רומי גונן באומץ יוצא דופן ב"עובדה": "אני פה - וניצחתי את זה" | החלק השני

כמעט שנה חלפה מאז שחרורה של רומי גונן מהשבי, אך הפצעים שהותיר בה עדיין כאן, אלה שנראים לעין ואלה החבויים. אמש (חמישי) שודר ב"עובדה" החלק השני של הפרויקט המיוחד שלנו, שבו ליווינו את רומי במסע השיקום הארוך והמורכב שלה ובמאבקה לחזור לחיים.

לראשונה, כשכבר אין חטופים חיים שנותרו בשבי, רומי יכולה לספר את הסיפור המלא, כולל על הבכיר ביותר בחמאס כיום, שהחזיק בה בשבי והשתמש בה כמגן אנושי.

"אני יכולה בבקשה רק לקבל חיבוק?"

אחרי 34 ימים לבד בדירות מעל פני הקרקע, בעיצומו של התמרון הקרקעי, רומי מובלת למנהרה. "פתאום אחד המפקדים ניגש אליי ואמר: "תקשיבי, אולי יבואו לפה שתי בנות עוד מעט", היא שחזרה את הרגע. "אמרתי לו: 'לא אולי, תביא. תביא אותן, אני חייבת אותן'". אל המנהרה הובאו שתיים משבע התצפיתניות שנחטפו ממוצב נחל עוז: אגם ברגר ולירי אלבג.

"היא (אגם) הייתה עם חיג'אב. היא נכנסת לכלוב ומתיישבת על המזרן שלי ואני מסתכלת עליה ואומרת לה: 'אני יכולה בבקשה רק לקבל חיבוק?'. זה כל מה שהייתי צריכה, הייתי צריכה שמישהו יחבק אותי רגע. תחשוב ש-35 יום הייתי לבד בלי מגע פיזי של בני אדם חוץ ממגע שהוא רע", הוסיפה. "ואז לירי נכנסת. הורידו אותן אחת אחרי השנייה, וגם לירי מצטרפת לחיבוק".

יום למוחרת מובאות לכלוב שבמנהרה האחיות אלה ודפנה אליקים, בנות 8 ו-15, שנחטפו לבדן מקיבוץ נחל עוז אחרי שראו את המחבלים יורים באביהן נועם ובבת זוגו דקלה - מול עיניהן. "להבין ששתי ילדות קטנות, אחת בת 15 ואחת בת 8, היו עד עכשיו לבד, שתיהן, זה ריסק אותי". לכלוב הקטן במנהרה מצטרפות במשך הזמן עוד חטופות: חן גולדשטיין-אלמוג וילדיה אגם, טל וגל, מייה שם, שנחטפה גם היא מהמסיבה, והתצפיתנית נעמה לוי.

ביום ה-40 למלחמה, מוכנסת לכלוב החטופה אמילי דמארי. מאז השתיים בלתי נפרדות. "אם לא היה לי את רומי בשבי, אני הייתי מתה", אמילי סיפרה, והוסיפה שהבינה בשלב מוקדם עם מה רומי התמודדה בימים שקדמו למפגש ביניהן. "אני חושבת שזאת גם הייתה אחת השאלות הראשונות שלי, נכון? האם קרה למישהי משהו?", היא נזכרה.

"כשאני הגעתי כבר ביום ה-34, ירדתי למנהרה לבד והייתי שם 24 שעות לבד בשקט שמרסק אותך והייתי צריכה להיות לבד עם זה וזה לא פשוט...", סיפרה רומי. "ואיך, איך מתאוששים מדבר כזה? איך מתמודדים? איך אפשר לעבור עוד שבי שלם אחרי שבפחות מחודש שלושה בחורים שונים הטרידו אותי? איך אפשר להמשיך הלאה? איך אפשר להמשיך להיות איתם בלי לפחד כל רגע שזה יקרה שוב? איך אפשר?".

"אני אשים אותך בראש הרשימה, ובתמורה לזה תבטיחי לי שאת תשתקי"

שבועיים אחרי שרומי הורדה למנהרה, יוצאת לדרך עסקת החזרת החטופים הראשונה. בימים שעוברים, השומרים במנהרה מבינים שרומי נסערת מאירוע שהתרחש בבית שבו הוחזקה. למוחרת, עדיין בעיצומה של העסקה, הם חוזרים לפתע אל הכלוב ופונים לרומי: "אמרו לי לשים חיג'אב כי אני לא הולכת הביתה, אני הולכת לחדר של המפקדים למעלה".

רומי מובלת בין המנהרות לחדר שנמצא במפלס גבוה יותר. יש שם מכשיר טלפון שמחכה לה. "אני מרימה את הטלפון והוא אומר לי: 'שלום', ואני מבינה שהוא יודע עברית. הוא ביקש ממני לספר לו את כל מה שקרה". האיש בצד השני של הטלפון מקשיב לדבריה של רומי. "והוא אומר לי שהוא רוצה לעשות איתי איזשהו דיל: 'אני אשים אותך בראש הרשימה, ובתמורה לזה את תבטיחי לי שאת תשתקי'. ואני - ברור. מה אכפת לי, אם הוא שם אותי בראש הרשימה? אני רוצה הביתה ואחר כך נתמודד עם זה, 'מבטיחה לך, אני לא אספר'".

בדיעבד, רומי מבינה שהאיש שאיתו דיברה הוא עז א-דין אלחדאד, מפקד חטיבת עזה בחמאס, וכיום הבכיר ביותר מצמרת חמאס של אותה השבת, שנותר בחיים: "דיברתי עם הבן אדם מספר אחת בעזה עכשיו".

"אף אחד לא יחריש אותי יותר"

ההבנה שרומי משתחררת הגיעה בהפתעה, בבוקר השחרור - 471 ימים לאחר שנחטפה ממסיבת הנובה. "ב-10:26 בבוקר, פתאום קראו לנו לבוא לראות טלוויזיה", היא שחזרה. "הוא אומר לנו, 'תקשיבו, אתן יוצאות עכשיו לבד ויחכה לכן רכב ברחוב'. זו הייתה סצנה דפוקה. הלכנו ברחוב ככה, ואנחנו כזה 'אנחנו הולכות ברחוב בעזה לבד'".

מרחובות עזה אוספים אותן אנשי חמאס ומצרפים אליהן גם את דורון שטיינברכר שתשוחרר יחד איתן. לפני שיגיעו לנקודת המסירה, יעבירו אותן לרכב אחר, שבו כבר מחכה להן מכר ישן. "הוא יושב מקדימה והוא מסתובב אלינו. 'שלום, בנות'", שחזרה רומי את הפגישה האחרונה שלה עם עז א-דין אלחדאד. "ואז הוא אומר לי: 'את זוכרת את ההבטחה שלנו?', אז אני אומרת לו שכן והוא אומר לי 'הנה תראי יצאת ראשונה'", היא נזכרה. "ואז הוא אומר לי 'את זוכרת את ההבטחה שלך אליי?' אני אומרת לו שכן. אז הוא אומר לי 'אז אני מקווה שאת תקיימי אותה', ואני אומרת לו - 'אני אקיים'".

חצי שנה חלפה מיום שחרורה, ועד לרגע שבו יכלה לצעוד בעצמה החוצה מבית החולים ולהיכנס לבית משלה, ועדיין נותרה דרך ארוכה של שיקום לעשות. כל תחנה בדרך הזו מהדהדת את הסיפור שלה, וגם הריאיון עימה, שצולם לאורך כל התקופה, הוא עבורה ציון דרך.

"הם הרבה פעמים החרישו את הסיפור הזה ואמרו לי לא לספר אותו", היא הוסיפה. "ועכשיו אני פה, יושבת מול המצלמה ו-וואלה אף אחד לא יחריש אותי יותר... זה קרה לי וזה נורא, ועם ההשלכות שיש לזה אני מתמודדת יום יום, אבל אני פה. וניצחתי את זה. ואני אחרי זה, ואני הרבה יותר חזקה מזה".