בנימין נתניהו הבטיח למפלגות החרדיות להשוות את תקציב החינוך של המוסדות החרדיים למוסדות החינוך הממלכתי, מבלי לחייב אותם להגדיל את שיעור לימודי הליבה. בתמורה קיבל נתניהו את מבוקשו, ריצה משותפת של אגודת ישראל ודגל התורה במסגרת יהדות התורה, אך יכול להיות שהרווח הפוליטי קצר הטווח הזה יעלה למדינת ישראל ביוקר.
כמה מתלמידי ישראל יהיו בחינוך החרדי עד 2050?
על פי הלמ"ס בשנת 2050 מספר התלמידים הכולל בבתי הספר צפוי להגיע לכ-3.052 מיליון תלמידים, לעומת כ-1.789 מיליון תלמידים בשנת 2020 (תוספת של כ-1.263 מיליון תלמידים, גידול של 70.6%). מתוכם מספר התלמידים בחינוך העברי (כולל חרדים) צפוי להגיע לכ-2.480 מיליון תלמידים בשנת 2050, לעומת 1.389 מיליון תלמידים בשנת 2020.
בחינוך החרדי מספר התלמידים צפוי להגיע לכ-1.070 מיליון תלמידים בשנת 2050, לעומת 344 אלף תלמידים בשנת 2020 - גידול של 211%. עד שנת 2050 המשקל היחסי של החינוך העברי (ללא חרדים) והערבי צפויים לרדת ל-46.2% ול-18.7% בהתאמה, בעוד שהחינוך החרדי צפוי לעלות ל-35%.
כמה מהחרדים לא לומדים ליבה?
החינוך החרדי מתחלק ל-4 סוגים עיקריים של מוסדות, כל אחד עם שיעור שונה של לימודי ליבה ובהתאם שיעור תקצוב שונה ממשרד החינוך. כלל האצבע הוא ששיעור לימודי הליבה שווה לשיעור התקצוב. כך מוסדות הפטור, הפועלים בצורה עצמאית זוכים ל־55% מהתקצוב שמקבלים מוסדות ממלכתיים, ובהתאמה מחויבים ל־55% מלימודי הליבה. מוסדות מוכר שאינו רשמי (מוכש"ר) זוכים ל-75% מהתקצוב שמקבלים מוסדות ממלכתיים, ומחויבים ל-75% מלימודי הליבה.
בתי ספר המשויכים לרשתות, מעיין החינוך התורני והחינוך העצמאי, זוכים ל-100% מהתקצוב שמקבלים מוסדות ממלכתיים ומחויבים ל-100% מלימודי הליבה. ומוסדות החינוך ממלכתי-חרדי, מוסדות חינוך ממלכתיים לכל דבר הממומנים ב-100% מהתקצוב של מוסדות ממלכתיים, ומחויבים בלימודי ליבה מלאים. בנוסף יש מוסדות חינוך מיוחד.
על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה, לימוד בחסר של מקצועות הליבה בחינוך החרדי הוא תופעה המתרחשת כמעט אך ורק בקרב בנים. 41% מהבנים בחינוך היסודי החרדי לומדים במוסדות פטור, 41% לומדים ברשתות, 11% במוסדות המוכש"ר, 4% בממלכתי-חרדי ו-2% בחינוך המיוחד. כלומר כ-52% מבני החינוך החרדי לומדים באופן חלקי לימודי ליבה.
עם זאת אלו רק הנתונים הרשמיים, ובפועל המצב פחות טוב. משרד החינוך מפקח על לימודי הליבה במוסדות החרדיים ורשאי לקזז תקציבים אם הוא מוצא שהיקף לימודי הליבה מופחת מההתחייבות.עם זאת, על פי סקירה של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערכה על ידי אריאל פינקלשטיין, מדיניות משרד החינוך היא לבצע קיזוז רק מבתי ספר שזוכים לתקצוב מלא ואינו מקזז כלל תקציבים ממוסדת פטור וממוסדות מוכש"ר. כלומר 52% מהבנים בבתי הספר היסודיים בחינוך החרדי לומדים בבתי ספר שלא נקנסים על אי-עמידה במחויבותם ללימודי ליבה.
עוד נכתב בסקירה כי מכיוון שבחינוך הממלכתי-חרדי יש בפועל לימוד מלא של מקצועות הליבה הרי שמדיניות קיזוז התקציבים של משרד החינוך ננקטת בפועל כלפי מוסדות הרשתות בלבד, שבהם 41% מהתלמידים. גם שם "היקף אי-הלימוד של מקצועות הליבה בקרב מוסדות לבנים בחינוך החרדי הוא גבוה בהרבה מאשר מדווח על ידי המפקחים", נכתב.
מה החשיבות של לימודי הליבה?
ראשית, מצב של אי-לימוד מקצועות הליבה מוביל את התלמידים שלא לגשת לבגרות, מה שמפחית את סיכוייהם להתקבל ללימודים אקדמיים או להשתלב בשוק העבודה. בשנת הלימודים תשע"ט (2018/19) נבחנו 58% מהבנות החרדיות בבחינת בגרות אחת לפחות, לעומת 31% בלבד עשור קודם לכן, בשנת הלימודים תשס"ט (2008/09). לעומת זאת, באותן שנים נרשמה ירידה קלה בשיעור הנבחנים בקרב הבנים – מ-16% ל-15%. שיעור הזכאיות והזכאים לתעודת בגרות במגזר החרדי בשנת הלימודים תשע"ט היה 14% בלבד, לעומת 81% מהתלמידים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי.
כתוצאה מכך נצפים גם פערי שכר משמעותיים בין העובדים מהמגזר החרדי לעובדים משאר המגזרים היהודיים. על פי סקר ההוצאות של הלמ"ס מ-2017, פער השכר החודשי בין גבר חרדי לגבר שאינו חרדי עמד על כ-58%. בבנק ישראל הסבירו כי קרוב למחצית מהפער (46%) מוסבר על ידי הבדלי השכלה ומיומנויות, בעוד שרק 44% מהפער מוסברים על ידי שעות העבודה.
אך מלבד ההשפעה של הלימודים הללו על התלמידים, יש להם גם השפעה על החברה הישראלית כולה. שנה אחר שנה בהמלצות ה-OECD לישראל מצוין כי ישנה חשיבות עצומה לחיזוק לימודי הליבה בבתי הספר החרדיים. היעדרם של הלימודים הללו מוביל למיומנויות נמוכות בקרב בוגרים, ולזה השפעה על הפריון של העובדים ולפיכך על הצמיחה של הכלכלה הישראלית. בנוסף, בשל אי-הקניית המיומנויות הנדרשות במערכת החינוך, מדינת ישראל צריכה להשקיע משאבים בהקנייתם במסגרות מאוחרות יותר.
מה המשמעות של ההסכם עם נתניהו?
ההסכמה של נתניהו עם המפלגות החרדיות למעשה זורקת לפח את "מתווה בעלזא": ועדת החינוך של חסידות בעלזא ומשרד החינוך הגיעו לסיכום על המהפך במוסדות של החצר החסידית, ובמסגרתו יחלו המוסדות ללמד לימודי ליבה בתמורה לתקצוב מלא. מנכ"לית משרד החינוך הגדילה והציגה את המתווה כ"תוכנית להכנת תלמידי מוסדות פטור ומוכש"רים בחברה החרדית לחיים מבוססים". הנתונים למעלה מראים שהכותרת הזו לא רחוקה מהאמת.
המתווה של משרד החינוך נועד להכניס את לימודי הליבה באופן מלא לחלק מבתי ספר של מוסדות הפטור ומוסדות המוכש"ר, אלה המשויכים לזרם החסידי, וכן לחייב אותם להשתתף במבחני הערכה ומדידה ולהחיל עליהם פיקוח של משרד החינוך - בתמורה לתקצוב כמובן. כל ההסכם הזה התבצע מול החסידים, שמיוצגים על ידי רשימת "אגודת ישראל". הזרם הליטאי, שמיוצג על ידי "דגל התורה", התנגד באופן מוחלט למתווה וזו הייתה העילה למשבר שכמעט הוביל לפירוק מפלגת "יהדות התורה" המאוחדת. כעת נתניהו הבהיר שיאפשר תקצוב מלא למוסדות חרדיים גם אם לא יגדילו את שיעור הליבה שלהם, והמשבר נפתר.
אך האם נתניהו יוכל להעביר את ההסכם הזה משפטית? בעבר עתרו בוגרים שיצאו מהמגזר החרדי נגד המדינה, שאפשרה להם לא ללמוד לימודי ליבה ובכך חסמה להם בבגרותם דלתות רבות. פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", שייצג את החרדים בדיון הקודם על פסילת החוק שפוטר אותם מלימודי ליבה אמר כי "בסופו של יום סוגיית תקצוב החינוך היא שאלה של מדיניות ראויה ואיזון בין ערכים. יש להניח שגם המהלך החדש יעוגן בחקיקה ראשית של הכנסת, וייקבעו בו כל האיזונים החוקתיים הדרושים. היה וכך יהיה, הסבירות שבית המשפט יפסול את החוק תהיה נמוכה מאד עד אפסית". עם זאת, לדבריו מקום ניהול המחלוקת על חובת לימודי הליבה צריך להיות בשוק הדעות הציבורי ולא בבית המשפט.
גלעד ברנע, עו"ד ומומחה למשפט ציבורי הבהיר: "אם רוצים לשנות את המימון באופן חוקי חייבים לשנות את החקיקה, כי נכון להיום היא לא מאפשרת לתת מימון מלא למוסדות הפרטיים, בין אם זה מוסדות פטור ובין אם זה מוסדות המוכש"ר, ועל זה יש פסיקה נרחבת של העליון". לגבי השאלה אם בג"ץ עלול להתערב בחקיקה, אומר עו"ד ברנע: "זה מאוד תלוי איך החקיקה תעוצב ותמוצב. אבל באופן עקרוני סביר להניח שחקיקה שתבקש בעצם להעניק מימון מלא למוסדות שהם בעצם פרטיים במהותם עלולה להתבטל על בסיס אפליה, בטח אם היא תבחר רק מקטע מסוים למשל אם החקיקה תגיד אנחנו נותנים מימון מלא למוסדות חרדיים אבל לא נותנים למוסדות מוכרים שאינם רשמיים כמו למשל בתי ספר אנתרופוסופיים".