע, כי אני לא שמעתי סיפורים שקורים עכשיו, אבל הסיפורים האחרונים היו לפני עשר שנים, לפני חמש שנים, יכול מאוד להיות שזה קורה עכשיו, אני לא רואה סיבה שאנשים יפסיקו לפעול, אם הם פעלו ככה לאורך כל כך הרבה שנים ולא נתפסו, אין שום סיבה שהם יפסיקו לפעול".

>>> מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית: 1202 – קו ארצי לנשים, 1203 – קו לגברים. הקו החם המרכז הישראלי למוגנות: 1700-700-848

עורך הפודקאסט: רום אטיק | מגיש הפרק: אלעד שמחיוף | תחקיר והפקה: עדי חצרוני, דניאל שחר, שירה אראל והלה פז | סאונד: גיא ענבר, יאיר בשן

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של "אחד ביום"