"יום אחד השותפות שלי חזרו מהפגנה – עם כאפיות": הצעירים שהחליטו לעלות לישראל בעקבות 7.10

"זה היה היום ההרסני והמדכא ביותר בחיי", אומרת סוניה פוזננסקי על 7 באוקטובר. היא הייתה סטודנטית במסלול פרה-רפואה באוניברסיטה האמריקנית היוקרתית קולומביה כששמעה לראשונה על מתקפת חמאס בישראל, ואת הימים שלאחר מכן העבירה בניסיונות ליצור קשר עם חברה דן אריאל, שיצא לרקוד בפסטיבל הנובה ונרצח – כך גילתה מאחור יותר – באכזריות בידי המחבלים. אלא שלצד רגשות הדאגה, הצער והבלבול שחשה לאחר הטבח, גילתה סוניה גם חומה שגבהה בינה ובין סביבתה וחבריה הלא היהודים באוניברסיטה, ומפרידה ביניהם. אבל אותן חוויות קשות שעברה בימים ההם, הן שגרמו לה לעשות את הצעד שהתלבטה לגביו זמן רב – לעלות לישראל, דווקא בזמן מלחמה, באחת התקופות הקשות שידעה המדינה.

וסוניה לא לבד. בזמן שלא מעט ישראלים גלגלו בראש מחשבות על רילוקיישן, גם ר' החליט לעזוב את חייו הנוחים באוסטרליה, לעלות ארצה ולהתגייס לצה"ל כלוחם. גם חנה (ביקפורד) שוורץ ושרה מרקוביץ, שחיו חיים מלאים ונוחים בארה"ב, לצד משפחתן, החברים והקהילה שלהן – החליטו לעלות למרות המצב הביטחוני הקשה והצלקות שהותיר באזרחי המדינה טבח 7 באוקטובר.

"חברים לא דיברו איתי אחרי 7 באוקטובר"

"זה היה בשבוע הראשון של המלחמה", חוזרת סוניה למה שעבר עליה, "ימים קשים שבהם אני עוד מנסה לעכל את ההתרחשויות של 7 באוקטובר ומרוכזת באובדן הלאומי והאישי שאני חווה על חברי דן, שנרצח בפסטיבל נובה. נדהמתי לגלות פעם אחר פעם עד כמה לאנשים מחוץ לקהילה היהודית לא אכפת. בתוך ההתמודדות הזאת, יום אחד חוזרות שתי השותפות שאיתן גרתי מהפגנה פרו-פלסטינית – עם כאפיות".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"לא חששתי לביטחוני", מספרת סוניה, "אבל זה הכאיב לי, וביקשתי לדבר איתן. האמנתי שאם נשב ואציג להן את הצד שלי הן יגלו אמפתיה. אחרי הכול, אנחנו גרות יחד והן מכירות אותי. דיברנו למעלה משלוש שעות. עד היום קשה לי לתפוס את זה שלא משנה מה הצגתי להן, הראיתי, דיברתי על הכאב האישי שלי כמי שאיבדה חבר טוב – אף אחת מהן לא יכלה להסתכל לי בעיניים ולהגיד בנימוס, 'אני מצטערת על האובדן שלך'. מבחינתן הכול היה לגיטימי – המתקפה של חמאס ורצח חפים מפשע זו התנגדות הגיונית לדעתן. איך אפשר לתפוס את זה בכלל?"

"זה מצחיק", מוסיפה סוניה. "אחת מהן היא אמריקנית ממוצא פרסי, ותמיד נלחמנו על אותם דברים, כמו למשל ההתנגדות למשמרות המהפכה. היא תומכת גדולה של שלום וזכויות אדם, ואחד הדברים שהייתי אומרת לה כל הזמן זה 'את לא מבינה שחמאס ומשמרות המהפכה זה אותו דבר? אנחנו נלחמות באותו צד. איך חמאס לגיטימי בעינייך?'. השנייה אמריקנית לבנה מרוד איילנד, כנראה חיפשה משהו להילחם למענו. זה מאוד נהוג שם, הם חושבים שזה נושא של זכויות אדם וקופצים על ההזדמנות לצעוק. הרי היא לא בדקה לעומק את הנושא או הביעה צער על רצח אלפי אזרחים חפים מפשע בישראל".

ואחרי כל זה, המשכת לגור איתן?
"בהתחלה כן, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני מרגישה לא בנוח וגם לא בטוחה בבית שלי. הן היו חוזרות מהפגנות מכוסות בכאפיות, וכבר לא הייתה בינינו שום תקשורת". בנקודת הזמן הזו עברה סוניה לגור בדירת הסטודיו של חברה עזרא, שהיה באותו זמן בישראל במילואים ונלחם בעזה. במקביל התגברו ההפגנות הפרו-פלסטיניות – וקולומביה, האוניברסיטה שבה למדה, הפכה קרקע פורייה לגילויי אנטישמיות ואנטי-ציוניות. "רוב החברים שהיו לי ושהביעו עמדות אנטי-ישראליות פשוט לא דיברו איתי שוב אחרי 7 באוקטובר", היא מציינת. "עם זאת, רוב החברים הלא-יהודים שכן רכשתי במהלך אותה שנה, היו ערבים – והם דווקא הביעו הרבה יותר הבנה למצב שלי, לעומת הסטודנטים שלא היה להם קשר למזרח התיכון".

"כינו את הטבח 'ניצחון היסטורי'"

סוניה, שהייתה חברה בארגוני הסטודנטים תומכי ישראל עוד לפני מתקפת חמאס, הפכה לפעילה יותר. הקשר עם החברים הישראלים והיהודים בקמפוס התחזק והקנה לה תחושת ביטחון בתוך כאוס ההפגנות הבלתי פוסק, שגם סוקר בכל העולם. הפניות הרבות של סטודנטים ישראלים ויהודים אל הנהלת האוניברסיטה בדרישה הבסיסית לשמירה על ביטחונם נפלו על אוזניים ערלות.

"כבר ביום מתקפת הטרור, בעודי מחכה להודעה מדן, הודעה שלעולם לא תגיע, הציפו את הרשתות החברתיות תגובות של סטודנטים מהקמפוס, שטענו כי מדובר ב'התנגדות מוצדקת'", משחזרת סוניה. "סטודנטית באחת התוכניות כתבה באינסטגרם: 'אל תהיו בהלם כשהם (חמאס) מתנגדים'. כמה ימים אחרי הטבח עמדנו סטודנטים יהודים וישראלים בדממה מוחלטת על מדשאות הקמפוס במשך 22 דקות לזכר הקורבנות, ומולנו עמדו מאות סטודנטים וצעקו סיסמאות על השמדתנו".

סוניה מוסיפה: "פחות משבוע לאחר הטבח ארגון הסטודנטים SJP (Students for Justice in Palestine) באוניברסיטת קולומביה כינה את האירועים באופן רשמי 'ניצחון היסטורי של ההתנגדות'. בלי לגנות את מעשי הרצח, האונס והחטיפה שביצע חמאס. האוניברסיטה אפשרה לנו להתאבל רק כמה ימים, ולא עשתה כלום נגד הארגון".

"הצביעו נגד עצם קיומנו"

השיא היה כאשר שתי קבוצות הסטודנטים הקיצוניות SJP ו-Columbia University Apartheid Divest החלו לקדם יוזמה לביטול תוכנית התואר הבין-לאומית המשותפת של קולומביה ואוניברסיטת תל אביב, שבה לומדת סוניה. "מדובר בצעד חסר תקדים", היא מבהירה. "מעולם לא ניתנה לקבוצת סטודנטים הזכות להצביע על עצם קיומם של סטודנטים אחרים בקמפוס. הנהלת האוניברסיטה לא פרסמה עמדה בנושא, ועצם שתיקתה יצרה תקדים מדאיג ברמה הלאומית: לפיו סטודנטים יכולים להכריע אם מקבוצת סטודנטים אחרת תישלל הזכות ללמוד". הסטודנטים בקולומביה הצביעו ברוב של 76.55% בעד ניתוק השקעות מישראל, ו-65.62% בעד סיום תוכנית התואר הכפול עם אוניברסיטת תל אביב.

"אומנם בסופו של דבר המילה האחרונה שייכת לאוניברסיטה והיא לא סגרה את התוכנית, אבל העובדה שהיינו צריכים להמשיך ללמוד בידיעה ש-65% עד 83% מהסטודנטים לא רוצים שנהיה שם – זה פשוט מטורף", היא מבהירה. באותו חודש (מרץ 2024) שבו עלתה ההצבעה במועצת הסטודנטים שקבעה את גורל המשך לימודיה בקולומביה, הגיעה סוניה לקונגרס האמריקני כדי לספר על חייה כסטודנטית יהודייה בקמפוס. המקום שהגיעה אליו לרכוש השכלה, שחרט על דגלו להיות בית לסטודנטים מכל הדתות ונוהג להשתמש במילים גדולות כמו "צדק" ו"שוויון" – לא נקף אצבע לשמירה על ביטחונה וביטחון חבריה היהודים והישראלים.

את הזעם שהצטבר אצלה העלתה סוניה על הדף במכתב חריף בן שמונה עמודים, ואותו קראה לפני חברי הקונגרס. היא דיברה בשימוע שנערך לנשיאת האוניברסיטה לשעבר ולשני חברים במועצת הנאמנים שלה, על כך שאפשרו את התפשטות האנטישמיות בקמפוס.

איך הרגשת כשקראת את המכתב?
" היה קשה מאוד שלא להרגיש כעס כלפי נשיאת האוניברסיטה והמנהלים שנחקרו בשימוע. אני זוכרת הרבה רגעים במהלך הדיון שבהם הנשיאה פשוט לא הצליחה להבין למה אנחנו אומרים שההפגנות אנטישמיות. בשלב כלשהו, חברת הקונגרס אילהאן עומאר, תומכת גדולה של המפגינים, ניסתה להציג את המצב כאילו אין אנטישמיות בכלל, ושדווקא איסלאמופוביה היא הבעיה העיקרית בקולומביה".

"הדרך היחידה להרגיש שייכת"

אלא שבקיץ 2024 חלה תפנית בחייה של סוניה, והיא הגיעה לישראל ללימודים במכון ויצמן בעקבות מלגה שקיבלה. "כבר בשבוע הראשון הרגשתי משהו שלא חוויתי בארצות הברית: שקט נפשי", היא נזכרת. "הבנתי כמה מוסחת הייתי שם בגלל ההפגנות, האלימות ותחושת חוסר הביטחון התמידית. כדי לעבור לכאן הייתי צריכה תוכנית ברורה שתיתן לי יציבות, כמו משרה אקדמית או המשך לימודים. בסופו של דבר דווקא כאן הבנתי שהמעבר הזה היה חיוני לי. עליתי אחרי שהבנתי שזו הדרך היחידה להרגיש שייכת".

איך הגיבו הקרובים שלך?
"האנשים סביבי, כולל חבריי היהודים והלא-יהודים, הבינו את ההחלטה לעזוב בגלל האנטישמיות. החברים הקרובים ביותר שלי ראו לאורך כל הדרך כמה קשה היה לי לראות את ההפגנות בקמפוס מסלימות. הם תמכו בי לאורך כל התהליך ואפילו בזמן המעבר ההורים שלי התקשרו אליי מבוסטון כדי לחזק אותי ולהגיד לי שקיבלתי החלטה נכונה".

את עוברת בתקופת מלחמה – ובכל זאת את מרגישה כאן בטוחה יותר?
"חד-משמעית כן. למרות המלחמה והמצב הביטחוני, אני מרגישה תחושת ביטחון יום-יומית הרבה יותר חזקה. כאישה צעירה שנמצאת בתחילת דרכה המקצועית, חשוב לי שמי שנמצא סביבי יבין את מה שאני עוברת בנקודות שונות בחיים. בקולומביה, מרצים וסטודנטים שלא קשורים לישראל פשוט לא יכלו להבין את ההשפעה של 7 באוקטובר עליי ועל ישראלים ויהודים, מה שהוביל לתחושת בדידות קשה. כאן אני לא חוששת לביטחוני האישי במרחב הציבורי, ואני יודעת שאם אזדקק לעזרה – תמיד יהיה מי שיעזור".

"רציתי לעזור, לתרום, לעשות משהו"

גם ר' החליט בעקבות המלחמה לעזוב את ביתו ומשפחתו באוסטרליה ולעלות לישראל. "איך אני יכול ללכת לגלוש כשפה נלחמים על הבית?" הוא שואל ומספר על ההחלטה שלו לא רק לעלות אלא גם להתגייס לצה"ל ולשרת כלוחם. "כשהחלה מתקפת הפתע של חמאס הייתי במקרה בביקור בארץ", הוא נזכר. "האזעקות שפילחו את השקט של החג הפתיעו אותנו בזמן שהייתי עם חברים בישיבה. ערב לפני זה עוד אכלנו ורקדנו יחד, והתרגשנו לקראת שמחת תורה".

כמו כל המדינה מצא עצמו ר' לפתע במלחמה. "התמונות של אזרחים עולים על מדים ויוצאים להילחם נחרטו עמוק בליבי וכבר אז הבנתי שאני חייב להיות חלק מזה. הרגשתי שאני לא יכול להישאר אדיש", הוא מספר על הרגעים הראשונים שהובילו אותו להחלטה. "רציתי לעזור, לתרום, לעשות משהו, ובו בזמן עדיין היו החיים שלי באוסטרליה בכלל".

היום משרת טוראי ר' בגדוד 931 של הנח"ל, אבל באותם ימים הוא למד באוניברסיטת אוסטרליה המערבית (UWA). כשהוא חזר למקום השקט שהתגורר בו, הרחק מרעש האזעקות והמלחמה, המשיכה לקנן בו התחושה שחייב להיות לו חלק פעיל בלחימה נגד חמאס. "להמשיך את החיים הרגילים באוסטרליה היה בלתי אפשרי בשבילי", הוא מספר בשיחה בטלפון בזמן הלחימה בעזה.

ר' מוסיף שכשהגיע לארץ והתגייס הוא התרגש עד דמעות. "החיים באוסטרליה נראו בלתי אפשריים כשבישראל מתחוללת מלחמה", הוא אומר. "להגן על הבית היה עבורי חלום, וגם אתגר אישי".

"ישראל משוגעת, אבל אני אוהבת את זה"

גם חנה (ביקפורד) שוורץ, במקור מבולטימור, החליטה לעלות ארצה דווקא אחרי המשבר הגדול של 7 באוקטובר, והמלחמה גם סיפקה לה את הרגע המפתיע שבו הרגישה לראשונה ישראלית לגמרי. זה קרה ביוני האחרון כשפרצה המערכה עם איראן כשהיא ובן זוגה אשר היו מחוץ לבית. "אשר ואני היינו ברחוב ולפתע ראינו הבזק של טיל בשמיים", היא מספרת. "אשר עוד הוציא את הטלפון לצלם, ואז נשמעה האזעקה והתחלנו לרוץ למקלט. הטלפון שלי נפל לי מהידיים מהלחץ, וחזרתי לקחת אותו רק אחרי שיכולנו שוב לצאת מהמקלטים. האמת היא שהיום אנחנו כבר צוחקים על זה, ואני תמיד אומרת שאחרי חוויה כזאת אני ישראלית אמיתית".

חנה בת ה-29 גדלה במשפחה דתית, למדה בבית ספר ציוני, ועבדה כמורה בבולטימור, מרילנד. היא מספרת איך הכול השתנה כשהגיע 7 באוקטובר. "תמיד הרגשתי מחוברת לצד היהודי שלי, וההורים שלי גידלו אותי להאמין שהאל שומר עליי גם בזמנים קשים. בכל שנות ילדותי הרגשתי חיבור עמוק לאדמת הארץ – אפילו עוד לפני שבכלל הייתי כאן פיזית. אחרי התיכון הגעתי לישראל ולמדתי שנה בסמינר MMY (מכללת מבשרת ירושלים). תכננתי לעלות, אבל מותו של אבי השאיר אותי קרובה למשפחה".

"כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה הגיע אלינו לכיתה א' ילד מישראל", מספרת חנה. "משפחתו הייתה באמריקה בביקור אצל קרובים לרגל חגי תשרי, כשהחלה המלחמה הם החליטו להישאר בארה"ב, בזמן שאבי המשפחה חזר ארצה למילואים. סביב חנוכה החליטה המשפחה לחזור לישראל, וחשבתי לעצמי: 'אם ילד בן 7 אמיץ מספיק לעשות את זה, אז למה אני לא?'".

לא פחדת? אלו היו ימים סוערים.
"בהתחלה חששתי לעזוב את בולטימור, אבל בעיקר בגלל בעיות בריאותיות שהיו לאחותי ובגלל התלמידים שלי. חששתי יותר לגבי מה שאני משאירה מאחור, מאשר מהעלייה לישראל. אבל המשפחה שלי עודדה אותי ותמכה בי מאוד. נרשמתי לתוכנית הלאומית למצוינות באנגלית (תלמ"א), בדגש על אשקלון – עיר תאומה לבולטימור. זאת תוכנית שמקדמת הזדמנויות לכלל האוכלוסייה בעזרת אנגלית פרקטית, זה היה לי חשוב".

איך הרגשת כיהודייה בתפוצות לפני שעלית?
"אחרי 7 באוקטובר יהודים רבים ברחבי העולם התחילו לחוות אנטישמיות, ואני בת מזל שחייתי בעיר שבה מעולם לא חוויתי אירוע כזה. להפך – ליד בית הספר שלי הציבו כיסאות לכבוד החטופים, ובעיר שגרתי בה היו דגלי ישראל ושלטי 'Bring Them Home' בכל מקום. באינטרנט כן מצאתי את עצמי מתרחקת מאנשים מסוימים, אבל תודה לאל, מעולם לא חוויתי אנטישמיות פנים אל פנים. אני באמת בת מזל ומודה כל יום על כך שגדלתי בקהילה שבה יכולתי להיות יהודייה בלי להתנצל על כך".

איך הרגשת כשהגעת ארצה?
"חלום העלייה התגשם. אני שמחה כל כך שעשיתי את זה. ישראל משוגעת, אבל אני אוהבת את זה. האנשים כאן מאוד חמים, קיבלתי כל כך הרבה הזמנות לארוחות שבת, ואין ספק שהלב שלי נמצא כאן. אימא שלי נהגה לומר בהומור שאני אפגוש מישהו בארץ ואתאהב – למזלי היא צדקה".

"גם אימא שלי מדברת על עלייה"

בישראל פגשה חנה את אשר, שלימים יהפוך לבן זוגה. הם מתארסים, ואז מתחילה התלבטות היכן לקיים את האירוע. "זה היה בזמן הסבב עם איראן, ולא ידענו מה יקרה, עד שלבסוף אימא שלי אמרה, 'חנה, החיים שלך בישראל והחתונה צריכה להיות שם – גם אם לא נוכל להגיע'. למזלי הם כן הצליחו להגיע, אימא שלי מאז מדברת על זה שתעלה לארץ כשתצא לפנסיה".

מה הרגע הכי זכור לך מאז שעלית לארץ?
"יש שני רגעים בלתי נשכחים. אחד מהם הוא החופה שלי מול הים התיכון, והשני הוא הביקור בכותל לסליחות בחודש אלול בשנה שעברה. כל אחד מהם זכור לי מסיבה אחרת. הביקור בכותל באלול הוא חוויה עוצמתית, במיוחד כשאת מוקפת בקהל רב כל כך של אנשים. החתונה בישראל היא מיוחדת כי אני מתחילה את חיי עם בעלי בעיר שאנחנו אוהבים".

"כשהגיע 7.10 זה רק דחף אותי קדימה"

שרה מרקוביץ היא במקור ממישיגן, אבל את רוב חייה העבירה באריזונה, טנסי, והיא אפילו חיה תקופה קצרה בקאריביים. עם זאת, היא מספרת שישראל היא המקום היחיד שבאמת הרגישה שהוא בית. "גדלתי בבית יהודי מסורתי, בקהילה ציונית", היא אומרת. "בבית הספר העברי נהגנו לשיר את 'התקווה' מול דגל ישראל כמה פעמים בשבוע. כבר אז הסבירו לי המורים שישראל תמיד תשמש בתור הבית השני שלי, ושיום אחד אוכל לעבור לשם כאזרחית – זה נחרט בי מילדות".

בגיל 6 הגיעה שרה לביקור ראשון בישראל, ובקיץ 2022 חזרה לראשונה כאישה צעירה לביקור קצר – שהפך לנקודת מפנה בחייה. "בביקור הזה פשוט התאהבתי במדינה, רציתי לעבור לצמיתות, וכשהגיע 7 באוקטובר – זה רק דחף אותי קדימה", היא מתארת. בתוך ימים ספורים היא התחזקה באורח חייה הדתי והפכה לאורתודוקסית שומרת מצוות. גם היא הצטרפה למסלול תלמ"א להוראת אנגלית, וכעבור שבועיים בלבד חזרה ארצה. "הטבח רק חיזק את המחויבות שלי ליהדות ולעם", היא מסבירה. ב-15 בנובמבר 2023 התגשם חלומה של שרה והיא קיבלה אזרחות ישראלית רשמית.

"הגעתי לביקור 'קצר' בישראל ושכחתי לחזור"

כמה שבועות מפרוץ המלחמה התבקשה שרה לעבור דרומה ולעבוד עם ילדי קיבוץ כפר עזה שפונו מבתיהם. "גרתי בירושלים וכבר הייתי מסודרת, אבל בלי לחשוב פעמיים ביקשתי להגיע לדרום", היא נזכרת. תחילה עבדה עם הילדים במחנה המפונים בשפיים, ובהמשך הייתה שותפה להקמת בית ספר חדש ומותאם לטראומה בקיבוץ רוחמה, שבו היא מלמדת עד היום. "זה התפקיד שאני הכי אוהבת בעולם", היא מדגישה. "אני מרגישה זכות גדולה לשרת את הקהילה הזו".

איך קיבלו בני משפחתך את ההחלטה?
"הם לא הופתעו כלל. אימא שלי כל הזמן צוחקת שהגעתי לביקור 'קצר' בישראל ו'שכחתי' לחזור. תמיד הייתי גאה מאוד במורשת היהודית שלי ובזהות הציונית שלי. אומנם יש חששות בקרב בני המשפחה עקב המצב הביטחוני בארץ, אבל כולם גאים מאוד בצעד שעשיתי – הם יודעים שיש לי אמונה והם רואים כמה אני מחויבת לחיים החדשים שלי כאן".

איך העבודה עם הילדים שעברו כל כך הרבה?
"הסיפורים ששמעתי הם שוברי לב. עברתי הרבה איתם, הרבה מהתלמידים איבדו חברי משפחה או שהאהובים שלהם נחטפו לעזה. הייתי שם בימים שהודיעו להם שיש עסקה וחבריהם משתחררים, ותודה לאל הם שוחררו ושבו ארצה, אבל לצערי עם צלקות עמוקות. הייתי גם עדה לאיך המערכה מול איראן מחזירה את חלקם לטראומה. לא משנה לאן החיים ייקחו אותי – קהילת כפר עזה תמיד תהיה בליבי. כל כך חיכינו לשובם של האחים גלי וזיו ברמן".

"אני משתדלת להביא לכיתה גישה יצירתית וייחודית", אומרת שרה על עבודתה כמורה לאנגלית. "הילדים האלה זקוקים לחינוך עכשיו יותר מתמיד, ואני מנסה להעניק להם גם מרחב לביטוי עצמי וגם הזדמנות ליהנות מהלמידה. הכי חשוב בעיניי בתפקיד שלי זה להיות דמות יציבה ואכפתית בחיים שלהם, מישהי שמגיעה בכל יום עם חיוך וחיבוק. אני בהחלט רואה בעבודה שלי שליחות".