"שמו על הפצע פלסטר ותיכף מגיע השלב שצריך לכרות את הרגל": לעיתים מבחוץ הקהילה הגאה בישראל נתפסת מאוד משוחררת ופתוחה, אבל התדמית הזו גם מנעה לאורך השנים מחברים בקהילה לספר את מה שעברו. במשך שנים אנשים התהלכו עם צלקות, כאבים וקשיים שהודחקו, מפחד לפגוע בשם של הקהילה או פחד מסטיגמות. אנשי הקהילה הגאה (ויש שיגידו הקהילות הגאות, בשל ההבדלים ביניהן) ראו את גל ה"מי טו" שוטף את העולם וחושף תוקפים ומטרידים, סטרייטים בעיקר - ורבים מהם תהו מתי גם הסיפורים שלהם יישמעו.
ייתכן שהימים האחרונים הם תחילתה של מהפכה אמיתית. הפרסומים הקשים על גל אוחובסקי ועל איתי פנקס הם רק קצה הקרחון: מעשים כמו אונס, תקיפה מינית, השפלה וביזוי לא פסחו גם על הגאים בישראל, והנושא שהושתק למשך תקופה ארוכה מתחיל להיפתח. יותר ויותר נפגעים מוכנים לצאת עם הסיפור שלהם לאור, גם אם הוא מטלטל את סביבתם הקרובה - כדי לאפשר לריפוי להתחיל. אנו מביאים כאן מונולוגים אישיים, כואבים ונוקבים של שלושה אנשים שכבר לא חוששים לספר על מה שעברו - וגם להפנות אצבעות מאשימות כשצריך.
"אחד ביום": ה-Me Too של הקהילה הגאה:
הסיפור של קול
ב-2010 עברתי אונס בבר על ידי גבר שהכיר אותי. מבחינתו עד אותו רגע לא הייתי עם הגבר הנכון, לקח לי עוד כמעט שנתיים להצליח להחזיק את הידיעה הזאת, ומאותו רגע פניתי למשטרה והתחלתי תהליך. הכאב הגדול ביותר הוא להתמודד עם שובל ההרס שהפגיעה משאירה - בין אם אדם מתמודד עם הפגיעה ובין אם בהדחקה.
יש את הרגע הזו שבו אנחנו עם עוד בן אדם באינטימיות ואנחנו יכולים לבחור לראות אותו – או לא לראות אותו. זה הרגע שבו אדם מחליט לפגוע. יש את הרגע הזה שאתה מבין שהאדם השני לא איתך או שהוא לא רוצה, ויותר קל לנו לא לראות את זה כי אנחנו בשיא הרגע ואנחנו רוצים את הסיפוק או השליטה – זה הרגע שהפגיעה היא מודעת ואדם הופך להיות פוגע ושיח ההסכמה כבר לא על השולחן.
הפגיעה בתוך רגע אינטימי שבו אדם פגיע היא קריטית, נשבר שם האמון ולפעמים גם תחושת השייכות, נפגעת התפיסה של אדם כסובייקט בעל רצונות, מחשבות והסכמה והוא הופך להיות אובייקט. להודות שנפגעתי זה אחד הקשיים הגדולים ביותר, כי אז מתחילה ההתמודדות עם המקום שבו היינו, שמישהו לקח את העצמאות שלנו כדי לממש לעצמו סיפוק רגשי או פיזי. ומה זה אומר על האדם – האם הוא חלש? האם הוא עכשיו צריך להתנהג באותה הדרך כדי להחזיר לו את הכוח והמקום בעולם? או שאולי דוווקא זה יגרום לו להסתגרות ובידוד חברתי ואינטימי כדי לא לעמוד שוב בסיכון בתוך סיטואציה אינטימית.
נגע האלימות המינית קיים בכל החברות ולא דילג על הקהילות הגאות. כשהתחילו לעלות הפרסומים על "בכירים" בקהילה הגאה, הרגשתי תחושת הקלה. הפצע שנפתח כבר לא היה יכול להחזיק בתוכו את המוגלה, פשוט לא טיפלו בו – שמו עליו פלסטר ותכף מגיע השלב שצריך לכרות את הרגל. אולי באמת צריך לכרות את הרגל. שנים מסתובבות שמועות וידיעות אבל אי אפשר לדבר בקולם של הנפגעות והנפגעים, ועד שאין מתלונן או מתלוננת בלתי אפשרי להאשים אדם בפגיעה מינית ואף אונס.
"נגע הפגיעות המיניות חייב להיות מטופל בהקשר החברתי אבל גם בהקשר החוקי. ואז, כשאני ארצה להגיש תלונה לא יבטלו אותה בגלל הנראות שלי"
בשבוע האחרון נשמע קולם של מתלוננים, מה שאיפשר לתיבת פנדורה להיפתח ולהציף את הנושא גם בקהילות הגאות. במהלך השנים כולנו נכיר ונמצא קבוצות שייכות חדשות לנו - בתנועות הנוער, בצבא, בלימודים ובעבודה וגם בהכרה בזהות הלהט"בית שפותחת לנו עולם חדש של שייכות ומעלה שאלות על מיניות ומגדר ודרך זה גם על יחסי כוח. ברגע שהדבר הזה מגיע לפרונט, יהיו לזה גם השפעות החוצה. אני רוצה להיות גאה בקהילה שלי, בקהילה כמרחב בטוח. אני מסתכל על הקהילה שלנו כמיקרוקוסמוס של החברה.
עוד לא סיימנו עם התהליך של הגילוי – לדעתי לא יודעים אפילו 20% מהפוגעים, וברגע שעוד דברים ייצאו - מקומות הכוח שאנחנו נותנים לאנשים האלה כמובן מאליו ישתנו. נשבר משהו בשיח על גברים שלא יכולים להיפגע – לתחושתי, אולי הפעם יש פה משהו שהקהילה הרחבה תצליח לאמץ, שתבין שלא רלוונטי אם אתה איירון מן – ברגע שיחליקו לך יד על התחת אתה תקפא ולא משנה כמה אתה חזק או מה הרקע. כשעושים לך משהו שחודר לך לתוך העצמי ומבטל אותך, הרבה פעמים אנשים קופאים. חלק מהתהליך זה להודות בזה ולהסיר את הבושה מעצמך ומאיך שאחרים יתפסו אותך.
זה שנפגעת לא אומר שאתה חלש, זה אומר שנוצלת ושהשתמשו בך. הרבה אנשים לא מדברים על הפגיעות כי לכאורה יותר קל ככה, אבל המחירים הכבדים שמשלמים כשנשארים עם זה לבד הם אסטרונומיים. אחרי החשיפה הזו, מרגיש שפתאום סוף סוף גברים התגייסו למאבק באלימות המינית, והקהילה יכולה רק לצמוח מזה ולבחור את הנציגים והנציגות שלה ולהפסיק לתת לתקשורת לתת מקום רק למי שעובר לה בעין ודומה לה.
אחד מהדברים הכי קריטיים שלומדים מהדברים האלה, בתוך קהילות, זה הנושא של ההסכמה – עניין שאי אפשר לדלג עליו. אני ניהלתי מועדונים בחיי הלילה בתל אביב ויש לפעמים תחושה שהתפיסה היא שתרבות המועדונים מאפשרת למישהו לעבור וללטף למישהי או למישהו את התחת ולהמשיך בערב כאילו כלום לא קרה. שאפשר לשלוח יד, רק בגלל היכולת ומתוך תחושת עליונות - "מותר כי לא יתפסו אותי" או מותר "כי כולם שתויים קצת ואף אחד לא יגיד כלום" – ובדיוק על המעשים האלה צריך לשים דגש. אחרי שהתלוננת על מישהו עם כוח, אתה לא תלך למסיבה שהוא יהיה בה. כשאנשים עם כוח פוגעים, הפגיעה הרבה יותר רחבה ושורשית ועורקית והאדם שרק עתה יצא מהארון וסיפר למשפחה ואז הוא נפגע בתוך הקהילה – זה ניתק אותו מקבוצת השייכות החדשה.
בשבילך זה היה ליטוף קטן ולא מורגש או הורדת הקונדום וביצוע "התגנבות", אבל לצד השני הנזק יכול להיות בלתי הפיך. הפגיעה הפיזית אולי נגמרה, אבל באותו הרגע המדרון החלקלק ומלא ריקושטים של משבר האמון מלווה אנשים לכל החיים. החל מהקושי לייצר מערכות יחסים מהותיות שמתבססות על אמון, ועד הקושי לדבר על זה ולהסתכל על עצמי כסובייקט. ברגע שמתחילה הדחקה וחוסר התמודדות, אנחנו מאמצים דברים שאומרים עלינו שהופכים להיות תכתיבים. לדעתי בקהילה זה אפילו יותר רגיש בגלל נושא השייכות. מתעורר קושי מאוד גדול בקרבה אינטימית רגשית ואנחנו מחפשות מערכות יחסים שלא מאלצות אותנו להתמודד עם הכאב ועם חוסר השליטה, לא לשים את עצמנו במצב של סכנה.
הצד השני של זה, המודעות, הוא לא לשים את הצד השני במצב של סכנה. לדוגמה, אני מזדהה גם כגבר – זה משולב בזהות שלי. אם אראה ברחוב מישהי שנבהלת מהחזות שלי, אני אאט את הצעדים ואעבור לצד השני של הכביש, זה הבסיס של המודעות והקשבה לשני.
נגע הפגיעות המיניות חייב להיות מטופל בהקשר החברתי אבל גם בהקשר החוקי, ושם לשמחתי כבר שנתיים שהלובי למלחמה באלימות המינית עושה את זה הכי טוב, זה לדעתי הבסיס לשינוי. כי שם זה שאתה איש.ה זה לא רלוונטי, מה שרלוונטי זה שיכירו בפגיעות וישנו את החוקים. ואז, כשאני ארצה להגיש תלונה לא יבטלו אותה בגלל הנראות שלי. העבודה רבה וחייבת להיעשות בכל המישורים - חברתיים, חוקיים וקהילתיים.
קול קולטון - מנטורי.ית לגיוון והכללה (diversity & inclusion consultant), מייסד.ת קהילה קוויריורסלף - חינוך דרך דוגמא אישית, יזמות וקריאייטיב לקידום מרחב בטוח.
הסיפור של לאה
שמי לאה גירארדשטיין משלי, אני עו"ד עצמאית, אימא לשתי ילדות. אני בוועד המנהל של הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות, חלק מצוות הפקת "חשופות" - אירועי העצמה נשית וביניהם הפקת אירוע התרמה למרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בחודש מאי האחרון. כבר כמה שנים אני שייכת לקהילה, קהילה שבה מצאתי חברות.ים כמעין משפחה שניה, קהילה שבה מצאתי עמיתים.ות, אנשים שאני חולקת עימם דעות, אקטיביזם וראיית עולם משותפת. אנשים שרקמתי איתם קשרים חזקים, קרובים ויום-יומיים.
הבועה שהתפוצצה בשבועות האחרונים ניפצה את תחושת הביטחון שלי ושל קרוביי. פגיעות מיניות הוא נושא מאוד קשה להכיל ולהקל, במיוחד כשמדובר בפגיעות על ידי אנשים ששייכים לקהילה, קהילה קטנה שבה אנו מכירים זה את זה, עובדים זה עם זה, יוצאים לאותם מקומות בילוי, חברים אחד של השני.
לפני מספר ימים שקלתי למחוק את המדיות החברתיות. הרגשתי שהטריגרים מגיעים אלי מכל מקום, בלי הודעה מוקדמת. פוסטים, תגובות, כתבות. מצאתי את עצמי במערבולת רגשית - סקרנות לקרוא הכול לצד רצון להתנתק מהכול. פגיעות מיניות, אונס, ניצול מיני וכל דבר שקשור לשבירת גבולות, ריסוק רגשי, חותם פיזי. כמו קעקוע, צלקת, משהו שנחרט בך.
את בוידעם הסודות שלי פתחתי בעבר, במסגרת אירועי "חשופות". עמדתי כמה פעמים על הבמה ושיתפתי מול הקהל את הפגיעה המינית שביצע בי גבר מבוגר כשהייתי ילדה. היה לי קושי לשתף אבל הרגשתי שהסביבה שלי מקבלת, תומכת והכי חשוב מאמינה לי ומגנה עלי. הרגשתי את הכוח של הסביבה בכך שמאמינים לי ולא מאשימים אותי, בעקבות השיתוף שלי, לא מעט א.נשים פנו אליי ושיתפו אותי במה שהם עברו כיוון שהבינו שיש כוח בשיתוף, בעטיפה של הסביבה ובתיקוף רגשי שניתן לקבל אחד מהשני.
אבל בבוידעם שלי, עמוק בפנים, יש פגיעה נוספת, שאותה כמעט ולא שיתפתי. למה לא בעצם? כי התביישתי, פחדתי שלא יאמינו לי, פחדתי שיאשימו אותי, שאני שותפה, שאני רציתי. ובעיקר - פחדתי לספר כי זו קהילה. קהילה קטנה. ואנחנו מכירים.ות אחד.ת את השני. והפגיעה שלי הייתה מתוך הקהילה.
אני עברתי פגיעה בידי אישה כשהייתי בת 32. ביום ראשון של חודש דצמבר, בשעה 21:30, דפקו על דלת ביתי. הילדות שלי ישנו בחדרן אז פתחתי מהר את הדלת כדי שלא יתעוררו מהדפיקה בדלת. למרבה הפתעתי עמדה בדלת מישהי שהכרתי היטב, מספר חודשים לפני כן היינו בקשר יום-יומי אך הקשר התרחק כי התחלתי זוגיות והיינו מדברות ממש לעיתים רחוקות.
שאלתי אותה מה היא עושה פה, הייתי מאוד מבולבלת, מופתעת... הרי מי בא לבית מבלי להודיע מראש? ועוד בשעה כזו? היא מלמלה שהיא מרגישה שהיא צריכה לדבר איתי וביקשה להיכנס. הכנסתי אותה לדירתי. הרי אני מכירה אותה לא מעט זמן, אני מכירה את הילדים שלה, יש לנו חברות משותפות ועוד 45 חברים משותפים במדיה החברתית.
אחרי כ-10 דקות, היא השכיבה אותי לספה ונשכבה עלי, הרגשתי את משקל הגוף שלה מדביק אותי לספה תוך כדי שהיא מנסה לנשק אותי בצוואר, בפה. איכשהו הצלחתי לקום. ביקשתי שתעזוב מיד. היא לא הסכימה, היא אמרה לי "נכון את אומרת לא כדי להדליק אותי", השבתי שממש לא. אני באמת מתכוונת ל-לא!
"אחרי כמה ימים כתבתי בדמעות לפוגעת שלי הודעה מאוד כועסת, עצובה. שאלתי אותה למה היא פגעה באמון שלי. קיבלתי בחזרה הודעה מתנערת מאחריות, הודעה שמנסה להאשים אותי"
הרגעים שאחרי מאוד מעורפלים, הצמדה לקיר, גומי של המכנסיים שלי זז, גומי של התחתונים שלי זז. אני זו שבוכה. מבקשת די. אומרת שאני לא רוצה. מבקשת שתעזוב. נזכרת בילדות שלי ישנות בחדר ליד. אני שמנותקת שלא מבינה מה לעשות.
הרגשתי שבכל פעם שאמרתי "לא" זה ריגש אותה יותר. זה יצר סיטואציה הפוכה של תוקפנות, כוחניות נוספת כדי להוכיח שה'לא' שלי הוא בעצם כן שלה. באיזה נס לא ברור, הטלפון שלי צלצל והיא בתוך כמה דקות עזבה את ביתי. נשארתי המומה, בוכה ויושבת על הספה, לא יודעת מה לעשות.
"פחדתי שלא יאמינו לי, פחדתי שיאשימו אותי, שאני שותפה, שאני רציתי"
אחרי כמה ימים כתבתי בדמעות לפוגעת שלי הודעה מאוד כועסת, עצובה, מתוסכלת בה שאלתי אותה למה - למה היא פגעה באמון שלי, לנסות לנצל אותי, לדחוף לי יד לתחתונים. למה. קיבלתי בחזרה הודעה מתנערת מאחריות, הודעה שמנסה להאשים אותי. את הפגיעה הזו, לא הצלחתי לשתף במשך שנים. חששתי שלא יאמינו לי. ובעיקר חששתי ממה שזה יכול לעורר, לשתף פגיעה בידי מישהי שכל החברות שלי מכירות, מישהי שמוערכת בקהילה.
והקושי, הקושי האמיתי, לפגוש אותה, לפתע מכל מיני מקומות, תמונה עם חברות משותפות שקופצת בפייסבוק, פגישה אקראית במסיבת נשים ואפילו לפני חודש בליין נשים, אותה אישה שהעיזה להגיד לי שלום ולתת לי חיבוק כשאני עומדת שם קופאת ולא זזה לא מסוגלת לנשום. אני שלא מבינה כמה חוצפה יש לה. ואני שותקת, לא רוצה לעורר מהומה בקהילה שלי, ממשיכה לרקוד. ועוברת לילה של סיוטים.
הכי קשה עבורי שחלק מנשים סביבי יודעות על הסיפור הזה ויודעות כמה זה כואב לי ואף חיבקו ותמכו בי אבל ברגעי האמת, כשהן פוגשות אותה כולן שוכחות, מתחבקות, מדברות יושבות יחד כאילו כלום, הן והפוגעת שלי, ואני קרובה מחזיקה את המכנסיים שלי זוכרת את המגע בתחתון שלי ושותקת.
אני מזמינה את כולן.ם להגיע במוצ"ש 13.11.21 בשעה 19:00 ברחבת מוזיאון תל אביב להפגנה "עומדות ועומדים לצד הנפגעים", המאורגנת ע"י ילי קרליך,עומרי פיינשטיין מנהל "תורנו" ותחקירן שותף בפרשת אוחובסקי, רן שלהבי מנכ"ל האגודה למען הלהט"ב, ואיגי ארגון נוער גאה.
הסיפור של שי נאור
הסיפור התחיל בהיכרות פשוטה באינטרנט, בצ'אטים בהתכתבות. החלטנו שנפגשים, אני הגעתי לתל אביב. הייתי בן 21 אז והכול היה בסדר מבחינתי אבל לאט לאט הבנתי שאני לא רוצה – דאגתי להגיד לו שהמפגש הזה לא יהיה מיני. ברגע שחשבתי שאני יכול ללכת משם, הבנתי שהדלת נעולה. זה הסלים לאונס מלא, נאבקתי מבחינתי על חיי – לא זוכר סיטואציה כזו שבה נאבקתי כל כך הרבה. הוא היה יותר גדול וחזק ובוגר ממני, באיזשהו שלב הצלחתי לחמוק ולאסוף את הדברים ולקפוץ החוצה מהחלון למזלי זו הייתה קומה ראשונה, מקומה אחרת כנראה לא הייתי קופץ. כשאני מספר את זה אני חוזר לאותו רגע ממש. אין לי בעיה לדבר על זה.
לא עליתי על מונית או רכב, פשוט רצתי הביתה לבת ים. קברתי את עצמי במיטה לשבוע עד שהבנתי שככה אני מטפל בזה. במשך שנים לא טיפלתי בזה, עד שהתחלתי לדבר על זה עם אדם מקצועי, היא שיקפה לי את המצב. עד לאותו רגע לא הבנתי שעברתי אונס. אז הבנתי איפה הכעסים יושבים – חוסר שלמות, פחד ממצבים לא ברורים.
היום יש הרבה מקומות שאפשר לגשת אליהם במקרה של פגיעה, כמו המרכז לנפגעי תקיפה מינית. אחד האבסורדים הוא שהאונס שלי קרה בדיוק בשנה שבו נפתח המרכז, במרחק של שני רחובות. באותה מידה יכולתי לפנות הצידה ולהגיע למרכז שהיה שני רחובות משם. הכול עניין של לאן אתה פונה – אם הייתי הולך צפונה לכיוון המרכז או רץ דרומה, הביתה.
אני לא מבין כשאומרים לי כל הכבוד או שואלים למה אתה עושה את זה ומרימים גבות, אני באמת לא מבין איך הראש שלהם עובד. המהות פה היא להציל אדם אחד לפחות. ברגע שהבנתי, מבחינתי המטרה היא להוציא את זה הלאה. ככה אני עובד. כמו שפרסמתי שאני השתלתי שיער או יצאתי מהארון – זה חלק מהתפקיד שלי בחיים ואני שמח על כך. חבל שאימא שלי צריכה לבוא אליי ולהגיד לי 'איך באותו שבוע לא באת אליי'? כשזה קורה אין בושה, הייתי צריך לחזור ולספר להורים.
אין לי בעיה לחשוף כמעט כל דבר – לא לפחד, מה כבר יכול לקרות? יקרו דברים – לא כל משפחה תקבל הכול ולא תאהב כל סיפור, בטח אם מדובר בבן משפחה, אבל זה המקרה הגרוע ביותר. ברוב המקרים סביר להניח שיקבלו חיבוק ואת הכתף הנכונה. ברגע שפתרתי את הכול עם עצמי – התגרשתי ויצאתי מהארון – אז החלטתי לצאת עם זה. יש הרבה אנשים כמוני. לפני ארבע שנים פרסמתי ספר בשם "רגל בסלון רגל בארון" ובו דיברתי בגלוי על מה שעברתי. זה הגיע לטלוויזיה ואנשים עד היום מגיבים לי, והגיעו לזה דרך הרשתות. אני שומע ורואה את סיפורי הזוועה.
כשהתחיל כל נושא המי טו של הנשים, התראיינתי וזה היה מאוד מוזר מבחינת כולם – פרצתי דרך של הגברים. זה קצת טס מתחת לרדאר. היום אני חושב שאנחנו יותר מוכנים. אני חושב שהקהילה הגאה נמצאת במקום שאנחנו צריכים לדבר - זה לא רק לנו, גם לסטרייטים. אני חושב שהקהילה שלנו מתחילה להתבגר, כמו ילד שסיים את תקופת ההתבגרות שלו ועכשיו הוא מתחיל לפרוץ קדימה.
"הגיע הזמן שהקהילה תתחיל להרים ראש ולטפל בעצמה. אנשים הרבה יותר בטוחים ומוכנים לדבר על זה, אבל לא צריך לצלוב"
אף אחד לא חשב שזה לא ייצא – חשבתי שזה יקרה הרבה יותר מהר, כי לי זה קרה ואמרתי לעצמי שאני בטוח שזה קרה לעוד הרבה. פרסמתי את הספר וקיבלתי הרבה תגובות והבנתי שאני לא לבד בסיפור. אנחנו רוצים למנוע את המקרה הבא ולעזור לילד הבא שלא ייתקל במצב הזה. אם הם חס וחלילה נתקלים במצב שהם כופים הם מטרידים, הם יהיו מודעים למה שהם עושים.
אני חושב שהקהילה הזו שקיימת 30-25 שנה ויותר, מתחילה להבין שצריך להתחיל ולטפל בבעיות. יש הרבה בעיות – לא מייצגים אותנו מספיק בפוליטיקה, אנחנו לא מטפלים בנושא הסמים והמסיבות והמין כמו שצריך וצריך להתחיל לדבר על זה. אני לא בא בביקורת – פשוט צריך שמישהו יוביל את זה וידבר בלי לפחד. למה סטרייטים יכולים לדבר על המין שלהם בכזו פתיחות ואני לא? כולנו בסוף נכנסים למיטה, זה הדבר שאנחנו הכי רוצים לעשות, אז למה עדיין אסור לדבר על זה?
אני מכוון את עצמנו להיות הרבה יותר טובים. גם המקרבן צריך טיפול, לא רק הקורבן של האונס או ההטרדה. הגיע הזמן שהקהילה תתחיל להרים ראש ולטפל בעצמה. יש לנו את המרכז לנפגעי תקיפה מינית (גם לגברים), אבל בטוח שהוא לא יכול להגיע לכל האנשים. כל התקציבים של הקהילה, למשל מהמצעד, צריכים להגיע לטיפול בקהילה. לא צריך לעשות משפט שדה, אין לזה מקום – זה מפריע לשיח. צריך לבדוק איפה שצריך לבדוק, בתי המשפט יעשו את מה שהם צריכים – והתפקיד שלנו זה להתחיל לדבר, לתפוס את הגל. אנשים הרבה יותר בטוחים ומוכנים לדבר על זה, אבל לא צריך לצלוב. אלו אנשים שחשובים לקהילה ותרמו פה מלא, אי אפשר לשכוח את הכול.
זה מבאס לשמוע את הכתבות האלה, אלו לא דברים נעימים, אבל זה קיים – גם אצל סטרייטים וגם אצל להט"בים. צריך מן הסתם לדבר יותר כדי להבין שלא זה לא. עד היום דיברנו רק על סטרייטים שמטרידים, היום מדברים על זה לעומק בקהילה הגאה – מה קורה פה אצלנו, ואנחנו יודעים שקורה פה הרבה. המין יותר פתוח לדעתי בכל אופן, אנחנו גברים וקצת יותר יצריים – ועדיין לא זה לא. ההגדרות האלה הן כמו רמזור אדום, זה מאוד קל. לא צריך להתבלבל – גם אם באמצע כואב או שזה מחזיר אותי אחורה אז לא. היום זה הזמן להתחיל לשרטט את הגבולות ולהבין איפה הקהילה שלנו נמצאת. הילדים שלנו והדור הבא של הקהילה, הדור הצעיר – צריך להתחיל ללמד אותו מה מותר ומה אסור. זה מעולה לפתוח את זה, אני בעד לפתוח את הכול. אין לי ספק שזה יעורר עוד הרבה שיח – זה עדיין לא מספיק.
זה עדיין לא טס למעלה, לא מספיק על סדר היום. אולי בגלל שזו הקהילה או שאין מספיק כתבים מהקהילה הגאה או שאין לנו עדיין ייצוג. מי שישמע את הסיפור שלי ויגיד 'אם הילד שלי חס וחלילה יעבור כזו טראומה, לא אסלח לעצמי על כך שלא דיברתי איתו על זה'. בכל אחד מאיתנו יש את הילד הזה.
הרשויות התחילו לעבור שינוי ולהתייחס לקהילה הגאה לא רק מבחינת מצעד. המערכת צריכה להיות יותר רגישה כדי לבדוק. אסור לנו ליצור את המחסומים – אנחנו מודעים לכך שיש פחות רגישות וצריך לייצר את הרגש. ולדעתי ייצוג יכול לחולל את השינוי, ובתל אביב למשל יכולים לייצר מקום יותר רגיש. אסור ליפול למקום שלוקחים את הקורבן והופכים את החקירה כנגדו. זו הזדמנות וברור שחולדאי ואסף הראל וכולם רגישים לזה בתל אביב. מבחינת המדינה אני מקווה מאוד שכן ושמישהו ירים את הכפפה, אנשים חדשים שרוצים להוכיח – זה הזמן להתחיל לנקות.
רן שלהבי, מנכ"ל האגודה למען הלהט"ב, אומר: "בימים האלו חברי וחברות הקהילה הגאה מאירים את החושך שיש בקהילה שלנו ואני רואה את הכוח והעוצמה שיש לנו כקהילה. הכוח לומר בקול גדול- לא עוד. הקהילה שלנו חזקה כדי להתמודד עם זה ואנחנו בהתחלה של תהליך ריפוי ושבירה של קשר השתיקה בקהילה שמאפשר לנו לשנות את הדברים לעומק. זה לא מספיק רק לגנות את המקרים החמורים שנחשפנו אליהם השבוע, צריך לפעול עכשיו, לקחת את ההזדמנות הזאת וליצור אחת ולתמיד נורמות וגבולות אדומים שמבוססים על הסכמה ומרחב בטוח וככה אנחנו מתכוונים לעשות".
סיקור N12 על ה-MeeToo בקהילה הגאה:
• אחרי הטענות: איתי פנקס-ארד השעה את עצמו מעיריית ת"א
• תלונה ראשונה הוגשה נגד גל אוחובסקי
• עדויות נגד גל אוחובסקי על תקיפה מינית
"אני יודע שהימים האלו לא פשוטים עבור הרבה אנשים שמרגישים מוצפים, שנמצאים במרחב שיפוטי ולא בטוח וחוששים לשתף או לדווח. אני גם יודע שזה לא פשוט לספר ולדבר על זה במיוחד כשגם היום אנחנו נאבקים על עצם הלגיטימיות שלנו והיציאה מהארון היא כפולה - גם כלהט״ב וגם כנפגע מינית. לכן חשוב לי לומר שאתם לא לבד, יש קהילה לצידכם, אנחנו כאן, ארגוני הקהילה הגאה כאן ואנחנו תומכים ומאמינים לכל אחד ואחת. האחריות שלנו היא קודם כל בסיוע לנפגעים ולדעת שכל אחד ואחת יקבלו את הסיוע שמתאים להם. אני מעודד את חברי הקהילה להמשיך לשתף, לדבר או לדווח ומזכיר שאם צריך ניתן גם לפנות למרכזי הסיוע או לקו הקשב".
שלהבי סיפר כי בארגוני הקהילה הגאה יצאו בתוכנית למאבק בפגיעות מיניות בקהילה, שתימשך כחצי שנה. בשלב הראשון יעלה קמפיין שיעודד שיתוף ודיווח על פגיעות והטרדות מיניות שחוו חברי וחברות הקהילה הגאה - באמצעות מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית וקו הקשב של האגודה למען הלהט"ב. במקביל, בארגונים יתגברו את המערך הפסיכוסוציאלי ויציעו מערך טיפול פרטני וקבוצתי.
בשלב השני חברי וחברות הקהילה הגאה ישתתפו ביצירת קוד אתי חדש שיפתח ויטמיע נורמות וקווים אדומים עם אפס סובלנות לפגיעה מינית. בשלב השלישי יפורסם הקוד האתי החדש במטרה להפוך אותו לנחלת הקהילה, בשיתוף מקומות הבילוי וחיי הלילה הקהילתיים ודמויות משפיעות בקהילה. בתוכנית ייקחו חלק גם הארגונים הבאים: חוש"ן, מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בת”א, בית גאה בבאר שבע ובדרום, חברותא, בית דרור, בת קול, הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים, הוועד למלחמה באיידס, מעברים לקשת הטרנסית, תהל"ה, LGBTech ומועדון ספורט גאה תל אביב.
1203: קו סיוע לנפגעי תקיפה מינית
1202: קו סיוע לנפגעות תקיפה מינית
קו הקשב פועל במהלך השבוע בימים א'-ה' ובמוצאי שבת בין השעות 19:30-22:30 בטלפון: 2982* ובאפליקציית WhatsApp במספר: 058-6205591.
קו הקשב להורים: 09-8855822