כבר לא נוצצת: מונקו היא המדינה הכי עשירה באירופה – וגם מהמכוערות בה

כשהשם "מונקו" עולה, רבים מדמיינים אופן חיים של עושר, ספורט מוטורי ברמה עולמית, קזינו מפואר ויאכטות ענק. המדינה הזעירה הזו, השוכנת לחופי הריביירה הצרפתית, משתרעת על שטח של כ-2 קמ"ר בלבד, ונחשבת לאחת המדינות העשירות בעולם. היא מושכת אליה את העשירים הודות למעמדה כמקלט מס, לנכסיה היוקרתיים ולחיי היוקרה שהיא מציעה. אך מתחת למראה הזוהר מסתתר סיפור אחר: מונקו נחשבת לאחת ערי החוף ה"פחות יפות" באירופה, ולא רק בגלל גודלה המצומצם, אלא גם בזכות השילוב הבעייתי בין פיתוח חסר מעוף לעושר חסר תקנה.

>> הריביירה הצרפתית: מה יש לעשות בניס, מונקו וקאן, צרפת?

>> "פריז של הדרום": העיר הצרפתית אקס-אן-פרובאנס גונבת את ההצגה

>> נפילתה של המלכה: סן סבסטיאן התחרתה פעם בפריז – היום היא שונה לגמרי

אדריכלות של חמדנות

מונקו, שהייתה בעבר גדולה יותר, ויתרה על רוב אדמתה לצרפת במאה ה-19 בתמורה להכרה רשמית בעצמאותה. כיום, המדינה זעירה מבחינת גודלה, כקילומטרים בודדים בלבד. מול המחסור בקרקע והביקוש האדיר לדיור יוקרתי, החליטו במונקו להרחיב את שטחה באמצעות הרחבת האדמה לים, וכבר מהמאה ה-19 נבנו חלקים משמעותיים של המדינה על אדמות שיובשו מהים, ובשנים האחרונות ממשיכה המדינה בפרויקט ענק של הוספת דונמים חדשים באמצעות טכנולוגיות מתקדמות. אך עדיין, נדל"ן בקרבת הים הוא סחורה יקרה ביותר, והריבוי של גורדי שחקים ומגדלים מודרניים מותיר את המקום צפוף.

העושר במונקו נובע בעיקר מהעובדה שאין בה מס הכנסה אישי ומס רווחי הון, לצד הכנסות מתיירות וספורט יוקרתי. אך העושר הזה הוביל לבום בבנייה חסר תקנה, שמטרתו להכניס כמה שיותר דירות ופנטהאוזים לשטח הקטן. במונקו, בניינים מודרניים מזכירים לעיתים "קופסאות זכוכית" חסרות כל אופי, שמתנשאות לגובה על חשבון השמירה על ההיסטוריה האדריכלית. המבנים הוותיקים, כמו קזינו מונטה קרלו, עומדים בסמוך למגדלים מנותקים לחלוטין מבחינה עיצובית, והכל ביחד יוצר נוף עירוני שגורם לתחושה לא נוחה ולעיתים לא אטרקטיבית.

כמו כן, רוב הנדל"ן במונקו משמש להשקעה בלבד, דירות עומדות ריקות חודשים ארוכים, והעיר מרגישה ריקה מנשמה, כמעט בלי תחושת קהילה אמיתית. התושבים הם תערובת של עובדי שירות, מקומיים ותיקים, ועשירים זרים שבאים והולכים, מה שמעמיק את תחושת הזרות והניכור.

המחייה היקרה מאוד במונקו יוצרת מציאות חברתית צרה: רק אוכלוסייה מצומצמת יכולה להרשות לעצמה לגור במקום, ובדרך כלל מדובר במעמד עשיר במיוחד. התוצאה היא שכמעט ואין גיוון חברתי ותרבותי, והחיים החברתיים מרוכזים בעיקר בעסקים, פיננסים ולייף סטייל של יוקרה. לעומת ערים סמוכות כמו ניס ומנטון, שמאופיינות בפעילות תרבותית מקומית עשירה, במונקו חסרה האווירה החיה והנושמת של קהילה אמיתית.

אומנם מונקו מציעה אופרה, בלט ומוזיאונים, אך הפעילות הזו מרגישה לרוב כמו תצוגה מוקפדת של מותג היוקרה של המדינה. אירועים שכאלה הם לרוב הזדמנויות חברתיות לאליטה, ולא ביטוי אמיתי של החיים התרבותיים של התושבים. בעיר חסרה התרבות המגוונת והעממית שמאפיינת את הערים הצמודות, שם נוצרות לעיתים קרובות תנועות ויצירות תרבות אותנטיות.

החיים תחת מגדלי הזכוכית

מונקו היא דוגמה מובהקת לכך שכאשר עושר ופיתוח מתבצעים ללא גבולות, הם עלולים לפגוע באותה רוח שחייבת לקיים עיר חיה ומזמינה. הפיתוח הבלתי פוסק, המונע על ידי דרישה עזה לנדל"ן יוקרתי, השיגו הצלחה כלכלית חסרת תקדים, אבל במחיר אסתטי וחברתי כבד. המדינה הזעירה הפכה ל"כלוב זהב" נוצץ, מסודרת, זוהרת ומוקפדת, אך קרה ונטולת חמימות אנושית.

למרות המוניטין כנקודת מפגש של עשירי העולם והזוהר הבלתי נגמר, מונקו היא עיר צפופה, קרה ולעיתים אפילו מכוערת למראה. העושר שזורם אליה לא מצליח להסתיר את המציאות: פיתוח מואץ ללא חשיבה על אסתטיקה או איכות חיים, נדל"ן יקר שאין בו תחושת קהילה, ותרבות שטחית שמתמקדת בעיקר בהופעות פאר וגלויות לאליטה. מונקו אולי עשירה, אבל היא רחוקה מלהיות יפה או נעימה למגורים.