"נלחמנו וזרקו אותנו לבתי משוגעים, הופכים אותנו לזומבים"

"היום הייתי אצל הפסיכיאטר. ומה המרשם שקיבלתי? כדורים להשתיק אותנו, כדורים לשינה - טוב להם שנירדם באמת", משתף דוד יהודה, לוחם הנדסה קרבית במילואים, וחברו עומר אמסלם מסכים ומוסיף: "הם נותנים לך כדורים שהופכים אותך לזומבי". 

"אני לא פסיכופת, לא חולה נפש, אני פשוט חי במציאות שלי. נלחמנו ובסוף זורקים אותנו לבתי משוגעים, לכפר שאול, לבתים מאזנים. זה לא באמת טיפול בשורש הבעיה", מוחה יהודה. "אימא ראתה את זה עליי - חזרתי לגור אצלה עכשיו, אחרי שחזרתי מהמלחמה. אימא הבינה שפתאום משהו לא תקין אצל דוד, הוא פתאום קם בלילות, מכל טריקת דלת או סיר שנופל הילד קופץ. אימא אמרה לי, 'לך תתחיל לטפל בעצמך'. אם לא אימא שלי, לא הייתי הולך ועושה את הטיפולים".

כבר שנים לא הייתה בישראל מלחמה בהיקף ובעוצמה שמזכירים את מה שהתחולל כאן בשנתיים האחרונות. אם עד עכשיו הציבור והמערכת התרגלו להמוני פוסט-טראומטיים, שכל אחד מהם סוחב תיק משלו, אנשים כמו דוד יהודה - שחוו את זוועות המלחמה בתצורה הגולמית ביותר שלה - באים ותובעים מחדש את המושג שמעט ונרמס עם השנים תחת גלגלי הפוליטיקלי-קורקט: "הלומי קרב". 

"מתייחסים לזה בהגדרה כללית מאוד של פוסט-טראומה", מסביר יהודה. "אבל הלם קרב זה סיפור אחר. אני לא מזלזל באף אחד כמובן, אבל הלם קרב זה דברים שראינו בעיניים שלנו. בסך הכול אנחנו מבקשים חיבוק, ושיקשיבו ללוחמים שיוצאים עכשיו. שלא יזרקו אותם כל כך מהר לאזרחות ולחיים האמיתיים שלהם, ושלא ייתנו להם כדורים שמציפים את כל הקרבות".

"לא נבין מאיפה זה מגיע"

"ברגע שהזרם של הלומי הקרב מהמלחמה הזו יגיע, יהיה פה פוגרום גדול סביב כל מי שיצא מלחימה - אנחנו נראה פה סערה של אנשים שייצאו לרחובות ויהיה פה סקנדל", מתריע איציק סעידיאן, מהפנים הבולטות של המאבק הזה. "אני חושב שאנחנו לקראת גל עצום של הלומי והלומות קרב, ואם לא נטפל ונשקיע מאמצים עכשיו לפתור את הבעיה - לא נצליח לעצור את זה, זה יהיה בעוצמות כל כך גדולות. אני מרגיש את זה בפניות שאני מקבל, כמויות האנשים שמדברים איתי, זה משהו לא נורמלי. אני מקבל עשרות ולפעמים גם מאות הודעות של אנשים ביום שמתקשים לנהל חיי שגרה נורמליים". 

סעידיאן חי עם הלם הקרב ממבצע "צוק איתן", וב-2021 הצית את עצמו, רגע לפני יום הזיכרון, מול משרדי אגף השיקום. "הלם קרב שונה בהרבה היבטים מכל פוסט-טראומה אחרת. אנחנו רואים את זה בעולם, ראינו את זה אחרי מלחמת העולם, אחרי מלחמת וייטנאם. היום יש בארצות הברית הגדרה מסודרת של Combat PTSD - פוסט-טראומה כתוצאה מלחימה", הוא מסביר. "לא רק מי שמוגדר כהלום קרב חווה קשיים בבית, והולך להיות פה משהו שלא נבין מאיפה זה מגיע". 

"צריך קודם כול שתהיה הגדרה מובחנת ושיבינו את ההבדל. כמו שהמדינה יודעת לגייס לוחמים ולוחמות למעל 700 ימי מלחמה היא צריכה לתת ימי מילואים של טיפולים נפשיים. קודם כול, כדי בכלל לשמר את הכוח הלוחם. בסוף זה יפגע בכל אופני החיים בארץ הזו, בעיקר החברתיים, ודברים שקשורים לתעסוקה. הרי בסוף המילואימניקים הם הכוח היצרני של ישראל".

מאוהלים בים - למאהל מול הכנסת

המחאה שבסיס המאהל הקטן התחילה לפני יותר מחצי שנה ובכלל רחוק מאוד מהכנסת, בחוף של עתלית. עומר אמסלם, לוחם גולני לשעבר שסוחב הלם קרב מימי "צוק איתן", חבר לשני חברים נוספים במצב דומה: צחי אטדגי ושון דננברג. מה שהצית את הכול היה זלזול המערכת, לטענתם, במקרה הפרטי של אטדגי. "בוא נגיד שהוא נזרק מכל כיוון אפשרי", אומר אמסלם. "הפסיקו לו את הסיוע בשכר הדירה ולא היה לו איפה לגור ומשם עלה לנו הרעיון לפתוח אוהלים בים שיהיה לנו מקום שקט. קודם כול, לפני מחאה, לבטח אם היא ארוכה, צריך את השקט הזה, להבין לאן פנינו מועדות". 

"היינו בערך חודש בים, עם שלטים כדי שיידעו שאנחנו הלומי קרב. באו פקחים ולקחו לנו גנרטור, שלפו עלינו גז מדמיע, בלי שום סיבה. חטפנו שם טריגר מאוד רציני, אפילו עצרו אותנו והשופטת נזפה במשטרה. אז הבנו שחלאס, חייבים לעשות משהו יותר משמעותי, ושיראו אותנו, כי בים אף אחד לא רואה. וגם כי צחי כבר היה על הקצה. אמרנו, נעבור לפתח תקווה".

בשלב הזה עברה המחאה דירה אל החניון שמול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה, ממש אותו המקום שבו הצית את עצמו איציק סעידיאן לפני ארבע שנים. בשלב הזה חברו השלושה לסעידיאן, שניצל את דמותו המוכרת כדי להוות מעין פטרון לדור החדש של הפוסט-טראומטיים המוחים. "בנינו שם אוהלים והתחלנו להתמקם שם, כל יום שם הוא היה באמת מחאה. באנו חסרי סבלנות. רוצים לקבל תשובות מה הולך עם הלומי קרב במדינת ישראל. כך במשך חודשיים וחצי. ואז בא אליי איציק סעידיאן, בן מחזור שלי מגולני - הוא היה בגדוד 13, ואני ב-51. הוא נתן את הרעיון ללכת לכנסת". 

"התכוננתי לנסיעה הזו כמו למבצע צבאי"

לפני כמה שבועות, כחלק משגרת החיים הנחוצה לו כל כך, עלה חגי עזרן על אוטובוס שלקח אותו מביתו בשכונת גילה בירושלים אל לימודי הבישול שלו בתל אביב. כפי שקורה ללא מעט הלומי קרב, גם ההתנסות הזו במרחב הציבורי לא עברה חלק. "פעמיים בשבוע יש לי מסלול מאוד מדויק בראש", מספר עזרן. "אני קונה את אותם דברים, מעשן באותו מקום ועושה בדיוק את אותן פעולות כמו תמיד, כאילו אני מתכונן לאיזה מבצע צבאי, וזה עובד לי מעולה. כל הנסיעה אני גם לא מדבר עם אף אחד. באותו יום היה לי את הסדר שלי, עד שמשהו קטן השתבש".

"הייתי צריך לנסוע בלי הכלב שלי, כי משרד הבריאות עדיין לא מאשר לכלבים להיכנס למקום שבו אני לומד", הוא מגולל את מאורעות היום. "בסוף הירידה מגילה, צומת פת, יש פקק והאוטובוס פשוט עומד. אחרי עשר דקות אני מרגיש שאני כבר לא מצליח לנשום. אם תלכו אחורה לפני עשרים שנה התפוצץ שם אותו קו באותו מקום בדיוק", הוא משתף בטריגר אפשרי מהזיכרון שלו. "אני זוכר שהייתי בצבא, ילדים בשכונה ראו את האוטובוס מתפוצץ מלמעלה אחרי שהם איחרו לאותו אוטובוס. יצאתי אז עם בחורה שחברים של אח שלה נהרגו שם. ואח שלה, הוא הוא כל כך כעס על עצמו שהוא פספס את האוטובוס הזה ונשאר בחיים".

"אני הולך לנהג ומבקש ממנו יפה שיפתח את הדלת כי אני חווה התקף וכבר קשה לי לשבת באוטובוס. הנהג מסרב ואני הולך וחוזר אחרי חצי דקה, כי אני לא מבין למה הוא אומר לי 'לא'. אני מסביר את עצמי יותר לעומק, ואומר שאני הלום קרב ושאני חווה כרגע את ההתקף והוא עדיין מסרב, וגם בצורה מאוד תקיפה, כי מבחינתו אני מפריע לו. חזרתי למקום, הסתכלתי על האנשים שאני לא מבין למה הם לא מגיבים, נעמדתי והתחלתי לצרוח שם שיפתחו את הדלת שאוטובוס כי אני לא מצליח לנשום. אני מתחיל כבר לרעוד ואז אני הולך לנהג ומסביר לו שוב מה הולך להיות אם הוא לא יפתח את הדלת. ואז הוא מוציא את הטלפון ומתחיל לדבר עם חברים שלו בערבית כדי לעשות לי דווקא". 

"אני מנסה לרדת במשך שלוש פעמים, מתחנן וצועק על אנשים וכולם שם ומקבלים רגליים קרות ומפחדים - כי מחגי הנחמד אני הופך לחגי המאוד-לא-נחמד - ואז אני מפעיל סטופר של דקה ומודיע לכל הנוסעים שאם בתוך דקה הדלת לא נפתחת, אני אעשה דין לעצמי. אני מחכה במשך דקה וכמובן שאף אחד לא קם. הסטופר מצלצל ואני פותח את הדלת בכוח. לא פגעתי באיש, הסברתי להם שאני רק רוצה חיבוק ושיוריד אותי מהאוטובוס". 

"אחד מהם אפילו ניסה לחנוק אותי"

"כבר באותו יום הלכתי להתלונן על הנהג, צעקתי על המנהל שלו ובכיתי", עזרן מסכם בייאוש. "הייתה שם קבוצה של נהגים שיצאה עליי, אחד מהם התחיל לקלל אותי ולקפוץ עליי, אפילו ניסה לחנוק אותי. זה נסגר עם משטרות שהגיעו לשם. בקיצור, זה נגמר לא טוב. אין מודעות בקיצור. החוק צפצף עליי כל כך הרבה פעמים - אם זה נהגי מוניות שזורקים אותנו, אם זה אנשים שלא מבינים אותנו".

מודעות זה בדיוק כל העניין. כמה שבועות אחרי אותו יום באוטובוס, עזרן כבר לא מחפש נהג שיפתח דלת - אלא מדינה שתשמע אותו. אנחנו נפגשים בשולי הכביש המוביל לכנסת - המאהל הוא למעשה מקום המגורים שלו כבר ארבעה חודשים. הוא חלק מקבוצה קטנה, שמונה לכל היותר 20 חברים, כולם כמותו סוחבים איתם פוסט-טראומה עמוקה על רקע שירותם הצבאי, חלקם יצאו ממש מתוך הקרבות האחרונים בעזה. עזרן הוא מ"קשישי" המקום, בן 42 נשוי ואב לילדים. הוא התגייס לצה"ל בשנות האינתיפאדה השנייה ושם "הרוויח" את פציעת הנפש שלו בשורה של פיגועים ואירועים ביטחוניים שנחשף אליהם.

"עשרים השנה הללו גרמו לי לאט-לאט להתנתקויות. התחתנתי לפני 12 שנה ומאז התחילה חרדה קיומית על הילדים. האירועים שהיו לי בצבא התחברו עם האירועים של הילדים ובשש השנים האחרונות התנתקתי בכלל מהסביבה החיצונית. כשמגיע מבצע 'שומר החומות' אובחנתי לראשונה בידי פסיכולוגי קליני כי היה לי אז התקף מטורף. רץ לי בראש תסריט שדומה למה שקרה בסוף ב-7 באוקטובר: כל הסיוטים התחילו להתנקז לי למשהו שאני מתחיל לראות בעיניים ומאז התנתקתי מכל דבר שזז, מעבודה, משפחה, שבתות, בני דודים, אחים, אחיות, הורים". 

מאז שאובחן נכנס למסגרת הטיפולית "12 צעדים", שבמסגרתה הגיע ללימודי הבישול. "רק בשנה וחצי האחרונות אני התחלתי באמת לצאת החוצה. אם היית פוגש אותי לפני שנתיים לא היית מצליח לדבר איתי. הייתי מזיע, הייתי הולך עם כובע שמכסה את העיניים כדי שאף אחד לא ידע מה עובר עליי בכלל. רציתי להכין חולצה ולכתוב עליה חצי בצחוק: 'אחרי שירות, לא ללטף', כי אם אני חוטף התקף חרדה או זעם באמצע הרחוב אנשים חושבים שזה פסיכופת, מישהו שאי אפשר לדבר איתו". 

"הבטיחו לנו לעצור את המתאבד הבא"

לפני כחודשיים אנשי המאהל נפגשו עם ראש הממשלה וגם עם שר הביטחון. בחדרים הקרים והמאובטחים של קבלת ההחלטות, הם ניסו להסביר מה קורה בלילות החמים מחוץ לכנסת. "עם כ"ץ ישבנו שעתיים וחצי, הבטיחו לנו לעצור את המתאבד הבא", הם אומרים, ואמסלם מדגיש: "כרגע שום דבר לא זז בעיקרון. אולי מאחורי הקלעים, לא שאנחנו יודעים. כשאני ישבתי עם ראש הממשלה באמת האמנתי לו. הוא באמת גם לא הכיר את מה שמתרחש, הוא חשב שמקבלים טיפול והכול בסדר. הסברנו לו איפה התקלות, נתנו לו נקודות ברורות, דברים שיצילו את המתאבד הבא". 

"יש לנו נקודות ברורות שאנחנו דורשים. בראש ובראשונה זה ריטריט של חודשיים לכל לוחם שיוצא מאזור לחימה. לתת לו חודשיים, ולא יומיים, של 'עיבוד לחימה'. בתוך הריטריט הזה צריך לשלב זיהוי והכרה, כך לקלוט מי הלום קרב, למי יש את הסימפטומים, ואז להתחיל להסביר לאישה, לילדים, להורים, מה קורה, איך מתמודדים עם דבר כזה. מערכת שתיקח אותו ותנתק אותו מהמציאות ותתחיל לטפל בו לפני שהכול מתחיל, שתזהה את התסמינים ותסביר לו מה הולך להיות. רק אחרי דבר כזה הוא יכול להיות מוכן לחיים, ואשתו תהיה מוכנה למה שהולך לעבור גם עליה, והם יוכלו ללכת ביחד לקבל עזרה. צריך לתת להם כלים, לדעת פחות להתייחס לטריגרים ולהפחית אותם. זה הדבר הכי חשוב". 

ההכרה המיוחדת בחוק שעומדת בלב הדרישות שלהם תוביל - כך הם מקווים - לטיפול ממוקד יותר, קשוב יותר, לא כזה שמנסה בדרך הקלה ביותר לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. רק בשבוע שעבר הם רשמו הישג לא מבוטל בבג"ץ, שהוציא צו על תנאי שמחייב את המדינה להסביר למה הלומי הקרב עם הפציעות ה"שקופות" לא מקבלים זכויות שוות לאלו המוענקות לנכי צה"ל בעלי פגיעות פיזיות. 

"הסתדרו עכשיו הכוכבים כך שאנחנו נמצאים באמצע מערכת שאנחנו יכולים ורוצים עכשיו לשנות את כל שיטת הטיפול בהלומי הקרב", מסביר עזרן. "והינה התקבצנו פה קבוצה - אני ש'הגעתי' מ-2002 ואיציק סעידיאן ועומר אמסלם מ-2014, ובועז שהגיע מלבנון. והינה אנחנו באים עם הניסיון וביחד אנחנו אומרים להם 'חברים, נוצר פה מצב שאתם חייבים עכשיו לקבל את ההחלטה ולשנות'. אין זמן לוועדות של שנים. אנחנו חייבים להקים ועדות חירום ולהזיז דברים עכשיו".

"חברים שלנו מתאבדים ואנחנו לא משחקים משחקים"

האבחנה שהחבר'ה כאן עושים בין "הלם קרב" ל"פוסט-טראומה" אינה רק לשונית: מאחוריה גם עומד רצון לנצל את חלון הזמנים הנדיר שנוצר כעת, עם הפסקת האש, כדי לחולל לא פחות ממהפך של ממש באופן הטיפול בהם ובחבריהם, שרבים מהם עוד בכלל לא מודעים למצבם. 

ועזרן מפרט: "הדבר הראשון, החשוב מכול, הוא 'חוק הארגמן' (הצעת חקיקה הנידונה בכנסת כבר שנים שמטרתה לשפר עוד יותר את מעמדם של הנפגעים בקרב, בדגש על פגיעות בנפש - י"כ). אם מתחילים בזה, אנחנו יכולים להתחיל לדבר על הדברים הרציניים יותר כמו לקחת את כל הלוחמים האלה שיוצאים מלחימה ממש עכשיו - יש לנו עכשיו שלושה חודשים מאוד-מאוד קריטיים, כי בדרך כלל אחרי חודשיים-שלושה של חזרה לשגרה מתחילים לצוף כל הדברים האקוטיים. זה הרגע שבו בן אדם מתעורר משינה בסטרס וחונק מישהו, ואז לא מבין איך ולמה זה קרה לו. וזה הולך לקרות עכשיו, אין זמן לדיחוי". 

"כל בן אדם שחווה משהו בצבא נכלל בפוסט-טראומה אם זה לא משהו פיזי, וזה יכול להיות תאונת דרכים, אונס, רעש קיצוני או עקיצת דבורה - גם אני מוכר כפוסט-טראומטי, בדיוק כמוהו", מדגים עזרן. "לא עושים את ההבדלה בחוק, וזו בעיה. אגף השיקום מאוד רוצה לטפל, אבל הוא לא יכול לטפל בנו ברצינות אם לא עושים את ההבדלה הזו. תחשוב שיש על כל 900-800 מטופלים שרשומים על עו"סית אחת".

מה ההבדל בין פוסט-טראומה והלם קרב?
עזרן: "התסמינים הם אחרים, וגם ההתקפים והסיוטים בלילה. גם רמת האקוטיות שונה לגמרי. גם שיעורי ההתאבדות הם שונים לגמרי. כשיושבת עו"סית עם פוסט-טראומטי היא שולחת לטיפול, פסיכולוג או פסיכיאטר. אבל הם לא יודעים איך לטפל בבחור הזה שחטף טראומה בגלל רעש, ופסיכולוגים או פסיכיאטרים שעובדים עם המערכת פורשים. תחשוב על בן אדם שעבר לחימה או התעסק עם גופות - מה לו ולבן אדם שעבר תאונת דרכים, וכל פעם שיש ברדיו את השיר שהיה בזמן התאונה הוא מושבת? אנחנו יכולים לטפל בו על ידי טיפול פסיכולוגי, על ידי כמה דברים קטנים. אבל זה שחווה קרב חי בתדר של קרב - הרבה פסיכולוגים לא מצליחים לעזור לחבר'ה האלה, כי הם לא רגילים לקבל כמות כזאת של שיט".

מה שאתם מציעים זה נורא מהפכני וזה יעלה הון תועפות.
אמסלם: "איזה הון תועפות, אחי? כל טיל פה עולה לך כמו מאה הלומי קרב. הם יקשיבו לנו, הפוליטיקאים. והנה אני אומר לך וזה כתוב, הם יקשיבו. אם צריך אנחנו גם נשים את עצמנו פה על הגדרות, והם יקשיבו. אנחנו לא באנו לפה למחאה רגילה, אין לנו את כל הזמן שבעולם, כי חברים שלנו מתאבדים ואנחנו לא משחקים משחקים. לא יבינו את זה בדרך הכי רגועה שיש? הם יבינו את זה בהלומי קרב שמתפוצצים עליהם פה, ואנחנו לא רוצים להגיע למקום הזה".

"חכה שמישהו פה יחטוף קריזה"

השלט הגדול ביותר מבין השלטים שמעטרים את המאהל הקטן אומר "חייבים להציל את המתאבד הבא". מספר אחד חוזר ומוזכר פעם אחר פעם בכל שיחה עם אנשי המאהל: 63. זה מניין שהם עורכים וכולל את כל המתאבדים ה"שקטים", אלו שמשפחותיהם בחרו שלא להיחשף. עד צוהרי היום ההוא, כבר צמח המניין ל-64. 

אמסלם מספר שהוא אישית הכיר חמישה לוחמים שהתאבדו בתקופה האחרונה ונזכר במקרה מלפני שמונה שנים. "אחד מהם שירת איתי במחלקה. יום אחד הוא שלח לי הודעה בפייסבוק", הוא אומר ושולף את הטלפון, להראות את ההודעה המלווה בתמונות מהשירות. "אחרי שנים הוא חזר אליי ונזכר. באמת בן אדם משכמו ומעלה, עם חיוך ענק, לא היית מאמין שבן אדם כזה ייקח לעצמו את החיים. רציתי להבין מה גרם לו לחזור אליי. שאלתי אותו 'מה עובר עליך?' הוא סיפר לי שהוא בים, בסטלה קשה, לא מבין מה קורה איתו. פחות מחצי שנה אחר כך הבן אדם שתה וודקה על חוף הים, ומצאו את הגופה שלו אחרי שלושה ימים צפה. הוא העלה באותו יום פוסט בפייסבוק, על 'צוק איתן', על כל החברים שרודפים אותו".

המאהל הזה הוא מתפקד גם כבית, הלכה למעשה: יש חלק שלא מסתפקים בלהעביר פה רק את רוב שעות היום, והרי רובם ממילא אינם עובדים לאור מצבם, אלא גם לנים כאן בלילות באוהל שינה מיוחד המוקצה לשם כך. וכך נוצר סטטוס קוו שבו פינת הרחוב הזו, שאין כנראה עוד פיסת קרקע כמותה בישראל שחוותה כל כך הרבה הפגנות ומחאות שקטה, ממש שלווה, ברוב שעות היום. תושבי המאהל משתפים פעולה עם המשטרה ועם אנשי משמר הכנסת, שמסייעים להם לשמור על השקט הזה. מסביב תלויים שלטים שמפצירים בנהגים לא לצפור כדי חלילה לא לעורר טריגרים. אנחנו בישראל, בכל זאת, למרות ההפצרות לא תמיד מקפידים למלא את הבקשה.

"חכה שמישהו פה יחטוף קריזה", מזהירים אותי. הם מספרים שזה קורה לפחות פעם ביום. ובשעת צוהריים די מנומנמת, אחרי שחזרו מהביקור הקבוע שלהם בתוך המשכן - שבו כהרגלם שוב הפריעו לאחד מדיוני הוועדות -  זה אכן קורה. פרץ זעם קטן ורגעי מתפתח למופע היומי הקבוע. הם גוררים את מחסומי המתכת וחוסמים את הדרך בין משרד ראש הממשלה והכנסת. כמה נהגים מתוסכלים נקלעים לתוך הר הגעש הקטנטן הזה של זעם - שבאותה מהירות שהוא התפרץ, כך מהר הוא שקט. 

"לא סוגרים פה רחוב אזרחי. זה ממשלה פה, זה כנסת, מקומות כאלה. אנחנו לא פוגעים באזרחים", מסביר אמסלם כשהרוחות נרגעות כעבור דקות ספורות. "בדרך כלל טועים וחושבים שאנחנו משפחות של חטופים. יוצאים עלינו בלי שום סיבה, או שבאים עכשיו לפתוח בכוח את החסימות שלנו. היה פה עכשיו בחור שסיפר שאימא שלו חולת סרטן - פתחנו את השער בלי להתווכח. אם יש ילדים באוטו, פותחים, אין משחקים".

"אנחנו לא עבריינים, אנחנו לוחמים"

"מישהו פה הביא רעיון מעולה - נעשה סרטון, נבקש מכל היחידות, מכל המילואימניקים, לבוא לפה, לתקוע פה דגל של היחידה שלהם על הכיכר מול הכנסת ואז למשוך אותם לאט-לאט", מציע אחד מהם. אבל נדמה שהם עצמם לא כל כך יודעים לאן להמשיך הלאה את המחאה הזו. בדמיונם הם סוחפים אחריהם את המוני המילואימניקים המשוחררים, כמו מוטי אשכנזי ב-1973. מדברים על "תוכניות מגירה", אך מסרבים להרחיב לגביהןם. 

אתם רוצים לעצור את המתאבד הבא. להתעמת עם נהגים, זה עוצר את המתאבד הבא?
אמסלם: "לא. אבל זה כן יעורר אותם כדי לאשר את הנקודות שאנחנו דורשים. אני בטוח במיליון אחוז". 

מה עוד אתם יכולים לעשות?
אמסלם: "יש דברים, אבל אני לא אגיד לך, כפרה. בוא נגיד שאנחנו לא נעשה משהו שהוא נגד המדינה או פשע כזה או אחר. אנחנו לא עבריינים, אחי. אנחנו לוחמים, ואנחנו בסך הכול רוצים שיסתכלו - לא עלינו. עליהם, על הלוחמים שמתחילים עכשיו את המסע".

עזרן, שאחרי שנים של שתיקה והסתתרות, רק כמה לשתף בסיפורו, מסביר שהמאהל, שכל הכוונה המקורית מאחוריו הייתה רק מחאה, נהפך למרכז חשוב הרבה יותר מזה. בהיעדר מסגרות טיפוליות הולמות, הם עצמם נהפכו לסוג של מטפלים. "לפני כמה שבועות הגיע לכאן שוטר עם מישהו שהוא פגש באחד הסיטואציות שהיו לו בלילות והוא הבין מה המצב. אחרי כל הבלגן, כנראה משהו בבית עם המשפחה, השוטר סיפר לו על המקום הזה ואותו אדם התחיל לבכות, והוא לא הבין בכלל על מה מדובר. הזמנו את הבחור, וזה משהו שמבחינתנו זה מציל חיים. הדבר הזה יכול לתת תקווה, אפילו טיפה אוויר". 

"אתה באמת תראה בלילות כמה אנשים באים לפה. הקהילה הזאת, זה שאנחנו מדברים אחד עם השני ונמצאים פה כל כך הרבה שעות זה כמו 'פאן-זון' של אוהדי כדורגל לפני משחקים. זה נהיה ממש מרחב מוגן, מרחב שקט עבור בן אדם שחוטף כאפה בשתיים בלילה, בן אדם שיש לו משהו בלילה מול האישה והילדים. אין להם לאן ללכת בשעה כזו. כשהחבר'ה האלה מגיעים לפה אני אומר להם, 'לילה טוב, שמי חגי, בוא ותיכנס למרחב השקט'. ואז נשב לקרוא ספר או פשוט ניתן לו חיבוק. מקום כזה שפועל בלילות צריך להיות בכל מקום, בכל עיר".

"הוא בוכה לשוטרים, מתבייש מהנכדים"

בשל מיקומו של המאהל והאופן שבו הוא מסודר, כמעט כל מי שרוצה להגיע רגלית אל הכנסת מכיוון צפון למעשה נאלץ לעבור בתוכו ממש. עזרן החברותי ומסביר הפנים מספר כי הוא נוהג לנצל את המפגשים המזדמנים האלו להיכרות, להסברה ולהעלאת מודעות. למעשה, הוא נעשה לוביסט מבלי שבכלל התכוון. ואכן, כמה דקות אחר כך התקבלה הדגמה בזמן אמת: אחד מאנשי ש"ס, עסקן מפלגתי ידוע, עובר במקום. עזרן קופץ על המציאה ומתחיל שיחה. מתברר שבנו של אותו עסקן, שגם יצא לאחרונה מלבנון, התחיל לאחרונה להתנהג מוזר והאב מספר שהפסיק לאחרונה להגיע בשבתות לבית הכנסת. עזרן מחליף מספרי טלפון וישר ממליץ על אופני טיפול. 

"אנשים גם רואים את הלייבים שאנחנו עושים בטיקטוק ומתקשרים אלינו, 'הילד שלי ככה וככה'", מספר עזרן. "ככה הגיע אלינו לא מזמן מישהו מבוגר, בן שישים פלוס, חרדי, שהמדינה גייסה אותו לאיתור גופות אחרי 7 באוקטובר. הוא היה נהג אמבולנס במשך חודשים שלמים ואותו בן אדם מתחיל לקבל התקפים מטורפים, סיוטים, פלאשבקים. הוא מספר איך הוא רץ בלילות, בזיגזגים, מחפש דברים. וכל העולם יודע את זה, כולל המשטרה. תחשוב, הוא כבר עבר שלושה-ארבעה התקפים כאלו והוא מתבייש. הוא בוכה לשוטרים ואומר להם שלא יגידו לו איפה הוא מתעורר, ולא יספרו לו מה הוא עשה בלילה - כי הוא מתבייש מהנכדים". 

"הוא מבקש שלא ידווחו לאשתו וכך הקהילה שלו לא מצליחה להבין מה יש לו. אז הוא בא לעומר (אמסלם) ומספר איך הסרטונים שהוא עושה וכל מה שאנחנו מדברים עליהם מחזקים אותו ובעיקר נותנים לו תשובות. הוא שולח סרטון לאשתו ואומר לה, 'תראי, זה כאילו אני'. עזרנו לו גם להתגבר על הבושה. אבל הרבה מעבר לזה, הסרטונים שלו מאפשרים לו להסביר, דרכנו אשתו מבינה אותו בכלל. כי כשיש לו יום חרא הוא מחפש סרטון שמדבר על זה ושולח לה - 'תסתכלי עליהם, ככה אני מרגיש'". 

"הוא היה שם עם נשק, בהתקף"

מצד שני, אתם המטופלים ונהייתם סוג של מטפלים, זה ממחיש את העיוות שנגדו אתם מוחים.
"זה נכון. אבל אני הלום קרב מודע כבר שש-שבע שנים בערך ומוכר על ידי אגף השיקום מ-2023. זו ההתעסקות שלי בשלוש השנים האחרונות, עם הלומים, פוסט-טראומה וכלבי שירות. הכלבים זו דוגמה טובה", אומר עזרן ומצביע על נד, כלב הפודל שלו שמשמש כלב שירות. "יש לי אותו עוד מעט שנתיים, שנה וחצי לפני זה כבר התעסקתי עם הנושא: הנגשות, מודעות, זה שלא מעלים אותנו למוניות, לא מכניסים אותנו למקומות, זה מבייש, זה מביך, זה מפעיל טריגרים, אתה יכול אפילו להרוג מישהו רק כי הוא לא הכניס אותך לקניון וצחק עליך שיש לך כלב. אז המקום הזה גם מעלה מודעות לאנשים שפתאום אומרים, 'וואי יש לך כלב שירות, אני גם רוצה'. ואני בחמש דקות מסביר לו איך לעשות את זה".

ובכל זאת, אוהל ליד הכנסת לא אמור להיות גורם מטפל או מסייע.
"מצד אחד זה שאנחנו פה, ישנים פה, לא באים לוועדה וחוזרים הביתה - זה לא נותן למחוקק אוויר לנשום. הוא מתחיל לעשות את הפעולות כדי לעזור כי יש עכשיו דברים מיידיים שחייבים לעשות. יש מאות אלפי לוחמים שיצאו, שחייבים עכשיו לקחת אותם ואת הנשים והילדים שלהם ולהבדיל אותם לרגע מהמציאות הזאת". 

ועזרן נזכר: "אנחנו מקבלים טלפון ממישהו בקניון שמבקש שנבוא לשם כי בדיוק הגיע הלום קרב שיצא ממילואים. הוא בא לאסוף אטמים מיוחדים, מסנני רעש, כי הוא לא יכול להיות בחג בבית. הוא הפך את העולם למצוא את הסוג הספציפי הזה, הגיע מאזור השומרון עם כל הציוד שלו באוטו, רב עם אשתו, דיבר עם החנות פעמיים, חיכה לזה שבועיים, ואז אומרים לו, 'לא, הייתה פדיחה, תבוא עוד שבועיים'. הבן אדם עם נשק והוא לא מבין מה נסגר. העניין מתחמם ומתחילים שם להיכנס לעניין המאבטחים ובהמשך גם המשטרה, והוא בהתקף. הגענו לשם, תיווכנו מה צריך לקרות ומה הבן אדם הזה אמור לקבל. נכון, כל בן אדם רגיל יגיד, 'יודעים מה? בסדר, אני אבוא עוד שבועיים'. הוא לא יכול לבוא עוד שבועיים, הוא לא יכול לחכות עוד שעתיים. זה מקרה אחד. עוד מעט יהיו המונים כאלו".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. אם אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות הפנייה
לסיוע במצבי מצוקה:
"בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771, www.path-to-life.org
סה"ר - סיוע והקשבה ברשת - Sahar.org.il
ער"ן - עזרה ראשונה נפשית - 1201
המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת - 105