שער האשפות בעיר העתיקה, הנגנים נערכים לעוד בר מצווה מתוך מי-יודע-כמה. הכול נראה שגרתי למדי, עד שהאוטובוס נעצר ומתוכו יוצאים שלושה חתני בר המצווה – בני 92, 88 ו-79 – וולטר בלאו, אוסקר בלאו וג'ורג' וייס. השלישי היה זר מוחלט עבור השניים הראשונים עד לפני כשנה, וכיום הוא קרוב משפחתם לכל דבר ועניין.
הסיפור שלנו מתחיל בימי מלחמת העולם השנייה. האחים וולטר ואוסקר בלאו, אז בני 10 ו-6, בורחים עם משפחתם מאוסטריה ונשלחים לבית יתומים בבלגיה. הם נשארים שם כל עוד התותחים רועמים, ובסוף המלחמה מחפשים זכר למשפחתם, ללא הצלחה. שני האחים עולים לארץ וחיים עשרות שנים בידיעה שהם הנצר האחרון ממשפחתם ששרד את השואה.
בינתיים, הרחק מעבר לאוקיינוס, חיו בארצות הברית שלושה בני דודים של וולטר ואוסקר שמשפחתם ברחה מאוסטריה לארצות הברית, וגם הם חשבו לאורך השנים שכל המשפחה שנשארה באירופה לא שרדה את התופת.
הקופסה שהובילה למסע של 25 שנה
עם מותו של אחד מבני הדודים, רוברט, בשנת 1993, הוא הניח אחריו קופסת תמונות ומכתבים מסקרנת לנכדתו סוזן. בחלק מהתמונות מופיעות דמויות שסוזן לא הכירה, והיא מחליטה לצאת למסע כדי לגלות מה עלה בגורל המשפחה שנותרה מאחור במהלך השואה. המסע נמשך כ-25 שנה, ובמהלכו סוזן לא יודעת כלל אם תמצא ניצולים מהמשפחה המורחבת.
בשנים הללו סוזן שוכרת מתרגמים מגרמנית כדי להבין את הכתוב באותם מכתבים ומחפשת זכר למשפחה במאגרי מידע ובארכיונים שונים באירופה ובישראל, עד שלבסוף היא מוצאת קצה חוט – והקשר הראשוני נוצר.
"היא פונה אליי במסנג'ר של הפייסבוק, באיזושהי כתיבה רשמית מאוד", משחזרת דפנה בלאו, בתו של אוסקר, בשיחה עם N12 את ההודעה המפתיעה שקיבלה מסוזן ב-30 במרץ 2021. "'שלום, השם שלי כך וכך, אני לא רוצה שום כסף'. זו הייתה לשון הפנייה. 'אם את מקושרת באיזושהי צורה לוולטר בלאו, אוסקר בלאו, אדמונד בלאו (שהיה אבא שלהם), והם נולדו בווינה', היא נתנה לי עוד כמה פרטים שהם נכונים. 'אז צרי איתי קשר, כנראה אנחנו משפחה'. זו הייתה הפנייה באנגלית".
"עניתי לה – 'כן, אני מכירה את כל הנתונים, אני מכירה את כל הפרטים. ספרי לי עוד' כי נראה שאנחנו באמת משפחה'", מוסיפה דפנה. "מפה נכנסנו להתכתבויות ושיחות טלפון, והיא נתנה לנו יותר אינפורמציה. היא שלחה לי תמונות של אבא שלהם. אלה תמונות שלא היו לאבא שלי או לדוד שלי, כי בעצם הם איבדו אותו כשהיו ילדים. כל מה שהיה להם זו איזו תמונה שהוא מבוגר בה, והיא שלחה לי תמונות שלו צעיר. הם ראו את התמונות ואמרו – 'זה הוא, זה אבא שלנו'".
ג'ורג' מגיע לארץ לפגוש את משפחתו החדשה-ישנה
ג'ורג' וייס, הדוד של סוזן ובנו של רוברט, נרגש מהגילוי המרעיש ומחליט להגיע לארץ כדי לפגוש את משפחתו החדשה. "בכל פעם שניסיתי לבוא לראותם, ישראל נסגרה בגלל הקורונה. לכן זו ההזדמנות, וזו חוויה שלא תיאמן למצוא משפחה", הוא משתף במהלך האיחוד המשפחתי המרגש. "הם חשבו שהם היחידים שנשארו בחיים. לי הייתה משפחה ששרדה. הם חשבו שהם לבד בעולם, אז מאוד מרגש שעכשיו הם לא".
"הם חשבו שהם היחידים שנשארו בחיים. לי הייתה משפחה ששרדה. הם חשבו שהם לבד בעולם, אז מאוד מרגש שעכשיו הם לא"
ג'ורג' וייס
ביקורו של ג'ורג' בישראל הפך לאירוע משפחתי יוצא דופן. המשפחה מחליטה להכין הפתעה נוספת – אירוע בר מצווה משותף לוולטר, אוסקר וג'ורג'. וולטר ואוסקר כלל לא חשבו לחגוג בר מצווה בזמן המלחמה ואחריה. "רצינו רק לצאת מהמלחמה", מספר וולטר. "לא עשו בר מצוות אז, אנשים היו במחבואים. היינו בבתי יתומים, בלי הורים".
"אני מרגיש קצת לא רגיל", מודה אוסקר רגע לפני העלייה לתורה. אחיו, וולטר, נעמד לצידו ומצטרף: "זה מרגש, אין מה להגיד, זה מאוד מרגש". אוסקר מוסיף: "אחרי כל כך הרבה שנים, פתאום למצוא משפחה, זה היה חלום".
אומנם ג'ורג' כבר חגג בר מצווה כנער בארצות הברית, אבל לרגל המאורע החליטה המשפחה לחגוג לו פעם נוספת, עם וולטר ואוסקר. "זו חוויה שלא תיאמן, אבל לראות את בני הדודים שלי כאן עם חיוך על הפנים שלהם, כי בשואה לא הייתה להם הזדמנות – זה נותן לי נחת", הוא אומר בהתרגשות. "זה כל העולם בשבילי".
"זו פעם ראשונה שאבא שלי קורא בסידור בחיים שלו"
רחל, אשתו של וולטר, חלמה בכל שנותיהם המשותפות שבעלה יחגוג בר מצווה. "אנחנו 68 שנה ביחד וכל הזמן אמרתי לו שיעשה בר מצווה פה בכותל, והינה הגענו לזה. הגיע הזמן", היא מחייכת, ומספרת שבעלה היה "עקשן גדול מאוד" עד כה, למרות הדרישות החוזרות שלה. "עכשיו הוא חתן בר מצווה, אז זה בסדר", היא אומרת. וולטר צוחק: "עכשיו אין לי ברירה", ורחל מוסיפה: "עכשיו אנחנו מסודרים".
אט-אט מצטרפים לחגיגה יותר ויותר זרים סקרנים, מאחלים מזל טוב ורוקדים עם המשפחה. בכל זאת, לא בכל יום נתקלים במחזה שכזה. בפעם הראשונה בחייהם שני האחים מתעטפים בטלית ומניחים תפילין. "איך עושים את זה?", שואל וולטר ברגע הראשון.
אדמונד בלאו, בנו של וולטר, התרגש במיוחד במהלך הטקס: "זו פעם ראשונה שאבא שלי קורא בסידור בחיים שלו. הוא היה הולך איתי לבתי כנסת, בחיים הוא לא פתח סידור. לא העזתי להגיד מילה. הוא כיבד אותי והיה מלווה אותי לבתי כנסת ובחיים לא אמר קדיש. כשאמרו לי אתמול שהוא הולך לעשות בר מצווה, אני הייתי בעולם אחר לגמרי. סף ההתרגשות שלי היה מטורף. אתמול בערב, כשרק סיפרו לי את זה, הדמעות החלו לזלוג".
עוד לפני שגילה על משפחתו המורחבת, לג'ורג' הייתה קרבה רבה לישראל. הוא תרם למגוון ארגונים והפך בחלוף השנים לאחד התורמים הבולטים ל"איחוד הצלה". במהלך ביקורו בארץ חנכה המשפחה בניין שתרמו ג'ורג' ורעייתו, לידיה, לארגון. ג'ורג' בחר להקדיש קומה בבניין לכבוד הסיפור המשפחתי ולכבודם של וולטר ואוסקר.
נשיא איחוד הצלה אלי ביר הגיע גם הוא לבר המצווה בכותל והוביל את הטקס. מיד לאחר הטקס הוא ניגש לג'ורג', נישק אותו והודה על התרומה הנדיבה: "אני רוצה להודות לך על כל מה שאתה עושה עבור 'איחוד הצלה' כל כך הרבה שנים, תומך בישראל, תומך בארגון הזה שמציל חיים. לא ייאמן, פעם ראשונה עם כל המשפחה. זה כל כך יפה".
"אמרו לנו שאף אחד לא חזר – זה חלום שאני חלמתי אחרי המלחמה"
אוסקר נזכר בימים שאחרי המלחמה: "היו רשימות של הצלב האדום של אלו שחזרו. אחי הלך לבדוק את הרשימות", נזכר אוסקר בימים שאחרי המלחמה. "ולא מצאנו", משלים אותו אחיו וולטר. "נאמר לו שלא אבא, לא אימא, לא דודה – אף אחד לא חזר", אומר אוסקר בכאב.
המחשבה הזאת ליוותה את וולטר ואוסקר עשרות שנים, כך שהם לא ציפו כלל להודעה שהתקבלה מהמשפחה מארצות הברית. "פשוט הייתי המום. לא ידעתי שיש לי בארצות הברית משפחה", משתף אוסקר. "זה ממש חלום. זה חלום שאני חלמתי אחרי המלחמה. קיוויתי שתהיה עוד משפחה, לא היו לי הרבה תקוות".
תחילה עוררה ההודעה ספקות אצל חלק מהמשפחה, כפי שמספר משה גולד, בעלה של דפנה וחתנו של אוסקר: "היה לי ברור שזו הונאה, מישהו שמחפש כביכול משפחה ורוצה כסף. ניסיתי לבדוק עם סוזן – מי את, מה את, למה את מתקשרת אלינו. היא לא רצתה כסף, היא שלחה לנו תמונות. פתאום זיהינו שזו באמת המשפחה, הבנו שמשהו קורה והתחלנו לשתף פעולה".
"היה לי ברור שזו הונאה, מישהו שמחפש כביכול משפחה ורוצה כסף. ניסיתי לבדוק עם סוזן – מי את, מה את. פתאום זיהינו שזו באמת המשפחה, הבנו שמשהו קורה והתחלנו לשתף פעולה"
משה גולד, החתן
"הם שלחו תמונות שאבא אמר עליהן 'כן, אני מכיר, זו המשפחה שלי'. אז איך יש לה תמונות כאלה? והתמונות לא נלקחו ממאגרי מידע. הן היו תמונות אמיתיות, סטילס", הוא ממשיך. "ככל שהיא התקדמה, היא סיפרה לנו נתונים שידענו שהם קיימים אבל הם לא היו ידועים לאף אחד אחר. מהר מאוד הבנו שזו לא הונאה. ראינו שזה סיפור מופלא, ממש סיפור מופלא. התרגשנו הרבה זמן, והינה זה ממשיך. הם באים, אנחנו נוסעים אליהם, כאילו תמיד היינו בקשר".
"נכנסנו כל המשפחה לסחרור וטירוף"
"אבא שלי עבר תקופה קשה מאוד בחיים שלו, לגדול מגיל קטן מאוד בבית יתומים בלי אף הורה, בלי כלום", משתף אדמונד, בנו של וולטר. "אתה לבד בעולם. אם אומרים שאין משפחה אז אין משפחה".
"אבא שלי עבר תקופה קשה מאוד בחיים שלו, לגדול מגיל קטן מאוד בבית יתומים בלי אף הורה, בלי כלום. אתה לבד בעולם. אם אומרים שאין משפחה אז אין משפחה"
אדמונד בלאו
"אין לנו מילים להביע את הערכתנו לסוזן. 25 שנה היא עשתה מפעל חיים, הפכה כל אבן ואבן", מוסיף אדמונד. "היא נסעה לאירופה ושאלה, הגיעה לכל מיני מסמכים, אם זה ביד ושם ואם זה באירופה. בסופו של דבר הכול התחיל מקופסת תמונות קטנה שסבא שלה השאיר לה, ובאחת התמונות היא ראתה את סבא שלי עם השם שלו מאחור. כל הסיפור התחיל מהשם אדמונד בלאו. אני קרוי על שמו של סבי והכול התחיל מהתמונה הזאת. בעקבות השם הזה היא הצליחה למצוא את העדות של אבא שלי ביד ושם, הצליחה לדלות פרטים והבינה שיש לה משפחה בארץ".
אדמונד מספר על המפגש המרגש: "היו הרבה דמעות. אין מה לתאר, זה חלום שהתגשם. רואים שיש לאבא משפחה אחרי שחושבים שאין כלום, זה לא דבר של מה בכך. אנחנו כל כך מאושרים בשביל אבא שהוא זכה בחייו למשפחה גדולה, דבר שלא היה לו לפני כן".
"פתאום משפחה זה לא שני אנשים, פתאום יש אוטובוס חצי מלא. זה מדהים, מדהים. אין דברים כאלה", אומר אדמונד בחיוך רחב. "אני מתרגש ברמות. גם לפני המפגש לא ישנתי לילות. 'מה יהיה? ואיך יהיה? ואיך אבא יקבל? ושלא יתרגש מדי'. המון שאלות, המון טלפונים. אי אפשר לתאר את זה".
"מדובר באנשים מבוגרים מאוד, שחיו כל החיים בתחושה שהם לבד", מציינת דפנה, בתו של אוסקר. "לגלות אחרי עשרות שנים שבעצם יש משפחה גדולה ולא ידעו עליה – רק מעצם הידיעה הזאת, הם לא ישנו, אני חושבת, חודשים. ברגע שג'ורג' הודיע שהוא מגיע לארץ, נכנסנו כל המשפחה לסחרור וטירוף כי... תקשיב, אני מדברת על זה ויש לי צמרמורות. זה פשוט לא ייאמן".
"המפגש היה מרגש, אנשים בכו", היא מוסיפה. "אתה רואה אנשים מבוגרים דומעים, קשה לך להישאר אדיש, בייחוד כשאתה יודע מה הם עברו. ההתרגשות הייתה מכל הצדדים. גם ג'ורג', גם אבא שלי ואחיו".