כשההתרעה על רקטה המשוגרת לעבר ישראל מופעלת, בשניות המעטות עד הנפילה, הם יעשו הכל כדי שהרקטה בכלל לא תגיע ליעדה.
"בזמן צבע אדום, אני חושב 'מטרה באוויר'. אם לא נהיה מאופסים ודרוכים היא יכולה ליפול, אבל אני מאמין בעצמי ובחברים שלי", אומר אדיר לוי, חייל בסוללת כיפת ברזל המתגורר בדרום, וחברתו לסוללה ורוניקה סקטורוב מוסיפה: "חיים של אנשים תלויים בזה".
לוחמי סוללות "כיפת ברזל" מקווים שכל משפחתם תפסה מחסה - הם נלחמים על הבית במובן הכי בסיסי. "יש לי משפחה באשקלון. לא רק הבית שלי, יש לי קרובי משפחה, יש לי חברים - זה מאוד מלחיץ", אומרת ורוניקה, "גם אני סבלתי מהטילים, כל יום צבע אדום בהסלמות".
פעם היו אלה בני ישובי הספר שנלחמו על הגדר. עכשיו זה הם, אנשי כיפת ברזל, אלו המגנים על העורף, שהפך בשנים האחרונות לחזית. הם גדלו בצל החשש התמידי, חוו את האזעקות והנפילות סמוך לבית שלהם, מאז גיל צעיר מאוד.
"הייתי בן 13 בערך בפעם הראשונה שהייתה כתבה על כיפת ברזל", מספר לוי. "אמרתי לעצמי שזה בחיים לא יעבוד. והיום 7 שנים אחרי, אני פה, מיירט בעצמי - זאת הרגשה מצוינת".
לוי, תושב שדרות, מכיר את הקסאמים מקרוב. הוא וחבריו חוו קסאם שהתפוצץ בתוך כיתה בבית הספר וגם ממש מחוץ לבית. הזיכרון, התמונות והחרדה נצרבים. מסתבר שכבר בכיתה ה' היה ללוי חלום להגן על העיר שלו כששיחק כדורגל עם ילדים פלסטינים בני גילו מעזה. "לפי דעתי המשחק עם הערבים טוב", אמר אז לוי, "כי ככה אולי נחיה איתם בשלום".