"המלחמה הזו היא השקעה - עם תשואה": מה ישראל באמת קונה ב-22 מיליארד שקל באיראן

אחרי יותר משנתיים של מלחמה בלתי פוסקת, מדינת ישראל נכנסה למבצע "שאגת הארי" כשהיא כבר שרויה בגירעון הולך ומעמיק, נושאת חוב לאומי של 1.4 טריליון שקל ומשלמת עליו 60 מיליארד שקל ריבית בשנה. למציאות המטרידה הזו התווספו העלויות האדירות של המערכה החדשה נגד איראן, שלא דומות לשום דבר שישראל ידעה במלחמות קודמות.

"העלויות הן מאוד כבדות ומאוד משמעותיות", אומר תא"ל (במיל') ורו"ח ראם עמינח, לשעבר ראש אגף תקציבים במשרד הביטחון והיועץ הכספי לרמטכ"ל וכיום חבר דירקטוריון במכון INSS. על סמך ניסיונו והיכרותו עם המערכת מצליח עמינח להצמיד מספרים להוצאות הביטחוניות הגבוהות של "שאגת הארי" - וגם להסביר מה המחיר האמיתי שלהן עבור אזרחי ישראל, עתיד המשק והיכולת של המדינה באמת להתאושש מהמלחמה.

לפי עמינח, ההוצאות הביטחוניות של המבצע מורכבות משלושה סעיפים גדולים וסעיף נוסף שצומח בשקט:

• עלות החימושים: הגנתיים והתקפיים כאחד, החימושים מהווים את ההוצאה הביטחונית המרכזית של המבצע.
• עלות שעות הטיסה: כ-200 מטוסים מאוישים של חיל האוויר נמצאים בשמיים בכל רגע נתון, בעלות ממוצעת של 80 אלף שקל לשעת טיסה.
• עלות ימי המילואים: עמינח מחשב את עלות יום המילואים של משרת בודד בכ-1,400 שקל ביום, כולל העלות הנלווית. את העלות הזו הוא מכפיל ב-90 אלף מילואימניקים בשירות מילואים פעיל שקשורים ישירות למבצע.
• הוצאות אחרות: תחת סעיף זה כולל עמינח הוצאות נזקים, מיחשוב ושונות.

נכון להיום בבוקר (שישי), 13 במרץ, עמינח מעמיד את העלות הביטחונית הכוללת לאחר 14 ימי מבצע "שאגת הארי" על 22 מיליארד שקל. לשם השוואה, לפי מספר שמציג עמינח בעצמו, העלות הביטחונית הכוללת בסבב הקודם נגד איראן במבצע "עם כלביא" שנמשך 12 יום היתה 20 מיליארד שקל. המבצע הנוכחי יקר יותר ביחס יומי, אך לדבריו לא בהפרש דרמטי. מה שבאמת עושה את ההבדל הוא משך האירוע, שעדיין לא ברור מתי הוא יסתיים.

עמינח מתאר את המערכה הנוכחית של "שאגת הארי" כעתירת הון ולא עתירת כוח אדם. הסיבה לכך, לדבריו: "מעולם לא הייתה מלחמה טכנולוגית יותר בשום מקום בעולם - וזה גם עולה כסף. יש דברים עתירי עבודה ויש דברים עתירי הון. מלחמה טכנולוגית היא עתירת הון ועולה יותר לעומת מלחמה שבה אתה שולח יותר אנשים למערכה".

חיסכון פוטנציאלי של מאות מיליארדי דולרים

המחיר הגבוה של המלחמה מועמס על תקציב מדינה שמתקשה לספוג אותו. "כל העלות השולית ממומנת מהלוואות", אומר עמינח, ומתייחס לכך שישראל לא יכולה לממן את העלויות הביטחוניות החדשות מהכנסות שוטפות ולכן נדרשת להגדיל את החוב שלה. כל 20 מיליארד שקל נוספים בהוצאות הם אחוז נוסף בגירעון - מה שאומר חוב גדול יותר, תשלומי ריבית כבדים יותר בשנים הבאות ופחות תקציב למטרות כמו חינוך, בריאות ותשתיות.

כך, בעקבות העלויות הכבדות של מבצע "שאגת הארי", הממשלה הגדילה השבוע את תקציב הביטחון ל-2026 בעוד 32 מיליארד שקל ועדכנה את יעד הגירעון השנתי (האוברדראפט של המדינה) מ-3.9% תוצר ל-5.1% - צעד שאולי נדרש, אבל יקשה על המדינה להקטין את תשלומי הריבית שלה.

שאלת המפתח היא האם התוצאה מצדיקה את המחיר. לפי עמינח, התשובה בכל מה שקשור למבצע "שאגת הארי" היא חד משמעית כן. הוא מפריד בין מלחמת 7 באוקטובר (חרבות ברזל) שאותה הוא רואה כהוצאה, ובין המערכה הנוכחית נגד איראן, שאותה רואה הוא כהשקעה: "קשה להגיד על מלחמה שהיא השקעה, אבל המלחמה הזו [המערכה נגד איראן] היא באמת השקעה, במובן הזה שהיא יכולה להניב תשואה".

את התשואה הזו עמינח מגדיר בצורה כלכלית טהורה: בתרחיש האופטימי המשטר האיראני נופל והדבר מביא לשיפור דירוג האשראי של ישראל, שהידרדר משמעותית מאז אסון 7 באוקטובר. שיפור הדירוג יביא לירידה בריבית שישראל משלמת על החובות שלה. לפי החישוב של עמינח ירידה של 0.8% בלבד בריבית על פני חמש שנים שווה למדינת ישראל 50 מיליארד שקל. לזה הוא מוסיף עלייה של 1.5% בתוצר שתניב עוד 150 מיליארד שקל, ובסך הכל 200 מיליארד שקל "בחישוב שמרני", לדבריו.

אבל לתשואה הזו יש סיכון: עמינח מזהיר כי ניצחון שלא יהיה מוחץ לא יספיק בשביל להשיא את התשואה הנדרשת. "כולם זוכרים שמלחמת ששת הימים הייתה הניצחון הכי חזק שהיה לנו אי פעם", הוא מדגים, "ושש שנים אחרי כן כבר היינו במלחמת יום כיפור, כי המשטרים לא נפלו". מכאן הוא גוזר שאם מבצע "שאגת הארי" ייגמר בלי הכרעה ברורה, האיום האיראני ייבנה מחדש - ולא יהיה מה שיכסה את החוב שנצבר למימון המערכה. "בסוף הכל תלוי בשאלה אחת: האם טראמפ ייתן לנו ללכת עד הסוף".

כמה ביטחון באמת אפשר לקנות?

עוד לפני מבצע "שאגת הארי", תקציב הביטחון זינק מאז פרוץ מלחמת 7 באוקטובר לרמות שלא הכרנו. בנובמבר האחרון אף הצהיר ראש הממשלה כי בכוונתו להגדיל את תקציב הביטחון בעוד 350-300 מיליארד שקל בעשור הקרוב. ברקע עומדות גם המלצות ועדת נגל, שהמליצו על תוספת צנועה יותר של 130 מיליארד שקל על פני עשור לתקציב הביטחון. אלא שהמלצות הוועדה ההיא, שאמנם לא אומצו רשמית, התבססו על הקביעה כי "האויב המרכזי שישראל צפויה להתמודד אתו בשנים הקרובות הוא איראן".

ההיגיון שעולה מהקביעה של ועדת נגל נראה פשוט: אם האיום האיראני הוא הסיבה להגדלה של תקציב הביטחון - הכרעתו והחלפת המשטר אמורה לכל הפחות לאפשר את העברת תקציב ביטחון למתווה של צמצום הדרגתי. אלא שעמינח סבור אחרת, ואת עמדתו הוא מנמק בטיעון שקצת קשה להתווכח איתו.

הטיעון של עמינח בנוי בשתי שכבות. הראשונה: האיום האיראני הוא לא האיום היחיד. איום, הוא מסביר, מורכב משני מרכיבים: רצון ויכולת. היכולת היא החלק שפשוט יותר להבין בעוד הרצון הוא החלק המורכב. "יום אחרי שמשטר או מנהיג נופלים, הרצון משתנה", הוא אומר, וכדוגמה מביא את מצרים: "אחד האנשים שאני מתפלל לשלומו זה א-סיסי [נשיא מצרים]. מאז 2012 כבר היו במצרים שתי הפיכות".

לדבריו, הרצון של מדינות האזור להילחם בישראל יכול להשתנות בין לילה. "האם סעודיה היא איום?", הוא שואל ומיד משיב: "כרגע ברור שלא, אפס רצון. יכולת? ודאי שיש. האם יכולה להיות שם הפיכה? ברור". דוגמאות נוספות שהוא מונה הן טורקיה של ארדואן ופקיסטן על יכולתה הגרעינית. "כרגע אין לה שום רצון, או מעט מאוד רצון, אבל יכול להיות", אומר עמינח על פקיסטן. בשורה התחתונה לדבריו, גם אם האיום האיראני ייעלם, "אם אתה רוצה להגיע למצב שבו אתה מוגן באופן סביר, אתה לא יכול להתעלם לחלוטין מטורקיה ומצרים".

מכאן נגזרת השכבה השנייה של הטיעון של עמינח: מאחר ששאלת הרצון היא אירוע שיכול להשתנות מאד מהר, השאלה הנוספת היא מידת הסיכון שמדינת ישראל מוכנה להשלים איתו. "אם התשובה היא אפס, לא הבנת את האירוע", הוא אומר. כלומר, תמיד יישאר סיכון כלשהו - דבר שישראל של אחרי 7 באוקטובר מתקשה להתמודד איתו.

השאלה היא איפה שמים את הגבול מבחינת ההשקעה התקציבית בהפחתת הסיכון, ומה המחירים שאזרחי ישראל מוכנים להשלים איתם. או כפי שניסח זאת בעבר הכלכלן הראשי באוצר ד"ר שמואל אברמזון: "כל שקל מיותר שהולך לתקציב הביטחון הוא שקל נוסף למיסים ולגירעון". והוא גם שקל פחות לשירותים כמו חינוך, בריאות ותשתיות.

"במצב כזה לא משנה מה יהיה גובה תקציב הביטחון"

התשובה של עמינח לשאלה היכן עובר הגבול היא חדה - לפני שדנים במחיר של הגדלת תקציב הביטחון צריך להתמודד עם מה שהוא מגדיר בתור "האירוע הכלכלי הכי משמעותי" שמדינת ישראל ניצבת בפניו: "אם החרדים לא מתגייסים ולא עובדים - למדינת ישראל אין היתכנות", הוא אומר, "במצב כזה זה לא משנה בכלל מה יהיה גובה תקציב הביטחון".

מסיבה זו עמינח - שמציין שהוא "האדם היחיד על כדור הארץ שהיה גם חבר פורום מטכ"ל וגם למד בישיבה חרדית" - דווקא מברך על הקפאתו השבוע של מה שהוא מכנה "חוק הפטור מגיוס" שגיבש ח"כ בועז ביסמוט (הליכוד). לדבריו, ההקפאה היא בשורה משום שהמתווה שניסח ביסמוט כולא את הצעירים החרדים לשמונה שנים בישיבה ו"מי שלא עובד שמונה שנים - הוא לא יכול לעבוד". במקום זאת עמינח קורא ליישום חוק הגיוס הקיים, לאחר שבג"ץ הורה למדינה להפסיק להעניק דחיית שירות לצעירים חרדים.

למעשה, עמינח הולך אפילו צעד רחוק יותר: הבעיה המרכזית לדבריו היא לא שהחרדים לא מתגייסים לצבא, אלא שהם לא עובדים. להערכתו, המחיר שהמשק משלם באובדן תוצר מכך שהחרדים נשארים מחוץ לשוק העבודה הוא כ-150 מיליארד שקל בשנה. "אם ממחר החרדים פטורים מגיוס לצבא - פטרת 80% מהבעיה", הוא מפתיע. "אם אנחנו מסתכלים על הסכנה כאובדן הריבונות היהודית במדינת ישראל, אז 80% מהבעיה היא שהמדינה לא מסוגלת לממן את זה", הוא אומר על אורח החיים הנוכחי של החברה החרדית בישראל.

כל הדיון הזה, על כמה עולה המלחמה, כמה צריך להקציב לביטחון וכמה גירעון אפשר לספוג - הכל מניח שהמדינה תוכל להמשיך לממן את עצמה. זו הנחה שעמינח לא לוקח כמובנת מאליה: "ב-1979 חומייני הפך מדינה של אנשים חכמים למדינה אחרת לגמרי, למדינת רבנים. אנחנו במידה מסוימת עושים את אותו הדבר".