החשמל, המים, הדיור והקניות בסופר - המחירים מזנקים בכל התחומים והדבר מתבטא גם בנתוני האינפלציה ובמדד מחירי הדירות. בזמן שבנק ישראל מנסה להשלט על ההתייקרויות על ידי העלאות ריבית, בציבור ובמגזר העסקי מפצירים בחברי הקואליציה המסתמנת להגיע להסכמות ולכונן ממשלה במהירות, כדי להפעיל את הכלים העומדים ברשותה. אך מה הממשלה תוכל לעשות בנוגע למחירים?
כדי לענות על השאלה הזו צריך להפריד בין לחצי האינפלציה הנוכחיים, שנובעים מביקושים גבוהים וציפיות, לבין יוקר המחיה הבסיסי בישראל שנובע מגורמי עומק בהתנהלות המשק המקומי. שתי הצרות האלה יחד דוחפות את המחירים לשמים, אך הפתרונון לכל אחת מהן הוא שונה.
איך עוצרים את האינפלציה?
כמו במדינות רבות בעולם, ישראל חוותה עשור של ריבית נמוכה והלוואות זולות. ב-2020, בגלל התפשטות הקורונה, לריבית הנמוכה הצטרפה גם הוצאה ממשלתית גבוהה במיוחד על מענקים לציבור. שני אלה יצרו מצב שבו לאנשים יש הרבה כסף פנוי. כשנגמרה הקורונה הכסף הזה התחיל להישפך לשוק, וההוצאות הצרכניות שברו שיאים ב-2021.
הבעיה הייתה שאמנם לכולם היה יותר כסף, אבל מבחינה ריאלית התוצר לא השתנה, או אפילו השתנה לרעה. אפשר לדמיין את זה כך: אמנם אנחנו החזקנו בעו"ש יותר מזומן שאנחנו מוכנים לבזבז, אבל כמות המוצרים שיכולנו לקנות איתו לא השתנתה, ובשל השיבושים בשרשראות האספקה היא אפילו ירדה. את התוצאה אנחנו רואים מתחילת השנה ועד היום: עליות מחירים גלובליות, או כמו שכלכלנים מכנים זאת, אינפלציה של ביקושים.
כדי לעצור את הגלגל הזה בנק ישראל, בעקבות הבנק הפדרלי בארה"ב, החל להעלות את הריבית. הריבית הגבוהה מייקרת את ההלוואות ומפחיתה את הכסף הנזיל, וכן מייצרת חשש מהאטה עתידית. כך בנק ישראל מנסה להזכיר לציבור בישראל שהכסף לא גדל על העצים, ולעצור את שיאי הביקוש של הצרכנים הישראליים. ברגע שהביקוש יצטמצם, המחירים לא יוכלו להמשיך לעלות.
לכן כדי למנוע את גל ההתייקרויות הנוכחי, כלומר לעצור את האינפלציה הגבוהה שאנחנו חווים בשנה האחרונה, הממשלה צריכה בעיקר לא להרוס לבנק ישראל: לא לקדם העלאות שכר מתואמות אינפלציה במגזר הציבורי, ולא להשקיע תקציבי עתק בסבסוד ההתייקרויות. לצעדים כאלה, כפי שהזהיר הנגיד, תהיה השפעה הפוכה לחלוטין מזו של העלאת הריבית. הכסף הנזיל יצטבר שוב, הבזבוזים יימשכו והאינפלציה תתגבר. במקרה כזה בנק ישראל יצטרך לשקול להעלות את הריבית אף יותר. במקום צעדים רוחביים ויקרים, הממשלה יכולה לסייע לשכבות החלשות ביותר להתמודד עם ההתייקרויות, על ידי סיוע ישיר וזמני למשקי בית מהעשירונים הנמוכים ביותר.
איך מטפלים ביוקר המחיה?
אם הממשלה רוצה לטפל במשהו זה דווקא ביוקר המחיה, לא עליות המחירים הזמניות שאנחנו רואים עכשיו, אלא היוקר הקבוע, שנובע מבירוקטיה ורגולציה כבדה, מכסים, שוק לא תחרותי, פריון נמוך, מגזר ציבורי שמן ועוד. בניתוח שערך צוות חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשות הנגידה לשעבר פרופ' קרנית פלוג, נמצא כי בעשור האחרון, בענפים רבים המחירים בישראל נותרו גבוהים ביחס למדינות ה-OECD, וכוח הקנייה של העובד הישראלי היה ועודנו נמוך בהשוואה לממוצע.
בין הסיבות המרכזיות ליוקר המחיה ישנה הריכוזיות בענף המזון. על פי הניתוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מספר מועט של חברות גדולות שולט בכל אחד מענפי הגבינות, הלחם, השמן, הדגים ועוד. בענפים חקלאיים המדינה מגנה על היצרנים המקומיים על ידי חסימת יבוא ובכך מייקרת את המחיר לצרכן. גם בתחומים אחרים המדינה חוסמת יבוא על ידי מכסים גבוהים ומקשה על יצירת תחרות.
גורם נוסף ליוקר המחיה הוא הרגולציה והבירוקרטיה הכבדה שמוטלות על העסקים בישראל ומייקרות את העלויות לצרכן. ישראל הדרדרה בעשור האחרון במדד עשיית העסקים דבר שמשפיע על פתיחת בתי עסק חדשים ומעלה את המחיר של החזקת עסק בישראל.
במקביל להסרת חסמים שתוריד את המחירים, הממשלה גם צריכה לפעול כדי להגדיל את הפריון לעובד. לשם כך יש לבסס מערך הכשרות מקצועיות ראוי שיוכל להכניס ציבורים נוספים למעגל העבודה ולסייע לעובדים שמשתכרים נמוך להגדיל את משכורתם הריאלית. בנוסף יש להשקיע בתשתיות, כדוגמת תשתיות תחבורה וטכנולוגיה, שיסייעו לעובדים לייעל את עבודתם, וכתוצאה מכך את משכורותיהם ואת כוח הקנייה שלהם.
יש עוד תחומים רבים שבהם מדינת ישראל צריכה לטפל כדי להוריד את המחירים ולשפר את רמת החיים. אך לעומת סובסידיות לחשמל ולמים, או מענקים לאזרח, פה מדובר בתוכניות ארוכות טווח, חלקן מעוררות התנגדות בקרב קבוצות לחץ, ואת הפירות שלהם לא בטוח שתראה הממשלה הנוכחית.