רומי גונן, עומר ונקרט ויותם חיים אלו רק שלושה שמות מתוך עשרות רבות של חטופים ש"לא עומדים בקריטריונים" של העסקה הקרובה לשחרור חטופים, ויישארו בשבי חמאס גם אחרי השלמתה. "אנחנו במשימת חיינו", מתארת ניבה, אמו של עומר בן ה-22 מגדרה, שנחטף מהמסיבה ברעים ומוחזק בעזה כבר 48 ימים. "בעלי שי ואני עובדים רק בדבר אחד - להחזיר אותו הביתה. במובנים רבים אני מרגישה שאני על אוטומט, שאני פשוט פועלת. אין לי ברירה. הבן שלי עכשיו בעזה, ואני לא יכולה לעשות שום דבר אחר".
מצליחה לישון בלילה?
"הקצוות של היום קשים יותר, הבוקר והסוף של היום. יש התכנסות פנימה והרבה מאוד מחשבות עליו".
כששמעת על העסקה המתגבשת שכוללת ילדים קטנים ואימהות, מה הייתה התחושה?
"זו שאלה מוסרית קשה מאוד. כאזרחית אני יכולה מאוד להבין, אבל בסוף אני אימא של עומר, והרצון הוא שישחררו לי אותו. עכשיו, בעסקה הקרובה. אני חייבת לנהל את המלחמה שלי כאילו עומר הוא בן שנתיים, שלוש או ארבע. הוא גם מצפה ממני שאציל אותו".
"אני חייבת לנהל את המלחמה שלי כאילו עומר הוא בן שנתיים. הוא גם מצפה ממני שאציל אותו"
ניבה ונקרט
מירב, אימה של רומי גונן שנחטפה גם היא מהמסיבה ברעים, סיפרה בקול סדוק: "לקחו סרטון שלי, של רומי ושל דריה, הילדה הרביעית שלי, ובשלב מסוים מחקו ממנו את רומי - וזה איך שאני מרגישה היום". היא שיתפה: "חסר אותה, אין את האנרגיות שלה. אין את החיוך שלה, את האור שלה כשהיא נכנסת הביתה, אין את הפונקציה שלה של מי שאחראית על דברים מסוימים - כמו לדאוג לדריה או להתקשר אליי ולומר לי - 'אימוש, את יודעת שאני אוהבת אותך יותר מדי? או 'אימוש, בואי תלטפי לי את הראש'. אין את זה כי רק היא הייתה מבקשת ממני ללטף לה את הראש".
איך מצליחים לעבור את הימים?
"כבר שישה שבועות שאני בעשייה בלתי פוסקת. חסמתי את כל החיים הקודמים, סגרתי אותם, הנחתי אותם בצד ומושב הקבע שלי כאן", אומרת מירב בהתייחסותה לאוהל שהקימה בכיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. "אני גרה בכפר ורדים, ובחרתי לא לחיות שם יותר אלא כאן. 16 יום שאנחנו ישנים באוהל. רק לחשוב על לחזור הביתה - אין מצב. לא רואה את עצמי חוזרת הביתה בלי רומי".
"אני מאוד שמחה על כל חטוף שמשתחרר, אני תמיד מצטערת שזו לא הבת שלי", היא הוסיפה. "יחד עם זאת, אני רוצה לוודא שיש כאן משהו שהוא לא חשיבה לטווח קצר - אלא שתמיד תהיה חשיבה איך מוודאים שכולם חוזרים".
"אני נמצאת בעולם משלי שבו אני משרטטת את המציאות שלי מחדש בתור מנגנון הגנה", אמרה איריס, אימו של יותם חיים בן ה-28 שנחטף מביתו שבכפר עזה, על מסע ההישרדות שלה. "מההתחלה לא היה רגע אחד שהסכמתי לעצמי לחשוב דברים רעים. שהוא לא בחיים, שהוא סובל, שהוא פצוע. אותי לא מעניינת האמת, היא תגיע מתישהו. בתודעה שלי אני נמצאת במקום שהוא בסדר".
"יותם הוא קודם כל ג'ינג'י", תיארה האם את בנה, "ילד מאוד שקט, רגוע. התפקיד המרכזי שלי עם יותם היה לעזור לו להתמודד עם החיים הלא פשוטים שהוא חווה כמי שמתמודד עם בריאות הנפש. הוא מקבל קצבת נכות על רקע פוסט-טראומטי, ויחד עם זה הוא בחור שנאבק על המקום שלו, הייחודיות שלו, שייראו אותו. ליותם יש שני בתים: ההורים שלו והמוזיקה".
"מי אני שאגיד מה אני רוצה?", השיבה איריס בעניין המתווה, "אני רוצה את הילד שלי, זה ברור. כל אחד רוצה. אבל אני גם יודעת להסתכל קצת מעבר לילד שלי. יש לי מדינת ישראל, ואלה אנשי המקצוע שהיום נבחרו על ידי המדינה. אני לא אשנה אותם עכשיו, אני סומכת עליהם. זה עוזר לי להאמין שהם יודעים מה הם עושים".
חושבים על היום שיותם יחזור?
איריס: "בטח, בוודאי. כל הזמן רואים את זה. חוזר, מנגן, צוחק. כאילו אומרים שכשהוא יחזור, הוא יאמר - וואט דה פאק, מה זה הסיפור הזה?"
