"גם כשהמסך יורד, ההצגה לא נגמרת עד שאתה לא חוזר הביתה". את מוסר ההשכל הזה אורנה קליין סנדלר, אשת המוסד לשעבר, נאלצה להפנים מהר: בארצות זרות, בזהות אחרת ולרוב לבד. "אתה לא אתה, ואתה גם לא אתה האחר. אתה צריך ללמוד ולזכור כל כך הרבה פרטים על עצמך, לדעת מי אתה ומה אתה, לאן אתה הולך", היא נזכרת.
"בהתחלה זה מלחיץ קצת, אתה צריך להתרגל לדבר הזה", היא מודה כיום. "במעבר הגבול הראשון הלכתי ופתאום לא ידעתי מי אני. הגעתי לביקורות הגבולות ושכחתי איך קוראים לי. החשש הוא בעיקר שיעצרו אותך, יתפסו אותך ואת תשבי בכלא".
עד לפני כמה שנים לא יכולתם לקרוא עליה בעיתונים או לצפות בה בטלוויזיה: אי שם בצללים, היא - ועוד שורה של נשים מוכשרות וחשאיות - מילאו שורה של תפקידים ביטחוניים רגישים. הן עשו זאת בענווה וידעו שגם אם מעשיהן לא נשמעים בקול, ביטחון המדינה מופקד בידיהן. אורנה קליין שהייתה לוחמת מוסד, שרה מיק שמילאה שורה של תפקידים בשב"כ ובטי להט, לשעבר ראש מערך המודיעין בשב"ס – יוצאות מהמחשכים ומדברות על ההצלחות הגדולות, על תחושת האשמה שמלווה אותן גם אחרי שנים - ולא מתנצלות על היותן נשים.
"נתקלתי במודעה בעיתון, הגשתי מועמדות וככה התחלתי לעבוד" בארכיון של השירות"
שרה מיק (67), שהייתה לאחת הנשים הבכירות ששירתו בשב"כ הגיעה לשם במקרה אי שם בשנת 1976. "תוך כדי הלימודים של התואר הראשון שלי בספרות ובפילוסופיה חיפשתי מקור מימון ונתקלתי במודעה בעיתון: 'דרושות סטודנטיות לעבודת ארכיון עם תא דואר'. יצרתי קשר והגשתי מועמדות. יום אחד, אחרי 3 חודשים, אני מקבלת מברק זימון לריאיון", היא נזכרת בריאיון ראשון מאז הפרישה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 - לחצו כאן
"לא אמרו לי בדיוק מה התפקיד, אבל שאלו אותי - 'תגידי, את לא רוצה לדעת כמה תרוויחי?'. היה חשוב לי יותר לעשות, למרות שבאתי בגלל הכסף", צוחקת מיק. "וככה התחלתי לעבוד בארכיון של השירות".
מאז מיק המשיכה לשרת בשב"כ במשך 38 שנים, שבמהלכם מילאה מגוון תפקידים - בעולם המודיעיני, בתחום המידע והמחשוב, וכן בתפקידי ניהול בכירים במשאבי האנוש ובהדרכה. היא הפכה בולטת בכישוריה ובכך סללה את דרכה לאתגרים נוספים בשב"כ. "כמה חודשים אחרי שהתחלתי, פרץ מבצע אנטבה ולצורך המבצע ולצורך עוד כמה משימות קראו לי, ואז נחשפתי בעצם לזה שיש עוד נדבכים בארגון", היא מספרת. "הציעו לי לעבור לדסק המודיעיני - שם שירתי במשך עשור".
איך נראה יום עבודה של דסקאית מודיעין?
"להיות דסקאית זה לקבל מידע מאנשי השטח, לעבד אותו עם שלל היכולות הארגוניות ולייצר מהעיבוד של המידע הזו איזושהי תמונה מודיעינית - לצורך קבלת החלטות של סיכול, ביצוע והמשך טיפול. בעצם מחברים את כלל הפרטים לכדי תמונה ושולחים את התובנות למקבלי ההחלטות עם ההמלצות. בסופו של דבר, הם מקבלים החלטה ומכאן ממשיכים להתגלגל לפעולות אופרטיביות ולעוד איסוף. זה גלגל אין-סופי".
במבט לאחור - מה היה האתגר הכי גדול שניצב בפנייך בתקופה הזו?
"צמיחתה של התנועה האיסלאמית בקרב ערביי ישראל על כל משמעויותיה. בהתחלה היה לה פן דתי-חברתי ובסופו של דבר, זה הפך לפן של טרור. העובדה שלערביי ישראל היה חלק בתכנון פיגועים ובמעבר לטרור הייתה פצצה. הייתה כמות אסטרונומית של עצורים וזרם מידע מטורף".
"המשפחה הכי חשובה לי, אבל השירות הוא גם משפחה"
במקביל, אחת המשימות הקשות ביותר שעמדו בפני מיק והאחרות היא הצורך לשלב בין הקריירה הביטחונית המוצלחת לחיי המשפחה. "אם היית שואלת אותי מה הדבר שהכי חשוב לי הייתי אומרת שהמשפחה, אבל השירות הוא גם משפחה", היא מצהירה. "הכול תקתק - הייתי קמה ב-5:00 בבוקר, מכינה הכול והיו תקופות שלא הייתה לי משכורת - הכול הלך לגנים ולמטפלות. היו ימים שהייתי מסיימת את העבודה ב-15:30 - רצה להוציא את הילדים, לוקחת אותם לחוגים, חוזרת לעבודה ונשארת שם עד חצות".
"אם לא הספקת לקרוא את כל הידיעות שאיש השטח שלח לך זה עניין של אחריות. יכול להיות שהייתה שם פצצה מתקתקת", מסבירה מיק, שהחלה את דרכה בתפקיד זוטר עד שהתקדמה לתפקידי מפתח בשב"כ, כמו ראש מחלקה. יחד עם זאת, היא מודה שחשה שכאישה היה לה קשה יותר להתקדם בסביבת העבודה הגברית שבה צמחה: "הארגון גברי, אנשי השטח גבריים ולא נעים להגיד - גם הערבים לא בטוח מוכנים לדבר עם אישה".
"אם לא הספקת לקרוא את כל הידיעות שאיש השטח שלח לך זה עניין של אחריות. יכול להיות שהייתה שם פצצה מתקתקת. כמה זה כואב אם חלילה מפספסים משהו וכמה את מייסרת את עצמך"
שרה מיק, שירתה בשב"כ 38 שנים
אז ניהלת גם את החמ"ל הביתי?
"ניהלתי את החמ"ל הביתי בחלוקת קשב עם בן זוגי, אבל הנטל של הניהול היה בעיקר עליי ואהבתי את זה. היה לי חשוב שהילד ילך לחוגים ואני זאת שאקח אותו. המוטו שלי היה שאת הסבתות אני משאירה רק לבלת"ם אמיתי".
המחויבות הגדולה שלה לאימהות גרמה לה לעשות צעדים נועזים שלנשים אחרות לא תמיד יש את האומץ לעשות. כך לדוגמה, בעת שנכנסה מיק להיריון בפעם השנייה - היא בחרה הפעם לשים את הקריירה בצד ולוותר על תפקיד יוקרתי שהוצע לה, שכלל גם משכורת טובה. "הבנתי שאני לא אוכל יותר לתת את מה שנתתי עד עכשיו וויתרתי על תפקיד קידום מודיעיני ועל כסף - אבל עשיתי את הבחירה שלי כאימא וכאישה", היא אומרת. "עברתי להיות מעבדת המידע של החומר שלפני כן עיבדתי אותו מודיעינית, הפכתי מידענית".
מה את חושבת כשאת רואה מהצד את המציאות המורכבת בימים האלו בצל גל הפיגועים?
"יכול להיות שיש פה מאפיינים חדשים וששיטות הפעולה עד כה דורשות התאמות. קחי את טרור הסכינים - לקח שנה למגר את זה. יש תופעות חדשות שאתה לא תמיד ער להן או לוקח אותן בחשבון, אבל צריך לזכור שהשירות מסכל מאות פיגועים שהציבור אינו מודע לכך. האחריות על איסוף הנשק הלא חוקי מקרב ערביי ישראל והשב"חים נופלת על מספר גורמי ביטחון - זה מחייב החלטות מדיניות וכל אירוע שלא נמנע מבעוד מועד הוא כאב אחד גדול".
איך הרגשת כשמשהו התפספס ועשית טעויות במקום שזה עלול לעלות לגבות מחיר כבד?
"וואו, נורא. אי אפשר לתאר את הכישלון הזה. כמה זה כואב אם חלילה מפספסים משהו וכמה את מייסרת את עצמך. תמיד הייתי עם רגשות אשם, בסוף אלו חיי אדם. הייתי בודקת את עצמי 7 פעמים לפני שאני הולכת הביתה ושואלת את עצמי: 'את כל זה עשיתי?'".
"קראו לי 'השטן הקטן', אבל ידעו עם מי יש להם עסק"
תת-גונדר בדימוס בטי להט (68), לשעבר ראש מערך המודיעין בשירות בתי הסוהר (שב"ס) הייתה האישה הראשונה שפיקדה על בתי כלא של גברים, התמודדה עם מנהיג חמאס ברצועת עזה יחיא סינוואר ועם ראשי המרצחים, ובמשך שנים נדרשה להתמודד עם שורה של סוגיות מורכבות ולפתור מהומות שפרצו בין הסורגים. "הם קראו לי 'השטן הקטן', אבל ידעו שיש להם עסק עם מישהו שאומר משהו ומקיים", היא אומרת. "אף אחד לא יכול היה להסתלבט עליי ואם מישהו אמר אמירה מסוימת - זה ממש לא הזיז לי".
הרגשת שמזלזלים בך כאישה, גם אם לא במודע?
"כשהתעקשתי לנהל כלא של גברים גיחכו. למעשה הייתי בין הראשונות בכלל שהתחככו עם אסירים. בזמנו לא הכניסו נשים בשום צורה לכלא של גברים והייתי חריגה מאוד בנוף".
"אחרי 3 וחצי שנים שהייתי מפקדת כלא נווה תרצה, הייתה לי פגישה עם נציב שב"ס ואמרתי לו: 'תקשיב, אני בדיוק נתבקשתי לדבר עם פטמה ברנאווי, שהייתה מפקדת השוטרות בעזה'", היא משחזרת. "הייתה בדיוק שביתת רעב של אסירה בכירה מהג'יהאד האיסלאמי וזה התחיל לעשות רעשי רקע. במהלך הפגישה אמרתי לו בציניות: 'תראה מה זה, היא הייתה אסירה שלי 12 שנה והיא התקדמה לפניי'. הוא היה נבוך מזה".
"כשהתעקשתי לנהל כלא של גברים גיחכו. בזמנו לא הכניסו נשים בשום צורה לכלא של גברים והייתי חריגה מאוד בנוף"
בטי להט, תת-גונדר בדימוס
ב-2002 להט החלה לפקד על כלא הדרים ובו היא נדרשה להתמודד מסביב לשעון עם אסירים ביטחוניים, ובהם ראשי הנהגת החמאס והג'יהאד האיסלאמי. אחד מאותם טרוריסטים בולטים שהיא שמה עליהם את העין היה יחיא סינוואר, כיום מנהיג חמאס בעזה. "בכלא עצמו הוא פחות הבליט את עצמו, אלא היה מההנהגה הסמויה של כלל המחבלים ברמה הארצית", היא מספרת. "שמתי עליו ועל כל המנהיגים בבתי הכלא את כל הפוקוס והוא היה יעד מודיעיני".
איזה סינוואר ראית שם?
"ידעתי שהוא איש רע עם לאומניות מאוד קשה ואכזרית, לא מכיר בקיום שלנו בושם צורה. גם בכלא, כשהוא חשד במישהו מהאסירים, הם עברו עינויים בשליחותו. אם אתה רוצה להכיר את האויב שלך, אתה יושב איתו ומנתח כל אמירה שלו, והיו לי הרבה שיחות איתו".
"לבני ואולמרט ניסו להפוך את ברגותי למנהיג כדי 'לקנות' שקט"
להט מצטיירת כמי שפעלה ביד קשה אל מול האסירים הביטחוניים, הקפידה לשדר נחרצות באמצעות ההחלטות שקיבלה ו'שמה קצוץ' על מי שניסה להתנגח בה. "כשהגעתי להדרים ביקשתי בכל יום שישי לקבל הסברים ותרגום בסיום הדרשה. באחד מימי השישי אמרו לי שסאלח עארורי (כיום סגן ראש הלשכה המדינית של החמאס) נתן דרשה מסיתה ומתלהמת נגד מדינת ישראל", היא נזכרת. "מיד אמרתי להם לקחת את עארורי לצינוק".
"ואז הם אמרו לי: 'תשמעי, זה יעשה בלגן בכל בתי הסוהר'. הם חשבו שאיזו ילדה קטנה הגיעה לנהל את הכלא והיא לא מבינה עניין. אמרתי להם: 'מה זה עניינכם? אתם אחראים על כל בתי הסוהר?'. יהיה בלגן פה, אנחנו נתארגן ונשתלט עליו", היא ממשיכה. "הוא הלך לצינוק ואחרי זה טיפלנו במהומה שנוצרה".
נראה שלעיתים המדינה מנסה 'לקנות' שקט תעשייתי והאסירים הביטחוניים בבתי הסוהר מנצלים את זה ומפעילים מניפולציות. נתקלת בזה?
"ברור. ציפי לבני בזמנו באה לבקר את מרוואן ברגותי. היא ואולמרט ניסו להפוך אותו למנהיג שיחליף את אבו מאזן ועשו כמה מהלכים כדי לשחרר אותו. כל המזימה שלהם נפלה, אבל המטרה שלהם הייתה 'לקנות' שקט ולהגיע לכלא כדי לעשות איתו שיחות והסכמים".
"בריחת האסירים מגלבוע - מחדל קולוסאלי, אנשי נרדמו בתפקיד"
כשבערב ראש השנה האחרון, שמעה תת-גונדר בדימוס להט על הבריחה של זכריא זביידי וחמשת אסירי הג'יהאד האיסלאמי מכלא גלבוע, היא הזדעזעה מגודל המחדל. "זה היה מחדל קולוסאלי, אני מבינה שאנשים נרדמו בתפקיד", היא מדגישה. "היו גם אנשים שקיבלו תפקיד שלא התאימו לו כמו מפקד הכלא היום, פרדי בן שטרית, שהיה פקוד שלי. הוא היה קצין בינוני ובחיים לא הייתי נותנת לו לנהל כלא כזה".
- בלעדי ל"עובדה" | התיעוד הדרמטי נחשף: כך נמלטו האסירים מכלא גלבוע
- עובדה חושפת, חלק שני: התיעוד הבלעדי מהמצוד אחרי המחבלים שנמלטו
אך מבין כל הפרשות שטלטלו בתקופה האחרונה את שב"ס, יש אחת שלהט מתקשה במיוחד לעכל - הסרסור בסוהרות בכלא גלבוע בין השנים 2017-2014. מהפרשה עולה כי קצין המודיעין בבית הסוהר אז נענה לדרישותיו של האסיר הביטחוני מוחמד עטאללה, שלפיהן סוהרות, ביניהן חיילות, שובצו למשמרות באגפו - כאשר הוא נהג להטרידן.
- התביעה יוצאת הדופן של אחת הסוהרות מכלא גלבוע
- בעקבות הסערה: בדיקה מחודשת של פרשת "הסרסור בסוהרות" בכלא גלבוע
- מפקד כלא גלבוע זומן למסור עדות
- מתלוננת רביעית בפרשת הסרסור בסוהרות
"לוקחים קצין מודיעין שמסרסר בסוהרות כדי 'לקנות' שקט. אלוהים אדירים. כל ההנהלה הייתה רקובה שם. גם אלו שניסו לטייח את זה ופגעו בסוהרות האלה בצורה קשה ביותר במקום לקחת על זה אחריות", היא אומרת בתסכול.
"מזעזע שלקחו בחורות צעירות ואמרו להן בהתחלה שהן משקרות, הכול היה שם מחדל אחד גדול", תוקפת להט. "בסאם קשקוש שהיה מפקד כלא בזמן הפרשה, היה בכלל עובד סוציאלי - מעולם לא הייתי נותנת לו תפקיד. גם הנציבה טייחה וגלגלה את זה - ובסוף זה הגיע לממדים מפלצתיים ובצדק".
יש לך כעס כלפי המערכת כשאת רואה את הדברים היום מהצד?
"ברור. בכל זאת מערכת שעבדתי בה כל כך הרבה שנים. עבדנו כל כך קשה ימים ולילות, חגים, שבתות, בתקופות הכי סוערות. נפרדנו מהילדים שלנו ופתאום אתה שומע כאלה דברים ואומר: 'בואנה, מה עשינו פה?'. זו תחושה של הפקרות".
משב"ס נמסר בתגובה: "שירות בתי הסוהר הוא ארגון הכליאה הלאומי, הגוף היחיד האמון על אחזקה ושמירה של אסירים פליליים וביטחוניים במדינת ישראל וסוהרינו משרתים במקצועיות ותוך הקפדה על החוק ועל ערכי הארגון. חשוב לציין כי אירוע הסוהרות נחשף לפני ארבע שנים בתקופת הנציבה קלינגר וכי שני האירועים נמצאים בהליך חקירה. משום כך, עד לפרסום הממצאים וההחלטות לא נוכל להתייחס לגופם של דברים. יחד עם זאת, נדגיש כי אין לאפשר לאירועי כשל כאלה או אחרים העלולים להתרחש, לצבוע ארגון שלם ולהאפיל על מסירותם של אלפי המשרתים בו".
"כולם היו גברים סביבי והם היו ממש חייבים בחורה"
אורנה סנדלר קליין (65) הפכה ללוחמת מוסד כשהייתה בת 21 בלבד - ובכך הפכה לאישה הצעירה ביותר בארגון באותם ימים. בצבא היא בכלל שירתה כמ"כית בבה"ד 12 ובסיום השירות החלה ללמוד תואר ראשון בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה - אולם חשה כי היא לא מוצאת את עצמה בלימודים.
"פגשתי את אחי בזמנו ואמרתי לו: 'אני חייבת לצאת מהלימודים, איך אני יוצאת מזה?", היא משחזרת. "והוא אמר לי: 'את יודעת מה? מחפשים איזושהי בחורה איפה שאני נמצא, סיכוי קלוש להתקבל, אבל אם את רוצה - אני אמליץ עלייך'. שאלתי אותו: 'איפה ומה?', הוא אמר לי - 'לא יכול לספר לך, סמכי עליי'", היא ממשיכה.
"התחלתי תהליך של הרבה מפגשים וראיונות. כולם היו גברים סביבי והם היו ממש חייבים בחורה, אז קיצרו איתי הליכים", מתארת קליין. "הודיעו לי ביום חמישי שהתקבלתי וביום ראשון שאחריו התחיל הקורס". מהר מאוד היא הבינה שנכנסה למערכת שנחשבת לגברית: "כשהייתי בקורס אחד החבר'ה אמר 'מקומה של האישה במטבח'. זה גוף מאוד מאצ'ואיסטי כמו בצבא, לקח זמן עד שהבינו שאישה כאישה מאוד טובה בעבודות האלה".
הבנת לאן את נכנסת?
"התיישבתי ומנהל האגף אמר לי: 'וולקאם טו דה מוסד', כמעט נפלתי מהכיסא. זה היה אמיתי. לאן הגעתי? לא הבנתי מה לי ולדבר הזה. הדבר היחיד שידעתי על המוסד זה אייכמן ותפיסתו. לא הכרתי את ההבדלים בין השב"כ למוסד, לא הבנתי בתחום - אז הייתי די בשוק".
ואז ברגע אחד הפכת להיות האישה שבין הצללים. נשמע כמו שינוי של 180 מעלות.
"אם היית שואלת אותי קודם, זה בכלל לא היה הכיוון שלי, ולא חשבתי שאני כזו. בדיעבד אתה לומד להיות כזה ופתאום רואה את עצמך אחרת. אתה כמו שחקן רק בלי מחיאות הכפיים".
"התיישבתי ומנהל האגף אמר לי: 'וולקאם טו דה מוסד', כמעט נפלתי מהכיסא. זה היה אמיתי. לאן הגעתי? לא הבנתי מה לי ולדבר הזה. הדבר היחיד שידעתי על המוסד זה אייכמן ותפיסתו"
אורנה קליין סנדלר, בכירה לשעבר במוסד
"קרה לי שבת אחת התעלפה לי בידיים, הייתי אימא מחורבנת"
כשאני שואלת אותה איך זה לחיות עם הסוד הזה, לצאת מהבית בידיעה שהבנות שלה לא יודעות לאן היא נעלמה ובמה היא עובדת. היא מספרת על אחת המשימות שלה: "כשהפכתי לאימא יצאתי לשליחות בחו"ל, כי חשבתי לטמטומי שהבנות שלי כבר בוגרות – אחת הייתה בת 9 והשנייה בת 10. נעדרתי הרבה מאוד מהבית ולפעמים הייתי יוצאת בראשון וחוזרת בסוף השבוע. קרה לי שבת אחת התעלפה לי בידיים, ראיתי שהיא בסדר והייתי צריכה לנסוע".
זה ישב עלייך אחרי זה?
"מה זה ישב, זה הגיע למצב שהיא פשוט כמעט ויתרה עליי. תחושת האשמה תמיד תלווה אותי. תמיד אנשים נדהמים כשאני אומרת שהייתי 'אימא מחורבנת', אבל בתקופה ההיא זה מה שבפועל יצא. עבדתי על שיקום והיום אנחנו החברות הכי טובות, אבל זה לא משנה את העובדה".
מבין החששות הגדולים שנלוו לתפקידה המורכב של קליין כסוכנת מוסד, הפחד שתיתקל בישראלים בזמן משימותיה החשאיות תמיד היה שם. "פעם אחת קרה לי בפריז כשנכנסו למסעדה מאוד מפורסמת, עמדנו בתור בחוץ וכשהגענו לפתח - פתאום צעקה לי מישהי מהצד השני של המסעדה: 'אורנה, אורנה'. ואני לא אורנה", היא אומרת. "אני מסתכלת ורואה אחת שהייתה איתי בקורס מ"כיות ומתעלמת. היא בטח אמרה לעצמה: 'אולי זו לא היא'", ממשיכה קליין.
בריאיון שהעניקה קליין לחדשות 12 ב-2016, היא הציתה מחדש את פרשת ילדי תימן, על אף שהיא דווקא ממוצא אשכנזי. כבר שנים ארוכות שהיא מחפשת ללא הצלחה אחר אחותה הבכורה, שנחטפה לדבריה מבית החולים ב-1951, יומיים לאחר היוולדה.
"פנו אליי הרבה מאוד אנשים מאז הכתבה שחשבו שהם מכירים את אחותי לפי הסיפור והדמיון אליי, היא משתפת. "את אחת מהן פגשתי והיא לא הסכימה לעשות בדיקת DNA. אחרת שפגשתי אותה,הייתה כל כך קשה, אבל כשפגשה אותי הסכימה לעשות בדיקת DNA והיא לא אחותי. הסיכוי קלוש כי אין קצה חוט. אין תעודת זהות, תעודת לידה או תעודת פטירה", אומרת קליין בצער. "אני מאוד מקווה שהסיפור המקורי שלי עליה נכון, שהיא חיה באיזשהו ארמון בבוורלי הילס והיא מבסוטה מהחיים".
עברו לך בראש המחשבות שייתכן שהיא מתה?
"יכול להיות שהיא מתה, תמיד יש את הסיכוי הזה. אבל אם היא נפטרה אז למה זה לא מצוין? אני לא תמימה, אני יודעת מה זה לחפש ומשוכנעת מעל לכל ספק שהאירועים הנוראים האלה קרו בוודאות".
"אין לי שום כוונה להתנצל על היותי אישה"
לסיכום אני שואלת אותן מה השאיר אותן במקום שבו קשה כל כך לנשים לפרוץ את תקרת הזכוכית ואפשר להן לסלול לאחרות את הדרך.
"כששני הערכים מתנגשים - גם העבודה וגם המשפחה, אתה צריך לדעת להכיל את שניהם", אומרת מיק. "הרגשתי שאני חלק ממשהו שתורם ולא נתתי לעובדה שאני אישה עם ילדים ובן זוג להפריע. אלא להפך - התכוננתי ובניתי את עצמי. אני בכלל לא רוצה להיות דוגמה לגברים - אני שרה ואני אישה".
"צמחתי בתוך בתי הכלא ובאתי עם הרבה ניסיון ולא עם יומרנות ושחצנות, אלא התפתחתי לאט לאט", אומרת להט, "ואמרתי: 'אין לי שום כוונה להתנצל על היותי אישה'. התמודדתי 24/7 עם חלאות המין האנושי, אבל ידעתי לקרוא את השטח".
"את צריכה להתנהל עם פחד, להסתכל לו בעיניים ולהמשיך", מסכמת קליין את האופן שבו התמודדה עם התפקיד המאתגר שלה. "הייתי עם ראש פתוח וחושב, צריך יכולת לקלוט אנשים ולדעת לראות מה קורה. זה להיות מסוגלת לאלתר, לדעת לעבוד בצוות וגם להיות מפוקסת לבד".