היא אומנם עודנה נמשכת, בעצימות נמוכה למדי, בצפון הרחוק של המדינה, אך מלחמת האזרחים בסוריה כמעט ונשתכחה מלב. כשמטיילים בין הכפרים הדרוזיים של צפון הרמה אתרי הטיולים המלאים בימים אלו במי שמנסה ללקט קצת חורפיות רוגעת - וקל לשכוח שבמשך כמעט שש שנים, שהחלו בשלהי 2012, הגיעו זוועות המלחמה הזו כמעט עד לגדר הגבול, אל מפתנה של ישראל.
מי שהצליחו בסופו של דבר לחדור את המפתן היו כ-5,000 פצועים סורים, נתיני מדינת אויב, שזכו כאן לטיפול רפואי - ועוד רבים שטופלו ממש על הגבול. ישראל הייתה יכולה למצוא את עצמה נכנסת - אולי נגררת - למלחמה בשלל דרכים שונות. אך כשבאים לבחון את חלקה של ישראל במלחמה הקשה הזו בולט מעל לכל דבר אחר מבצע יחיד במינו שהיום אולי כבר באמת נשכח מעט, אך בזמן אמת קטף תשומת לב עולמית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זה קרה בדיוק שלשום (חמישי) לפני עשור ב-16.2.2013, שבת בבוקר, מי שזוכר היטב את אותו היום שבו הגיעו לישראל הפצועים הראשונים מסוריה הוא סא"ל (במיל') מרקו מורנו, איש יחידת הפעלת הסוכנים 504. "מגיעים לגדר ב-11:00 ורואים חמישה פצועים ועוד שניים במקום ליד. הגיעה הרופאה של גולני והיא בהלם מוחלט. היא לא יודעת מה קורה, אמרו לה שמקפיצים אותה לאירוע והיא חושבת שיש חיילים לטפל בהם. ופתאום היא רואה ערבים על אלונקות. היא אומרת לי 'מה זה?' ואני אומר לה 'מרינה, את רופאה, לא? תתחילי לטפל, מה אכפת לך מי זה?'. זה היה פינוי הפצועים הראשון למדינת ישראל".
"סורים באים לדבר עם חיילים?"
זו הייתה התפתחות מפתיעה ובלתי מתוכננת. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל בני גנץ גילו רק בדיעבד על כניסתם של הסורים לישראל. מורנו היה קרוב לוודאי האדם הכי פחות מופתע בשלב הזה, על אף שנקלע ל"אירוע" - כפי שהוא נוהג לקרוא למבצע שזכה בהמשך לכינוי "שכנות טובה" - די במקרה. הוא היה כבר בישורת האחרונה של השירות הצבאי, קצין אמ"ן ותיק שהתמקצע בזירה הצפונית בשנותיו הארוכות ברצועת הביטחון בלבנון, עד הפינוי ב-2000. הגולן היה אמור להיות עבורו טיול נעים בדרך לשחרור.
"הכוח של גולני תופס רועה צאן על הגדר, כמו שקורה מדי פעם", נזכר מורנו. "אני מגיע לפגישה והוא כולו מפוחד. אני מרגיע אותו ואומר לו 'תגיד לי אחי, יש לכם מורדים בכפר?' אנחנו לא ידענו בשלב הזה אפילו איך אומרים מורדים בערבית. לא ידענו מה הטרמינולוגיה המקומית. והבחור אומר 'כן, נמצאים בכפר'. ביקשתי שיילך לדבר איתם, ועוד לא הבנתי את המרקם שהיה, שבעצם התושבים הם המורדים. סיכמתי איתו שהם יגיעו לגדר וינערו אותה. בגלל שזו גדר חשמלית אנחנו נראה אינדיקציה איפה הם ונבוא לקחת אותם".
הפגישה עם אותו רועה צאן תמים לא הייתה עוד יום במשרד עבור מורנו ואנשי צוותו. "אני מכיר את הזירה הזאת מלפני מלפנים ובעבר כשצה"ל היה תופס מישהו שחצה את הגבול, זה היה איזה רועה צאן אהבל. אז בחוויה שלי כמפעיל סוכנים ותיק אני אומר לעצמי, 'מה זה הדבר הזה שסורים באים לדבר עם חיילים?'"
בשלב הזה מבין מורנו שהמציאות השתנתה. לא מדובר במתנה מודיעינית חד-פעמית אלא בראשיתו של אפיק תקשורת חדש עם הצד השני, כזה שהפך לרלוונטי ביותר ככל שהלכו והתקרבו הדי המלחמה לכיוונה של ישראל. עם הזמן מתרחב הקשר עם המורדים הסורים גם לכפרים נוספים ופלגים נוספים, עד שבדצמבר 2012 נערכת בבסיס אי-שם בגולן הפגישה שאפשרה כעבור מספר חודשים את ראשיתו של מבצע "שכנות טובה".
השיחה בארוחת הערב שהובילה לפריצת דרך
ומורנו נזכר איך ה"מבצע" החל להתגלגל: "אני בפסטיגל עם הילדים שלי ותמיר הימן (אז מפקד עוצבת געש) מתקשר אליי בזמן שאני מפזז עם הילדים. מתקשרים אלי כל מיני קצינים ואני מסנן את כולם, שלא יפריעו לי בפסטיגל. אבל מפקד האוגדה התקשר, אז כנראה זה חשוב. תמיר אומר 'החברים שלך הגיעו'. שלחתי את הכוח של גולני, שיפתח את השער, יעמיס אותם לג'יפ, יכניס ויסגור. יום שישי בערב, אני מעמיס את הילדים, זורק אותם בבית ועולה לגולן".
"מגיעים ארבעה: רועה הצאן שתפסנו עם חבר שלו ועוד שני קצינים בדימוס בצבא סוריה. אני יושב עם הקצינים ואני רואה אותם קצת מפוחדים ומרגיע אותם. לפני הכול אני אומר להם 'חבר'ה, יום שישי, תלמדו, זה יום מקודש בצה"ל. אוכלים שניצל'. אמרתי לקצין האספקה לשים ארוחת ערב, שניצל א' של יום שישי. הם כמובן לא אוכלים מרוב ההתרגשות. ואז ניגשים לביזנס, אמרתי להם 'תראו, הסיפור מאוד פשוט חברים. מה שקורה בסוריה, זה עניינים פנימיים שלכם. בגדול, לא מעניין אותנו. החלטתם למרוד באסד, נאחל לכם בהצלחה".
"אבל בגלל שהצבא הסורי נסוג מרמת הגולן ובגלל שזה יוצר ואקום שאליו ייכנסו גורמי הטרור, מהר מאוד יהיו לנו פה פיגועים על הגדר ומה שיקרה זה שאנחנו נכנס בכם. לכן ההצעה היא כדלקמן: בואו נהיה באיזה קשר של תיאום. נקים מנגנון תיאום סודי שאף אחד לא ידע עליו. אתם תמנעו מגורמי הטרור להתבסס בגזרה הזו ובתמורה אנחנו נספק לכם מה שאתם צריכים. הם היו זקוקים לטיפול רפואי ונשק. אמרתי להם 'נשק תשכחו, לא תקבלו. טיפול רפואי, יש על מה לדבר'". הומניטריות זה דבר חשוב. אבל ככה זה במזרח התיכון, תמיד יש אינטרסים. ועם כל הכבוד למשק כנפי ההיסטוריה ויחסי הציבור המעולים שסיפק מבצע "שכנות טובה", התמורה ניתנה לישראל במקרה הזה בצורה של אפיק מודיעיני חדש שנוצר מול ראשי ארגוני המורדים שהתבססו בגולן הסורי.
"מבחינתה ישראל זה השטן"
"זה מנעד כזה שבבוקר אתה פוגש את ראש הממשלה בהר בנטל ומתדרך אותו ובלילה אתה פוגש איזה מורד זוטר מאיזה מקום", משתף מורנו. "זה היה היום-יום שלנו. כך נענו מאסטרטגיה גבוהה מאוד של ראש הממשלה, עד לטקטיקה של 'לא יכולנו לבוא מפה' או 'האוכל לא היה טעים'", נזכר מורנו - שמצא את עצמו לפתע מתמודד עם אתגר ששום דבר שלמד בקורס מפעיל הסוכנים לא הכשיר אותו אליו.
"אתה יודע מה? זה גם נעים. זה גם נחמד, זה לא רע אפילו. אני קצין אמ"ן קשוח, הכי ציני בעולם, הכי קר רוח, מפעיל סוכנים. נקודת המפנה אצלי הייתה כשאני מקבל טלפון איזה לילה ואומרים לי 'שמע, יש פה איזה אימא עם שתי בנות פצועות קשה מאוד'. אני הייתי זה שצריך לאפשר את הפינוי. פינו אותם לבית החולים שדה ואחרי כמה לילות הגעתי לבית החולים, עברתי אצל החבר'ה, שאלתי 'מה חדש?' ומראים לי את האימא הזו, ניגשתי אליה ומתברר שהיא גרה בכפר איזה 15 ק"מ מהגבול".
"היא מספרת שחיל האוויר הסורי הפציץ אותם, הם היו מה שנקרא 'כפר מורד'. הבת הגדולה שלהם נפצעה ואיבדה את היד ובעלה לקח אותם באמבולנס לבית חולים בסוריה. ואז עוד הפצצה, על אמבולנס, וגם הבת השנייה נפצעה והבעל נהרג. והיא מספרת 'אני יושבת שם צועקת בהיסטריה, אובדת עצות, ומישהי אומרת לי, תקשיב לי טוב, את רוצה להציל את הבנות? לכי מערבה, לישראל'. מבחינתה זה השטן הגדול ואומרים לה 'לכי, הם יעזרו לך'".
"היא מספרת לי איך היא צעדה 15 ק"מ ברגל, בלילה, עם שתי בנות קטנות מדממות למוות על הידיים. אגב, אמרו לי הרופאים שהיא התמוטטה בגדר. שמע, אני מסתכל עליה והיא מציגה לי את הבנות שלה, שהן חיות והוסיפה 'שאלוהים יברך אתכם'. עליתי לג'יפ ונסעתי הביתה. בדרך אני אומר לעצמי 'אתה יודע מה, מרקו? כל הכבוד, הרי מה יצא לך מודיעינית מהמסכנה הזאת? אין בה כלום. אימא עם שתי ילדות - מה, נשאל אותה מה יש בכפר? אבל הצלנו שתי נפשות. זה נגע בי".
אם לא היה תמריץ מבצעי, כל הפרויקט הזה היה בכלל קורה?
"לא יודע, אבל אני מעריך שלא. אם המוטרדות של צה"ל לא הייתה אז יכול להיות שהייתה איזו עזרה מקומית, אבל לא היה מוקם פה מנגנון מוסדר של תיאום מלא על כל השטח. בסוף זה פשוט, יש פה בעיה מבצעית שהיא חשש מפיגועי טרור. אגב איך אפשר לפתור את הבעיה? אפשר לשים עוד טנקים ומטוסים או שאפשר להיות יצירתיים. תיקון עולם לא הנחה אותי בהתחלה, אוקיי? תוך כדי הפעולה נוסף הנדבך האנושי ההומניטרי, אבל זה לא הבסיס של העניין. אבל אז פתאום בא מ"פ ואומר 'שמע, אנחנו לא עושים מספיק. צריך לפנות יותר'. ומ"פ לא מודע לכל המערך והתמונה שמתקבלת. או שהרופאים אומרים 'אנחנו צריכים יותר לעזור, הם מסכנים'. נוצרו שכבות הומניטריות. אבל זה לא היה בסיס העניין. למה אתה נותן את הילדים שלך לצה"ל לשלוש שנים ותקציב שהוא רק מבזבז? בכדי שיגן על גבולות המדינה. צה"ל בחר להגן על הגבול בצורה הזאת. זה היה הדבר הנכון לעשות".
החייל הסורי שהתעורר בבית החולים הישראלי
תפיסתו של מורנו כאיש מודיעין אולי השתנתה עם השנים לנוכח האתגר החדש שהתגלגל לפתחו, אך גם דילמות חדשות נוצרו ואיתם דרישות ביטחוניות חדשות. "אני אתן לך דוגמה מבצעית מעניינת", הוא נזכר. "כשהתחילו להביא פצועים ההנחיה הייתה שפינוי מבצע מ"פ או סמ"פ, לא פחות מזה. זה לילה תמיד, מהצד השני מודיעים לנו שיש זה וזה וזה ואנחנו מאשרים. והמכונה הזו מתחילה לרוץ. פותחים את הגדר בשקט, מכניסים את הפצוע, המ"פ ניגש, והכוח שלו רואה שאין פצצה או מטען מתחת לאלונקה, אתה לא יודע אם עכשיו מחבלים הכניסו איזה משהו. ואז אמרנו, 'טוב, אם זה גבר תביאו אותו ערום'. המ"פ מרים שמיכה, רואה שאין פצצה ויותר קל לבדוק. מה עושים אם זו אישה? איך אתה מביא אישה מוסלמית ערומה לגדר להיבדק על ידי חיילים ישראלים-יהודים? עושים דיון בחטיבה ועולה הרעיון להכניס כלבים. בוא נביא את עוקץ, יש לנו כלבים שיודעים להריח חומר נפץ. הכלב מזהה, נובח ואנחנו לא מתקרבים. זו פצצה".
"אבל בדת ובתרבות המוסלמית כלב זה כמו בשביל יהודי לעשות חזיר על האש ביום כיפור בבית כנסת - כי ככה זה, ככה הם מתייחסים לכלב. 'אז מה אתה מציע?', אני אומר לו 'בוא ננהל סיכונים. צריכים ליטול סיכונים'. אנחנו בסוף עושים את הדבר הזה כי אנחנו מאמינים בתועלות שלו. עד שלא נקלוט טכנולוגיה מתאימה - שקלטנו אחרי זה, טכנולוגיה של שיקוף. אבל זו הייתה דילמה מבצעית והתערבה בזה גם דילמה מוסרית ותרבותית, של לכבד את התרבות של האחר. עכשיו אני חייב לומר לך היום בגילוי לב, אני לא בטוח שההמלצה שלי הייתה חכמה, למרות שהתקבלה על ידי המפקדים. חשבתי על זה, מה קורה אם הייתה מגיעה איזה מישהי והיה מתפוצץ המ"פ? לא סביר? מה היינו אומרים לאימא שלו? הבן שלך נהרג בגלל שמישהו חשב צריך לכבד את התרבות של האויב. זה לא הגיוני. זה לא שבאנו להציל חייל אחר".
"הם אויבים, בסוף זו מדינת אויב. סוריה הייתה ועודנה אויב מאוד גדול למדינת ישראל. אבל הפרויקט חשוב שהיינו מוכנים ליטול סיכונים שאני אומר לך ברטרופרספקטיבה, אומנם סיכונים מחושבים, וסמכנו על הצד השני שיעשה בדיקה, אבל עדיין, מה שאני בא לומר לך, אני לא מכיר צבא אחר שהיה עושה את זה, לא האמריקנים ובטח לא האירופאים".
איזה עוד תסריטים של ניצול לרעה של הפרויקט הזה רצו לכם בראש?
"באחת הגזרות הכניסו חייל סורי שבוי, בלי שידענו. תפסו שבוי, חייל סורי. הוא היה פצוע ורצו שיחיה, כי הוא קלף. עכשיו אנחנו לא בודקים תעודות זהות כשהוא בא. אנחנו סומכים על אנשי הקשר. הוא התעורר ב'זיו', דיבר עם הרופאים ואז אנחנו מגיעים והוא אומר 'אני חייל סורי'. מה זאת אומרת? 'אני חייל סורי, אני חייל של צבא סוריה'. בדקנו, וואלה, באמת חייל סורי. אמרתי לאנשים שלנו שם. 'עד עכשיו ראיתם טוב לב, עכשיו אתם תלמדו את נחת זרועי'. בפגישה עם אחד מהם אמרתי לו, 'תגיד לי, מי אתה חושב שאתה?', דפקתי על השולחן. 'אתה לא מתבייש? ככה לסכן את הפרויקט? אנחנו נותנים את החיים שלנו פה'. הוא התנצל. אמרתי לו, 'לך תודיע לכל הגזרה שחאג' אבו דאוד אמר ששום פצוע לא ייכנס בגללך, כי אתה שקרן'. החזרנו אותו לצבא סוריה, דרך האו"ם. אגב, הוא טופל בצורה מדהימה".
"פחדנו שמשטר אסד ייפגע בפצועים"
"בעולם שלנו לפגוש מקור שיש לו אקדח זה אירוע מאוד קשה. סתם אקדח. צריך לשמור על המפעיל שלא יירצח. בעבר כבר נפגעו רכזים במוסד ובשב"כ. החבר'ה האלה היו חמושים מכף רגל עד ראש. בנוסף, גם הייתה להם מחשבה של מבוקש. אנחנו נפגשנו עם אנשים בגדול שאין להם מה להפסיד. הרי ברגע שהוא מחליט 'אני רוצה להרוג את מרקו מחר בערב', זה רק עניין של החלטה. יש לו את הנשק, יש לו את המוטיבציה, יש לו את הידע, יש לו הכול. זה רק להחליט. אז קודם כל ביטחון כוחותינו, וטיפלנו בזה, היה לנו אבטחה שלהם".
"דבר שני, פחדנו שמשטר אסד יפגע בפצועים, כי הוא ירצה להרוס את זה. הוא יפציץ את הפצועים. או שחיזבאללה יעשה את זה. בשורה התחתונה, במשך כל שנות הפרויקט כדור אחד לא נורה מהצד הסורי לצד הישראלי, כדור אחד! אני חושב שזה היה כך בגלל מערכת היחסים המצויינת שהיתה. הם העריכו מאוד מאוד את הסיוע ההומוניטרי. זה צד אחד. הייתה לנו גם הרתעה, הם גם הבינו את מחיר ההפסד. האויב שלהם היה אסד, אגב אני הייתי מסביר להם, 'חבר'ה, אני יודע שאתם לא תפגעו בנו. אבל אני אומר לכם, תהיו ערניים'".
עד כמה מפלס הפחד האישי שלך היה גבוה?
"אני התנהלתי באדרנלין מאוד גבוה ומוטיבציית על. זה פחות הטריד אותי. זה חלק מהתפקיד, אנחנו לא בחברת ביטוח, זה תפקיד מסוכן. אתה נפגש עם מחבלים, אחי, לא עם רקדני בלט. זה המקצוע. היה פעם שרצו אלינו 15 חבר'ה עם נשקים, כי הם בלחימה, תוך כדי קרב מול הצבא של אסד. צעקנו להם שיפרקו את הנשקים. ואיך הם פורקים את הנשק? בקו ישר, לא ב-90 מעלות. תפסנו את הראש. גמרנו את זה ולאחד הפצועים שאיתם היה רימון עליו, ורק בבית החולים גילו את הרימון".
"גם בסוריה מבינים שפני ישראל לשלום"
איך קרה שסורים פעם לא היו בכלל מוכנים לשוחח עם ישראלים מוכנים עכשיו לקבל סיוע מישראל?
"האנשים האלה היו במצוקה נוראית מול אויב אכזר שנקרא משטר אסד והיו נענים לכל הצעת עזרה מכל אחד. ברובד היותר עמוק של העניין, אחרי כמה שנים איתם, אני חושב שגם בסוריה מבינים שמדינת ישראל פניה לשלום ולא למלחמה. אני חושב שאנחנו חיים בעולמות של חופש מידע, והיום הסורי נגיש יותר למידע ולתקשורת ואני חושב שאנשים יודעים מהסתכלות שלהם על העשורים האחרונים במדינת ישראל, שהיא מדינה אומנם מאוד חזקה ומרתיעה, אבל היא גם מדינה דמוקרטית. היא מדינה שזה לא נכון מה שמספרים עליה. ואני ראיתי אנשים שלא חששו בכלל למגע עם מדינת ישראל. אני חושב שבעצם החיכוך איתם, בעצם הבילויים שלנו, שהלכנו וישבנו ונסענו איתם. ראינו איך הם מבינים שסתם נבלות, המשטר הזה, שסיפר עליהם סתם סיפורים. אני אומר לך שאם היה אם היה היום משטר שונה בסוריה תהליך שלום עם סוריה היה קורה מהר מאוד והיה זוכה לתמיכה ציבורית מאוד רחבה".
"אני הופעתי בגרמניה לפני שנתיים-שלוש. ביקשו ממני קרן היסוד לדבר מול התורמים שלהם בקהילות היהודיות בשטוטגרט. אני מדבר-מדבר, ובסוף ניגש אלי איזה בחור ומתחיל לדבר איתי ערבית. 'רגע, מי אתה?' מתברר שמדובר בסורי, פליט בגרמניה, בכלל מצפון סוריה, לא קשורים בכלל לפרויקט הזה. 'באתי להודות לך, לצה"ל ולמדינת ישראל בשם העם הסורי', הוא אומר לי".
איזה עוד דברים הוא יכול לעשות הלאה עבורנו בתוך סוריה? מה יהיו ההשלכות של הפרויקט הזה?
"אני יכול להגיד לך שיום אחד, כשתיגמר המלחמה שם, והיא תיגמר רק שמשטר אסד יזוז, היא לא תיגמר אחרת, יקום דור שיגיד 'חבר'ה, אלה השכנים מדרום לא כל כך נוראים. יש לנו מה מה מה לקחת מהם. יש עם מי לדבר. הם אנשים נורמטיביים והגיוניים. זה בדיוק האומה שאנחנו רוצים להיות קשורים איתה בקשרי ידידות ושלום'".
ההסתה הסורית: "איימו שיהודי ישתה את הדם"
"אם אתה חושב שההסתה הפלסטינית היא חמורה, ההסתה הפלסטינית היא משחק ילדים לעומת ההסתה הסורית", מסביר מורנו. "יום אחד 669 מתאמנים ברמת הגולן עם מסוקים. עד אותו שלב הייתה החלטה שלא מפנים פצוע סורי במסוק. מתקשרים אלינו הסורים ויש אירוע רב נפגעים עם ילדים, נורא ואיום, בגזרה הדרומית. הם באו עם איזה עשרה ילדים לגדר. אופק בוכריס מפקד האוגדה אומר לי 'אתה יודע מה, אם 669 מתאמנים פה, בוא ניתן להם שיפנו אותם'. הרופאים שהיו בשטח אמרו 'חבר'ה, אם תוך שעה הם לא בניתוח הם כולם מתים'. אתה לא מגיע בשעה לרמב"ם ברכב. המסוקים נוחתים. וזה לילה, תחשוב רעש של מסוקים ופנסים והרופאים צועקים".
"אני רואה איזה אבא עומד ככה המום. אני בא אליו ושואל מה קורה. הוא לא עונה. שאלתי מי הילדים שלו והוא מצביע על איזה שלושה ילדים, אחד בלי רגליים, אחד בלי ידיים, נורא ואיום. שאלתי 'מה אתה חושב על מה שקורה פה?' הוא מסתכל עלי ומספר לי שבסוריה הוא מורה ואז הוא אומר, 'אני כשהייתי ילד, כשלא סיימתי לאכול, אימא שלי הייתה אומרת לי - סיים לאכול או שיבוא היהודי וישתה את דמך'. והוא אומר 'אני, באמת ובתמים, האמנתי בזה עד לפני חמש דקות'. וזה אינטליגנט, לא איזה אהבל. זה מורה".
"והוא מוסיף ואומר 'אותו משטר שסיפר לנו האזרחים את הסיפורים האלה עליכם, שאתם השטן הגדול, קנה נשק, מטוסים וטילים וסיפר לנו שזה נגדכם. הקריס את הכלכלה הסורית כי הוא קנה נשק. אחת הסיבות שיצאנו למהפכה זה קריסת הכלכלה, בגלל הנשק והשחיתות של המשטר. ועם אותו הנשק', הוא אומר לי, 'הוא מפציץ אותנו, בני עמו. ואתם, השטן הגדול, מציל אותנו'. והוא התחיל לבכות. זה היה הפרדוקס של כל האירוע הזה. שאני הייתי פוגש אותו יום-יום, שומע אותו שעה-שעה. אתה יודע, באיזשהו שלב הייתי אדיש לזה, אבל היום כשאני משחזר את זה אני אומר, 'שמע, זה אירוע מטורף'. בסופו של יום, ערכית ומוסרית, אני חושב שלא יכולנו לעמוד מנגד לנוכח הג'נוסייד הזה. נכון, יצאנו לדרך עם תפיסה מבצעית ברורה, ועם תכלית מבצעית. אבל לאט לאט היה איזה 'שיפט', אצל כולנו".
"אתה יודע, בא גדוד גולני, ישר אחרי צוק איתן. גדוד שנלחם עכשיו בצוק איתן וחטף פגיעות קשות מאוד, ירד מהקו בגולן למלחמה וחזר. הבאנו ילדים לטיפול ופתאום אני רואה לוחם מסיירת גולני, דוד שמו, עד היום אני זוכר. אימא יורדת מהאוטובוס עם ילד קטן, חזרה מטיפול רפואי והיא כנראה הייתה תשושה. והיא באה ליפול עם הילד. הלוחם, שנמצא שם לאבטח את האירוע, שכנראה עוד טראומטי מצוק איתן, פתאום קולט את זה, הוא לוקח את הנשק אחורה ורץ לאוטובוס, מזנק, ואף אחד לא ביקש ממנו, והוא מסמן לאימא 'בואי איתי'. היא מסתכלת עליו, לוחם סיירת גולני, קילר, בריון, היא לא יודעת איפה הוא היה יומיים לפני, בעיניים כל כך מביעות תודה. הוא מרים את הילד והולך איתה לאט- לאט, ולא מעניין אותו שהוא הפקיר את העמדה של האיבטוח ואף אחד לא מעיר לו. שמע, זה היה יפה לראות את זה. זה היה יפה לראות מה זה עושה לחיילים".
במהלך 2015 חיזבאללה נכנס משתלב בלחימה בגולן הסורי וככל שהסלימה הלחימה באזור, התקרבו כוחות המורדים לכפרי הדרוזים, בעיקר לכפר חדר, כפר גדול שניצב מול מג'דל שמס, הגדול שבכפרים הדרוזיים שבצד הישראלי - שני כפרים תאומים שגדר גבול מפרידה ביניהם. הדרוזים בצד הישראלי כבר לא היו זקוקים לשיחות טלפון והודעות וואטסאפ מקורבי המשפחה שבצד האחר. בשלב הזה הם היו יכולים לראות בעיניים את האיום ההולך וגובר על אחיהם.
הרגעים שנגמרו בשפיכות דמים
הברית האסטרטגית שנולדה משיתוף הפעולה בין ישראל למורדים במבצע "שכנות טובה" הייתה, בעקיפין, גם כלי בידי ישראל להגן על הדרוזים שבסוריה. "אחד מסעיפי הסיכום שלנו עם המורדים היה שהם לא פוגעים בדרוזים", אומר מורנו. "הם אומרים לי 'אבל למה, אלה נבלות. אלה עושים פיגועים'. עניתי להם ש'הדרוזים בישראל משרתים איתנו פה בצבא ואלה משפחה שלהם. זה ההסכם. תכבד'. והם כיבדו".
כמות התקלות שנרשמה במבצע הזה נמוכה באופן די מרשים, ודאי לאור מערכת הסיכונים המשוכללת שבצילה פעל צה"ל. ועם זאת, יש אירוע אחד שמעיב על למעלה מארבע שנים מוצלחות של סיוע הומניטרי ישראלי. אנחנו עומדים ברחוב הראשי של מג'דל שמס, האזור של בתי הקפה והמסעדות שמהוות תחנת עצירה של רבים בדרך לחרמון המשקיף מלמעלה. מורנו הוא בן בית פה, כמה מהאנשים שחולפים לידנו הוא מכיר אישית. יש גם מי שניגש לברך אותו בשלום ופותח בשיחה קצרה. כאן, דווקא במקום הזה, התרחש האירוע שלא רק וכמעט וחיסל את המבצע, אלא שגם היה יכול אפילו להתדרדר למעורבות ישירה של ישראל בלחימה בשטח סוריה.
"זה קרה ממש ממש פה, איפה שאנחנו עומדים", נזכר מורנו במאורעות 22 ביוני 2015 בשעות הערב. "אמבולנס צבאי מפנה פצועים, כמו כל ערב. האמבולנס מגיע לפה, בדיוק פה בסיבוב, וזורקים עליהם אבנים. חוטף הנהג אבן בשמשה הקדמית וממשיך בנסיעה לכיוון נווה אטי"ב ושמה נעצר. בינתיים הדרוזים מתארגנים ובאים לשם, מוציאים את שני הפצועים מהרכב והורגים את אחד מהם. המ"פ שהיה שם זז הצידה כי הוא הבין שאם הוא פותח באש יהיו 300 הרוגים וכך היה הלינץ'".
"אני בשעה 21:30 מקבל טלפון ומספרים לי על בלגן במג'דל. אני מגיע ועולה לכיכר למעלה. ומה הדרוזים לא ידעו? שהם הרגו את האח של המפקד שאיתו ועם אנשיו אנחנו מרסנים את המורדים שלא יפגעו בכפרים הדרוזים. אחד התרחישים מהם חששנו זה בדיוק התרחיש הזה: שהדרוזים בישראל ירגישו שאחיהם בסוריה תחת סכנה קיומית ואז קציני צה"ל דרוזים, חלקם לפחות, ואזרחים דרוזים ישראלים יפרצו את הגדר וירוצו לעזור לאחיהם בסוריה. אז אנחנו נתעורר לאירוע אסטרטגי שבו עשרות אם לא מאות ישראלים נמצאים בסוריה.
"הייתה פה החלטה, במג'דל שמס, לעשות את הדבר הזה. אגב, מישהו מהחטיבה למעלה הדליף להם. השבאב פה במג'דל, אומרים בשלב מסוים, 'נמאס לנו. אנחנו פעם הבאה שאמבולנס יורד מהחרמון, אנחנו עולים עליו'. הפייק ניוז והרשתות החברתיות, הדבר הזה נבנה לאט-לאט. אנשים כבר הגיע אליהם עד לפה. ברגע שהחליטו לעשות מעשה הם פגעו באמבולנס הראשון שנקרה בדרכם. ולא היה להם שום מושג מי נמצא באמבולנס".
הרוחות הסוערות בציבור הדרוזי חרגו בשלב הזה הרבה מעבר לרמת הגולן. רק יום קודם התרחשה תקרית דומה בכפר חורפיש, גם שם צעירים דרוזים עצרו אמבולנס צבאי וניסו לחבל בו. הריגתו של האח של אותה דמות בכירה בכוחות המורדים איימה למוטט את הכל. מורנו מספר כאן לראשונה כי בפיקוד הבכיר של צה"ל היה חשש ממשי בקיץ 2015 ממהלך של קצינים וחיילים דרוזים שבניסיון לסייע לאחיהם בסוריה יביאו לפגיעה ממשית בביטחון המדינה".
"תחשוב כמנהיג, זו שעת מבחן"
"אני כבר זימנתי פגישה, הבאתי את המפקדים של המורדים עוד באותו הלילה בכדי לנסות לדבר אל ליבם ולהרגיע. החבר'ה הגיעו אחרי כמה שעות ועלינו לחרמון. אמרתי למאבטחים 'זוזו הצידה'. ישבתי אני והמפקד הבכיר של המורדים. עשיתי קפה, שבדרך כלל זה לא לכבודי לעשות קפה. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי, 'אני בוש ונכלם. אתה הפקדת בידיי פיקדון ואני אכזבתי אותך. אין לי שום תירוץ להסביר את מה שקרה היום. אבל אני רק אומר לך שהאזרחים שתקפו את האמבולנס הם תקפו אמבולנס צבאי של כוחותינו. כך שהם לא תקפו רק אותך, הם תקפו גם אותי'".
הוא מוסיף ונזכר בשיחה: "אמרתי 'אני אין לי תירוצים ואני לא אספר לך סיפורי סבתא. אבל אני מבקש ממך, בשם הקשר האישי ביני לבינך, ובשם הפרויקט הזה, תרסן את האנשים ותכבוש את הזעם שלך. זה אח שלך אומנם, אבל תחשוב כמנהיג. כי אם אתה תשחרר את הרסן, אני מודיע לך שנגמר העניין. אם אתם הולכים לתקוף, אני אומר לך שאנחנו כובשים אתכם מחר, אנחנו יורים בכם. כי אנחנו נעמוד לצד הדרוזים, לא יעזור לכם. תבין, יש פה עניינים לאומיים, צבאיים, רחבים הרבה יותר מהרמה שלי ושלך. ואני אומר לך כמנהיג זו שעת מבחן אדירה עבורך'".
ועד כמה היה החשש ממשי? מורנו נזכר במפגש שהתרחש באותו הקיץ: "היה אצלי בביקור קצין בכיר מאוד בצה"ל", נזכר מורנו. "אנחנו יושבים עם קצין דרוזי, סגן אלוף, ואני שואל אותו, 'תגיד לי, מה יקרה אם מחר יהיה נניח אירוע בחדר, מה תעשה?' והוא אמר את זה בפשטות, 'אני לוקח את הנשק ונכנס לסוריה'. הוא קצין בצה"ל והוא יושב עם אלוף. אז שאלתי 'תגיד, אתה רציני?' והוא ענה 'כן'. אני במקומם הייתי כנראה עושה אותו דבר", מצהיר מורנו לסיום. "אני הייתי רואה את קרובי משפחתי הולכים להירצח ולהיאנס, ויש לי נשק? אני רץ פנימה, לא מעניין אותי כלום".
ב-2018 הודיעו בצה"ל על סגירת מנהלת "שכנות טובה", לאחר שמשטר אסד השתלט שוב על דרום המדינה. על פי הנתונים שפורסמו, במשך חמש שנות הפעילות קרוב ל-5,000 פצועים סוריים טופלו בישראל, מתוכם כ-1,300 ילדים: עוד כ-7,000 פצועים סורים טופלו במרפאה ישראלית שהוקמה ליד הגבול. ציוד רב הועבר לסוריה: מזון, מוצרי היגיינה, ביגוד, חיתולים ואוכל לתינוקות - וגם גנרטורים, כלי רכב ודלק. בשבוע שעבר הושטה שוב יד מעבר לגבול, כאשר ישראל נענתה לבקשת רוסיה לסייע לסוריה בעקבות רעידת האדמה הקטלנית. רק הזמן יגיד אם ההיסטוריה תחזור על עצמה, ואיך יגיב המפקד הבא שיראה פצועים סורים על הגדר מתחננים לעזרה.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv