את ניר, יצחק ואפרים אי אפשר להפריד מאז מלחמת יום הכיפורים. גם כמעט חצי מאה אחרי – הם עדיין מגדירים עצמם כמשפחה. במפגש מיוחד עם המח"ט היוצא של החטיבה שלהם, חטיבה 188, הם נזכרים במלחמה הקשה ובחברים שאיבדו בדרך והותירו בהם חותם עד היום.

"אנחנו כל הזמן ביחד, נפגשים כל הזמן, לא נפרדנו מאז 1972 בערך כשהגענו לחטיבה 188", סיפר ניר עתיר. החיבור לחטיבה נותר כה חזק, עד כדי כך ששלושת הלוחמים ממלחמת יום הכיפורים, ניר, יצחק ואפרים, הגיעו להיפרד מהמח"ט היוצא של החטיבה, אל"מ ניר רוזנברג שסיים את תפקידו. "אפילו לא תכננו אותי כשהם שירתו בחטיבה", חייך אל"מ רוזנברג, אך זה לא מנע מהלוחמים להרגיש בני בית בחטיבה עד היום, כפי שהסביר עתיר: "זו המשפחה שלנו, זה אנחנו. אנחנו בקשר איתו מאז שהוא מח"ט 188".

תל סאקי
תל סאקי, הגבעה שהפכה לסמל של סיפור גבורה מכונן

מלחמת יום הכיפורים תפסה את ניר, יצחק ואפרים, כמו את מדינת ישראל כולה – כרעם ביום בהיר. "המלחמה פרצה ביחסי כוחות בלתי נתפסים", נזכר אפרים יוסף, שלחם באזור קוניטרה. "מה שבא לידי ביטוי בשעות האלה היה כל מה שלמדנו והתחנכו עליו, לדוגמה ירי מהיר וכל מיני תרגולות כאלה שהביאו את החטיבה להישגים שקשה לתאר".

"דחפתי את הפרצוף באדמה כדי לא לראות איך אני נרצח על ידי הסורים"

יצחק נגרקר היה הטען בטנק שעליו פיקד עתיר. שניהם השתתפו בתחילת מלחמת יום כיפור בקרב בתל סאקי, שהפך לסיפור גבורה מכונן ושעליו גם התבסס חלק מהסדרה "שעת נעילה". "בשעות הערב היו קרבות בלימה קשים נגד אוגדות סוריות שחדרו פנימה", נזכר יצחק. "נלחמנו עד שאזלה התחמושת. נתנו לנו הוראה להגיע לתל סאקי ולהתחמש מהטנק הפגוע של חטיבה 7. דהרנו לכיוון תל סאקי ובזמן שאנחנו מנסים לטפס - טנק של המ"מ שלי, יואב יקיר ז"ל, נפגע".

אל"מ ניר רוזנברג, ניר עתיר, יצחק נגרקר ואפרים יוסף
אל"מ ניר רוזנברג, ניר עתיר, יצחק נגרקר ואפרים יוסף

"התבקשתי על ידי ניר להיכנס לטנק ולהביא את מכשיר הקשר", הוא מוסיף. "באותו רגע החלטתי שאני לא מוכן להשאיר את הגופה של המ"מ בטנק ולהפקיר אותה לחסדי הסורים. עם כל הבלגן מסביב, ארטילריה סורית רצחנית, פצצות תאורה – חשבתי איך אזכור את המפקד הזה כל החיים. נדרתי לעצמי נדר שאם אני אצא מהמלחמה, אתחתן ולבן הראשון אקרא על שם המפקד הזה. חודש וחצי לאחר שחזרתי מהשבי הסורי, התחתנתי ואחרי שנה נולד לי הבן הראשון. אבא של יואב יקיר הגיע והיה הסנדק של הבן שלי, יואב".

לאחר שחילץ את הגופה, חזר יצחק אל הטנק והבחין בטנקים מתקרבים לעברם. "אמרתי - 'סוף כל סוף צה"ל הגיע' והסתובבתי כדי לומר לחבר'ה", מספר יצחק. "עד שסיימתי את השיחה, נתתי מבט נוסף וראיתי כתובות ערביות על הטנקים, דגלים סורים מעל הצריחים. היינו במרחק של 10-15 מטר מהכביש, אין דבר כזה שלא יחסלו אותנו. רק כדי לא לראות איך אני נרצח על ידי הסורים, דחפתי את הפרצוף באדמה. התמונה של החיים הקצרים שלי חלפה לי מול העיניים. כיווצתי את הגוף כדי לחטוף את הצרור הראשון. טנק ראשון עובר – לא יורה. טנק שני – לא יורה. שלישי רביעי, חמישי, שישי... עשרה טנקים עוברים לידי ולא יורים. לא יודע למה, יכול להיות שהייתי כל כך קרוב ובתוך השטח המת שלהם". 

יצחק וניר קיבלו הוראה להמתין בבונקר של תל סאקי ולחכות לפינוי עם 26 לוחמים נוספים. "מנחם אנסבכר, שניהל את העניינים, קרא פרק בתהילים ואמר: 'חבר'ה, אנחנו נצא מכאן כולנו ביחד, נעשה חפלה גדולה בתל אביב, בואו נחזיק מעמד'", העיד יצחק. "פתאום דממת מוות - נזרק רימון, היה פיצוץ, כולם נשכבו על הרצפה והמטומטם היחיד שעומד זה אני. אני שומע את מנחם אנסבכר אומר שמי שיכול לצאת שיגיד לסורים שאנחנו נכנעים. היחיד שיכל לצאת היה אני, כי כל השאר היו פצועים, והחלטתי לצאת החוצה. ידעתי שהסורים קודם כל יורים ואז שואלים שאלות. יצאתי עם ידיים מורמות ופתאום צצו שני סורים, אחד במרחק של 5-6 מטר ממני. השני באלכסון במרחק של 7-10 מטר. כל היתר חיפו עליהם מאחורי הסלעים. קלצ'ניקובים מכוונים אליי".

האנדרטה בתל סאקי (צילום: פלאש 90)
האנדרטה בתל סאקי | צילום: פלאש 90

"החלטתי להסתכל על האצבע של החייל הסורי שהייתה על ההדק ובאותו רגע שהאצבע מתחילה לסחוט את ההדק, זזתי הצידה והצרור עבר באותו מקום שעמדתי לפני רגע. הסורי השני גם התחיל בירי, כדורים שורקים לי מול הפרצוף, אני לא יודע איך יצאתי מזה. כדי לתת להם להירגע חזרתי לפתח של הבונקר. לא העזתי להיכנס לבונקר כי ידעתי שאם אכנס הם ישחילו רימונים ויחסלו את כולם. המתנתי עד שהפסיקו את הירי, יצאתי החוצה ואחד מהם עשה תנועה ושאל כמה אנחנו בפנים בבונקר. אם הייתי עושה תנועה של 30 חבר'ה, הם לא היו לוקחים לשבי כי חלקם פצועים, הם היו משחילים רימונים ומחסלים את כולם. סימנתי ארבעה, שלושה 'חלאס' ושאני היחיד שנשאר. לקחו אותי לשבי הסורי. במשך חודשים לא ידעתי שמדינת ישראל קיימת. הם היו צועקים: 'טבריה חלאס, עכו חלאס, באר שבע חלאס, תל אביב חלאס, אין מדינת ישראל'. האמנתי להם כי ראיתי את המציאות". 

במהלך שהותו בשבי, פגש יצחק חייל שחבש בתל סאקי. "הוא אמר שהסורים השמידו את הבונקר ושכולם נהרגו", סיפר יצחק. "הרגשתי פחדן, היו לי מחשבות של התאבדות כי בגללי כולם נהרגו. אחרי 8 חודשים אמרו לנו שאנחנו הולכים הביתה. אמרתי 'אוי ואבוי לי, עכשיו אני מגיע לארץ וכיתת יורים מחכה לי, משטרה צבאית'. ישבתי בסוף המטוס כדי לראות מי מגיע לקחת אותי. אמרתי שאם מישהו מגיע אני מבקש מקלט מדיני. נחתנו בארץ וראיתי שאין משטרה צבאית, שום דבר, רק קבלת פנים שמחה. התקרבתי לאחת המוניות, אני רואה בחור נשען על המונית. הוא שאל אותי 'איציק אתה זוכר אותי?'. אמרתי 'לא'. הוא שאל: 'אתה זוכר את החבר'ה בבונקר של תל סאקי'". אמרתי: 'כן זוכר, אבל כולם נהרגו לצערי'. הוא השיב: 'מה פתאום, כולם חיים ומחכים לך לאותה חפלה שמנחם אנסבכר הבטיח'".

לוחמי חטיבה 188 במלחמת יום כיפור
לוחמי חטיבה 188 במלחמת יום כיפור

"איציק, תיזהר! הנשמה השביעית שלך"

ניר, יצחק ואפרים זוכרים כל חייהם את החברים שנהרגו במלחמה. בשביל אפרים, אחד האירועים שזכורים לו במיוחד הוא מותו של איציק זוארץ ז"ל. "הוא עלה לארץ בגיל 16 מלוב", מתחיל אפרים לספר בהתרגשות. "החלום שלו היה להתגייס לצה"ל ליחידה קרבית. במהלך אחד האימונים הטנק שלו התהפך, המפקד נהרג ואיציק נפצע קשה בראש. שלחו אותו לשיקום ואחרי 3 חודשים הוא חזר לאיתנו, מלבד כל מיני תופעות לוואי. הוא התעקש לחזור להיות חייל בשריון, נלחם על זה בצורה בלתי רגילה. הוא היה יכול להשתחרר עם אחוזי פציעה, לחיות את החיים שלו באזרחות, ליהנות מגמלה מצה"ל, אבל הוא לא רצה והגיע אלינו לחטיבה 188".

"איציק הגיע אלינו, בחור צבעוני מאוד, בן אדם עם רוח קרב כל הזמן", העיד אפרים. "באותה תקופה היו ימי קרב רבים. החטיבה שלנו הייתה החטיבה היחידה שהייתה מבצעית בתקופה ההיא. הייתה מלחמה בין הצוותים מי יוצא כי היו מתגמלים אותנו. בתחילת 1973 יצאנו לקרב והוא היה בצוות שלי. אחד הפגזים נפל ליד הטנק, איציק הוציא את הראש לנשום אוויר, עף מטנק ונפגע".

"התחלנו כל החבר'ה לצחוק איתו במן הומור שחור – 'איציק, תתחיל לשמור על עצמך, כבר כמה פעמים שנפגעת, ניצלת ממוות'. באותה שנה היה מבצע בלבנון. נבחרו כמה טנקים ובאותו אירוע הטנק של איציק זוארץ לא נבחר לצאת, אבל הוא נלחם על זה, הלך למג"ד ונבחר בסוף לצאת. שוב הוא עלה לטנק שלנו. הטנק התהפך, חילצו אותנו ואז התחלנו לקרוא לו 'איציק שבע הנשמות'".

"איציק הוציא את הראש החוצה, חטף RPG ונהרג במקום. כל הפלוגה הייתה בשוק. הרגשנו את המועקה והכאב של לאבד חבר כל כך מיוחד"

כבר בתחילת מלחמת יום הכיפורים היה ברור ללוחמים שלא מדובר הפעם בעוד קרב רגיל, אלא בתחילתה של מלחמה. "התחילה התקפה סורית רצחנית, עם הפגזה ארטילרית, תקיפת מטוסים", נזכר אפרים. "רצנו לטנקים וצעקנו בהתלהבות לאיציק, כולם, בלי יוצא מן הכלל – 'איציק תיזהר, הנשמה השביעית שלך', במילים האלה. לא נשכח את זה. הגענו לעמדות והתחלנו לנהל קרב. נסענו, איציק היה בטנק הראשון. הוא לא יכול היה להיות בתוך הטנק, הוציא את הראש החוצה, חטף RPG ונהרג במקום. כל הפלוגה הייתה בשוק. הרגשנו את המועקה והכאב של לאבד חבר כל כך מיוחד".

תל סאקי (צילום: פלאש 90)
הגבעה שעליה נלחמו לוחמי חטיבה 188 בגבורה. תל סאקי | צילום: פלאש 90

"פשוט לא היינו מוכנים לסגת לאחור, גם כשנגמרה לנו התחמושת"

לדברי עתיר, החטיבה הצליחה לבלום את הסורים בזכות נחישות יוצאת דופן. "כשנגמרה לנו התחמושת", הסביר, "המ"מ יואב יקיר נתן לי הוראה להישאר במקומי, כי כוח סורי התקרב לכיוון שלי ואני מסתיר אותו מהכוח הסורי. אנחנו חיכינו שם בלי תחמושת והוא אומר לי – 'אתה זז לאחור רק כאשר אני נותן פקודת אש'. הטנק שלנו בעצם שימש כפיתיון. כל הצוות שלנו ישב בטנק ואף אחד מאיתנו לא חשב לברוח, אלא חיכינו לפקודת אש".

האנדרטה בתל סאקי (צילום: פלאש 90)
האנדרטה בתל סאקי | צילום: פלאש 90

האומץ שהפגינו הלוחמים, בא לידי ביטוי בתנאים הקשים שנוצרו במהלך המלחמה. "כאשר כבר ירדה החשכה, ביקשנו פצצות תאורה", ציין ניר. "אמרו לנו שלא נותרו פצצות תאורה, אז המ"מ, יקיר, השיב: 'חבל, זה לא טוב, אבל אנחנו נמשיך לירות עליהם על רקע הטנקים הבוערים'. פשוט לא היינו מוכנים לסגת לאחור ובלמנו את הכוחות הסורים בגזרה שלנו. כל הטנקים וכל המחלקות והפלוגות של 188 לאורך כל הגזרה, זה ה'אני מאמין' החטיבתי".

"גדוד 74 איבד את כל שלושת המ"פים שלו", הוסיף ניר. "הפלוגה שלנו איבדה גם את הסמ"פ וגם את המ"מ שלי, וחיילי 188 המשיכו בלחימה בכל מקום שהוא, גם ללא הפיקוד הבכיר. המשכנו להגן על רמת הגולן. זה האופי של החטיבה".

אפרים הצטרף לדבריו של ניר וסיפר כיצד הצליחו לגבור על שלושה טנקים סורים. "אחרי שהצלחנו לבלום את הסורים, קיבלנו באיזשהו שלב ביום שבת אחר הצהריים דיווח שיש חדירה של כמה טנקים. המ"פ נתן פקודה להתקדם לאזור הכפר. התקדמנו ומול העיניים ראינו 3 טנקים סורים, במרחק של 100-150 מטר, עם הקנים מופנים אלינו. דבר ראשון שעולה לנו לראש, בלי להתבלבל, הוא נותן פקודה – ירי מהיר. הכול במהירות שיא".

לוחמי חטיבה 188 במלחמת יום כיפור
לוחמי חטיבה 188 במלחמת יום כיפור

"באתי ללחוץ על ההדק, אבל אין ירי. הכול תוך כדי קרב, פחד אלוהים, אתה רואה את המוות מול העיניים. הסתבר שהטען שכח לפתוח את הנצרה. הוא תיקן את עצמו מיד, השמדנו אותם תוך 15-20 שניות, שלושת הטנקים בערו. כל זה אוטומטית, ירי מהיר".

"זו הייתה תרגולת", הסביר אפרים. "חזרו על זה שוב ושוב, שטפו לנו את המוח. זה מה שחינכו את החטיבה. הם כל הזמן אמרו – יום אחד תיתקלו ב-15 או 20 טנקים ותצטרכו לעשות ירי מהיר. זו הייתה סוג של שריטה של המפקדים בחטיבה. לא רק אנחנו, לא מעט לוחמים הגיעו לסיטואציה כזאת במלחמה ועשו את זה בצורה הכי טובה, הכול בקור רוח. זה היה הסוד של כל אנשי הצוות בחטיבה לאורך כל קו הגבול. זה היה ההבדל בינינו לבין הכוח הסורי".

"סיפורי הגבורה של יום כיפור עיצבו את דמותי כמפקד" 

סיפוריהם של ניר, אפרים ויצחק, כמו גם של לוחמים אחרים מהמלחמה ההיא, ממשיכים ללוות את חטיבה 188 עד היום. המח"ט היוצא של 188, אל"מ ניר רוזנברג, הקפיד על הקשר בין החטיבה ללוחמי העבר והעביר את סיפוריהם לחיילים המשרתים.

תל סאקי (צילום: פלאש 90)
טנק ישן בתל סאקי | צילום: פלאש 90

"הסיפור הוא על 188 - לא על ניר עתיר", התעקש עתיר, שהתגייס לחיל השריון לפני יובל שנים. בגאוות יחידה שקשה למצוא אפילו בקרב חיילים משרתים או קצינים מכהנים, ביקש ניר להקריא בפנינו את מילותיו של אלוף פיקוד צפון לשעבר יצחק חופי ז"ל: "אני יכול לומר בפה מלא שאנשי חטיבה 188 נתנו למדינת ישראל חיים. בזכות הלחימה העיקשת של החטיבה, הדרך לא הייתה פתוחה לסורים. הלחימה הזו נתנה לנו את השעות לגייס יחידות מילואים. הם הגנו על המדינה, הם הגנו על הבית". 

"אנחנו גדלנו על הסיפורים שלהם, על סיפורי הגבורה של יום כיפור", שיתף אל"מ רוזנברג בגאווה. "רוחה של 188 אלה האנשים שיושבים פה מולי. מצעירותי כחייל בחטיבה ועד היום כמח"ט – זו היכרות ארוכת שנים שלא התחילה לכבוד הריאיון הזה וגם כנראה לא תסתיים אחרי הריאיון הזה".

"זה עיצב את דמותי כמפקד בחטיבה וכמפקד החטיבה", הוא מוסיף. "מורשת הקרב של כל יחידה לוחמת היא המעצב המרכזי ברוח של החטיבה. מכיוון שמופע הלחימה המשמעותי ביותר של 188 הוא ביום כיפור, היו עוד כמה מופעי לחימה, אבל ב-188 יום כיפור זה הסיפור הגדול, ובאופן טבעי – למרות שעבר הרבה זמן, דברים מעוצבים ברוח המלחמה ההיא וברוח הלוחמים מהתקופה ההיא, עם ההתאמות הנדרשות".