כשיו"ר הכנסת יריב לוין הכריז השבוע על בחירתו של יצחק הרצוג לנשיא ה-11 של מדינת ישראל, משה קצב ודאי נזכר באותו יום לפני 21 שנה, אז הוא היה חתן השמחה - חבר כנסת מהליכוד שהדהים את המערכת הפוליטית וניצח את ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס בהתמודדות על תפקיד האזרח מספר 1. "אני עוד אפתיע אתכם לטובה", הבטיח קצב לח"כים שלא תמכו בו בנאום שנשא במליאה דקות לאחר בחירתו – וקיים את ההיפך.

בנסיבות אחרות, הוא היה מוזמן כאורח כבוד לטקס ההשבעה של הרצוג בעוד כחודש, אך קצב, היחיד מנשיאי המדינה לשעבר שעדיין בחיים, לא משתתף באף אירוע ציבורי משנת 2007, אז יצא לנבצרות מהתפקיד כחצי שנה לפני סוף כהונתו המתוכננת. מי שהבטיח ש"מוסד הנשיאות בתקופתי יהיה תם וטהור" הפך לנשיא הראשון שמורשע בפלילים ונשלח לכלא: ב-2011 בית המשפט העליון דחה פה אחד את ערעורו על הרשעתו בשני מעשי אונס ובשורת עבירות מין, והוא נשלח לשבע שנות מאסר, מהן ריצה חמש, מאחר שעונשו קוצר. מאז שהשתחרר מהכלא לפני כארבע שנים וחצי, הוא שומר בקנאות על פרטיותו, מתרחק מעין הציבור וכמעט שלא תועד בפומבי.

מה עושה כיום האדם שקורות חייו מתגלמים בביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"? כיצד הוא מעביר את שנות הפנסיה? מה מצבו הנפשי? האם יש לו חרטות? מה תוכניותיו לעתיד? על כל השאלות הללו לא נוכל לקבל ממנו תשובה ישירה, מאחר שמאז התפוצצות פרשיית האונס ועבירות המין לפני כ-15 שנה, הוא איתן בסירובו להתראיין לכלי התקשורת. ב-2016 נשמע במהדורה המרכזית קולו של קצב, אז עוד אסיר בחופשה, והוא תקף: "כבר עשר שנים מכפישים אותי בעולם. אירן וסעודיה עדיפות, שם חותכים ידיים. עדיף שתחתכו לי יד ורגל ולא תשמיצו אותי כמו שאתם עושים לי".

לאחר ההתבטאות החריגה ההיא, שכללה גם מתקפה כלפי השופטים, הוא שב להתבצר בשתיקתו. אז פנינו לסביבתו הקרובה, הכוללת את בני משפחתו וקבוצה קטנה של חברים שמלווים אותו מזה עשרות שנים. התמונה שהם מציירים היא של אדם מצולק וכואב, שבטוח שנעשה לו עוול גדול, ומתנחם בחיק משפחתו האוהבת וחוג חברים מצומצם, בעיר הקטנה שבה החל את הקריירה הפוליטית שלו, ובה הוא עדיין מקבל לרוב כבוד מלכים. "הבן אדם מת מהלך, גווייה מהלכת", אומר יצחק סלוקי, שמכיר את קצב עוד מאז שהיו בני אותה כיתת תיכון בכפר הנוער בן שמן. "הוא מרגיש נורא ועדיין לא יכול לעכל את מה שקרה לו. הוא לא מבין למה עשו לו את זה".

"נפל מהמקום הכי גבוה שיכול להיות"

הבית של משה קצב
בלי שם על השער. הבית של משה קצב

ביתו של קצב, ברחוב דוד רזיאל בקריית מלאכי, הוא אחד היפים בשכונה. במרכז חומת האבן הגבוהה המקיפה אותו מותקן שער ברזל, ולצדו תיבת דואר נטולת שם, כך שרק מי שצריך יידע שכאן מתגורר הנשיא לשעבר ביחד עם רעייתו גילה. מהבית הזה יוצא קצב להליכות של כ-6 קילומטרים שלוש פעמים בשבוע, עם חברו הטוב, ד"ר שלום אלדר. השניים הכירו בשנות ה-70, אז אלדר שימש כסגנו של קצב, שהיה ראש מועצת קריית מלאכי.

"אנחנו בדרך כלל שומעים תוך כדי ההליכה את פרשת השבוע בטלפונים", מספר אלדר. "אבל חוץ מזה אנחנו גם מדברים כמו כל שני חברים, על המשפחה והילדים, דברים שקורים ביישוב שלנו וזיכרונות מהתקופות שהיינו בפוליטיקה".

השיחות כוללות גם את הפרשה שסיימה את הקריירה הפוליטית שלו?

"כן. הוא בדרך כלל מלין על זה שלא נתנו לו להביע את עצמו ולהשמיע עדים, ושלא הייתה שום הוכחה - רק מילה מול מילה. בכל פעם שהנושא עולה, אני משתדל שנצא מזה כמה שיותר מהר. אני מבין שהוא צריך לפרוק ובהחלט מאפשר ומקשיב, אבל זה לא עושה טוב, אלא מעכיר את האווירה. בכל זאת, הוא נפל מהמקום הכי גבוה שיכול להיות ושילם לא מעט".

קצב ישב בכלא כחמש שנים, שבהן התקשה מאוד לקבל את מעמדו החדש כאסיר, ולא השתלב במציאות שנכפתה עליו. במהלך התקופה הוא אף ספג התעללויות מצד אסירים שסירב להעניק להם חנינה בעת שכיהן כנשיא המדינה, בהם עמי פופר, שבראש השנה הראשון של קצב בכלא אילץ אותו לשבת בשולחן נפרד משאר האסירים. תקריות נוספות נרשמו, כאשר אסירים מרחו דבק ממלכודת עכברים על כיסאו של קצב ואסרו עליו להיכנס לבית הכנסת. התקופה הותירה בו משקעים כבדים, שבהם הוא משתף את חברו הקרוב.

"היה לו קשה", אומר אלדר. "יש לו עדיין זיכרונות ומחשבות, על סדר היום בכלא, או כל מיני סיטואציות כאלה ואחרות שבהן הוא הרגיש נפגע. חוויות כאלה לא חולפות בן יום, הן משאירות רישום עז. הנפש נפגעת וזה לא פשוט. אני מתאר לעצמי שלפעמים יש לו גם סיוטים בלילה. זה זבנג לא קטן וקשה להגיד שהוא התאושש ממנו. המשפט, הכלא ושלילת הזכויות – זה לא דבר שעושה בריאות לבן אדם".

שלום אלדר
"אני מבין שהוא צריך לפרוק". ד"ר שלום אלדר

אחת מהדרכים שבאמצעותן קצב התמודד עם הקושי כאסיר הוא התחזקות בדת. הנשיא לשעבר, שעלה בגיל 5 מאירן עם משפחתו, גדל בבית מסורתי, אך עם כניסתו לכלא ביקש לשהות באגף תורני, המיועד לאסירים דתיים. חבריו מספרים כי בתקופת המאסר ומאז השחרור הוא הקדיש שעות רבות בכל יום ללמידת הש"ס והתלמוד הבבלי, עד שסיים לפני כשנה וחצי, וציין זאת בטקס שנערך בבית הכנסת לצעירים שאותו הוא פוקד בקריית מלאכי - אירוע שאותו אף כיבדו בנוכחותם הרב הראשי לשעבר שלמה משה עמאר והרב חיים דרוקמן.

"היינו יכולים לראות אותו בפוזיציה של ראש ממשלה"

בשנים שלאחר השחרור קצב נהג להשתתף בכל התפילות בבית הכנסת, אך מאז הקורונה הוא מגיע בדרך כלל רק פעם ביום. בדרך לשם, מרחק של כמה מאות מטרים מביתו, הוא פוגש את שכניו לעיר הקטנה, שבה כולם מכירים את כולם, ועדיין זוכרים לו את התקופה שהיה גאוות היישוב. "בקריית מלאכי הוא בן בית, הוא מלך", מדגיש החבר הקרוב אלדר. "הוא מכיר את רוב המשפחות די מקרוב. כולם ביישוב מחבקים אותו מפה עד להודעה חדשה. אבל אני חווה את זה איתו גם מחוץ ליישוב, לא מעט אנשים עוצרים את המכוניות, דורשים בשלומו ומביעים את אהבתם אליו. זה משמח אותו".

עו"ד ליאור קצב, הצעיר משמונת הילדים של גוהר ושמואל קצב, תמיד העריץ את אחיו הבכור, משה. ליאור הלך בדרכי האח משה בפוליטיקה המוניציפלית ולפני כ-20 שנה גם הוא כיהן כראש עיריית קריית מלאכי. למרות 24 השנים שמפרידות בין השניים, הם קרובים ביותר, גם כיום.

ליאור מספר כי משה מבלה את רוב זמנו בקרב בני המשפחה – הילדים והנכדים, אך בעיקר עם רעייתו גילה, שלה הוא נשוי מזה 52 שנה, ואימו גוהר בת ה-92, שגרה בסמוך אליו. "היא מצפה לביקורים שלו והוא מגיע אליה מדי יום ויושב איתה. אחרי כמעט 50 שנה בעשייה הציבורית, היום הוא מבקש את השקט שלו. להיות עם בני המשפחה ולחיות חיים פרטיים. גילה והוא בזוגיות אמיתית ומצוינת. הם עושים את הכול ביחד ויש ביניהם אהבה גדולה והרבה כבוד והערכה הדדיים".

ליאור קצב (צילום: לירון מולדובן)
"היום הוא מבקש את השקט שלו". ליאור קצב, אחיו של משה | צילום: לירון מולדובן

לטענת ליאור, למרות שלאחיו אין שום עניין לחזור לחיים הציבוריים, פוליטיקאים רבים, בהם שרים וחברי כנסת מכהנים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, עדיין משחרים לפתחו. "הם מגיעים אליו הביתה ומבקשים להתייעץ איתו בנושאים שונים שעומדים על הפרק. כאזרח שחי במדינה וגם כאדם עתיר ניסיון פוליטי וציבורי – המצב שהמדינה נקלעה אליו מכאיב לו מאוד. הוא חושב שדברים יכולים היו להתנהל אחרת. הוא בעיקר מוטרד מהשסע והפילוג שיש היום בעם, מהשיח של השנאה וההתלהמות. הוא מצפה לשיח הרבה יותר מכיל, מחבק ומכבד".

קצב בן ה-75 לא מבלה הרבה, אך עם זאת, הוא הולך מדי פעם להצגות במתנ"ס העירוני ויושב בבתי קפה, בעיקר במתחם ביג קסטינה הסמוך לביתו, ביחד עם שמעון משה, גם הוא חבר ותיק מהפוליטיקה המקומית, שהיה ראש המועצה בשנות ה-90.

"פעם היינו מתראים יום-יום, היום פחות", הוא מספר. "כשאנחנו נפגשים - אנחנו מדברים על החיים, מחליפים דעות, אבל נמנעים מלהזכיר את הפרשה. הוא לא משתף - ואני לא שואל". שמעון, כמו רבים מחבריו של קצב, בטוח שלולא הפרשה, היה נכון לו עוד עתיד מזהיר בפוליטיקה הישראלית, גם בתום תקופת הנשיאות. "אין לי צל של ספק שאם לא היה קורה מה שקרה - היינו רואים אותו בפוזיציה של ראש ממשלה", הוא אומר.

שמעון משה
"הוא לא משתף על הפרשה - ואני לא שואל". שמעון משה

חבריו של קצב מספרים כי הוא נמצא בשלבים מתקדמים של כתיבת אוטוביוגרפיה, שעליה החל לעבוד עוד בכלא. בתחילה הספר תוכנן לכלול רק את קורות חייו ודרכו הפוליטית מילדותו ועד לבית הנשיא, ללא התייחסות למעשים שבגינם הורשע ולתקופת המאסר שלו, אך כעת נראה שקצב יגולל בו גם את גרסתו לפרשה. "אני חושב שהוא כבר מוכן לצאת עם הסיפור שלו החוצה", אומר אחד מחבריו. "אני מעודד אותו שהוא יגיד את האמירה שלו, את האני מאמין לו, שלא בא לידי ביטוי במשפט".

במהלך המשפט, שהתנהל כשלוש שנים וחצי, לאחר שקצב חזר בו מהסדר הטיעון, הוא יוצג בין היתר על ידי עו"ד ציון אמיר, שהפך מאז לחבר קרוב. "אנחנו משוחחים רבות ונפגשים מעת לעת", מספר אמיר. "במהלך השנים התפתחה בינינו ידידות קרובה, שכוללת גם את בני משפחתו".

על מה אתם מדברים?

"על הכול. עניין הפרשייה שלו עולה מעת לעת, הרבה פעמים בעקבות העובדה שכל מיני אנשים מתבטאים בעניינו ברשתות החברתיות או במקומות אחרים. יש לנו גם שיחות על ענייני השעה, הוא ממש אנציקלופדיה מהלכת של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים. יש לו עמדות ברורות לגבי מה שקורה כאן בשנים האחרונות. הדברים לא קלים ופשוטים בעיניו".

זה חסר לו, שהוא לא בלב העניינים?

"מאופי ותוכן השיחות, נראה שממש אין לו געגועים לחיים הפוליטיים. מצד אחד הוא זכה להצלחה יוצאת דופן, עם עלייה מטאורית לצמרת של המדינה ומצד שני אני חושב שהוא שבע אכזבות. הוא מכיר את כל המגרעות והמאפיינים השליליים של החיים הציבוריים".

הוא השלים עם פסק הדין נגדו או שעולים בו לפעמים הרהורים על משפט חוזר למשל?

"אין אדם שהורשע וסבור שנעשה לו עוול, שלא חולפת בראשו המחשבה מעת לעת לגבי משפט חוזר. צריך לזכור שהגענו להסדר טיעון שלפיו כתב האישום הפך ל'דליל, רזה ואנורקטי', כהגדרתה של נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית ביניש, שישבה בראש ההרכב שדן בעתירות לביטול ההסדר. ואז בסיבוב פרסה, ורק בגלל שהוא ביטל את ההסדר, פתאום נמצאו ראיות. אז על רקע זה – אין בלבו צל של ספק שיום יבוא והאמת הזאת על גודל העוול שנעשה לו תצא ותתגלה באופן ברור וחלק".

עו"ד ציון אמיר (צילום: פלאש 90, נתי שוחט, חדשות)
"נותרו צלקות, הוא שבע אכזבות". עו"ד ציון אמיר | צילום: פלאש 90, נתי שוחט, חדשות

יש בו חרטה כלשהי על כך שדחה את הסדר הטיעון?

"אדם לא יכול להתחרט על כך שהוא הלך על פי צו מצפונו וניהל משפט. גרסתו לאורך כל השנים הייתה עקבית לחלוטין, שהוא כופר באישומים שייחסו לו. הוא בחר ללכת בדרך הקשה, כי האמין בניקיון כפיו. הוא כן מאוכזב ומצטער על כך שהוא לא העריך נכון את התנהלות מערכת המשפט ביחס אליו".

ומבחינה נפשית - עד כמה הפצע נשאר פתוח?

"באופן טבעי כל אדם שעובר חוויה משפטית כזאת דרמטית, קשה וכואבת - הדבר הזה מותיר בו צלקות שלא מגלידות. יש איזושהי תחושה של השלמה עם השנים, אבל אני לא חושב שאדם שהיה נשיא מדינה ומוצא את עצמו בתחתית הבור - הדבר הזה יחלוף לו מעל הראש כאילו לא היה. אני חושב שהפגיעה האנושה ברגשותיו תלווה אותו עד יומו האחרון".

הפסל של משה קצב מבית הנשיא (צילום: אוראל כהן, פלאש/90 )
הפסל של משה קצב בבית הנשיא | צילום: אוראל כהן, פלאש/90

גם סלוקי, כמו יתר מקורביו של קצב, מאמין בחפותו. ההאשמות כלפי הנשיא לשעבר נובעות לטענתו משילוב של התנשאות וגזענות כלפיו. "אונס לא היה שם. היו הרבה אנשים בחברה הישראלית שחשבו 'מי אתה משה קצב, איש עדות המזרח, בוגר מעברה, שתהיה הנשיא?'. כשהוא נבחר הכותרת הראשית באחד העיתונים השוותה את זה לרצח רבין, אבל אחרי כמה שנות נשיאות הם אכלו את הכובע. הוא לא עשה טעות אחת".

דוד מוטאי, דובר ארגון יוצאי אירן בישראל ואיש הטלוויזיה והרדיו הפרסיים בישראל, מכיר את קצב יותר מ-35 שנה, בתור פעיל פוליטי בליכוד ואחד מתומכיו בקבוצה שהתגבשה סביבו. הוא ליווה אותו עד לשיא הקריירה – וממנו לשפל. לבו נחמץ כשהוא משווה בין התקופות.

דוד מוטאי
"היום זוכרים לו רק את הדברים הרעים". דוד מוטאי

"משה קצב תמיד היה בצמרת מפלגת הליכוד, נסיך המפלגה. הוא היה מאוד מחובר לרחוב ולאנשים, שאהבו אותו, בחרו בו, הלכו אחריו והאמינו בדרכו. כשהוא היה נשיא אין בן אדם שלא רצה להיות בסביבה שלו. היכן שהוא היה תמיד אנשים באו להצטלם איתו ולקבל ממנו ברכה. היום, אם אתה שואל כל בן אדם על משה קצב ברחוב - הוא לא זוכר את הדברים הטובים, רק את הרעים. התהילה היא זמנית", הוא מסכם בעצב.