עם פרוץ מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס על ישראל ביום שבת, 7 באוקטובר, מדינת ישראל הייתה עיוורת למתרחש במשך שעות רבות. בשידור החי שליווה את ההתרחשויות ניסו כתבי החדשות לבאר את התמונה העולה מהשטח עבור הצופים וכוחות הביטחון. בשעות הראשונות של השידור קיבל כתבנו אין-ספור הודעות מתושבים ביישובי עוטף עזה שהתחננו לקבל סיוע. "היינו בטוחים שלא נצא מפה בחיים", מספרת שרון קלדרון, תושבת קיבוץ סופה. "אני כועסת על המדינה שזרקה אותנו לכלבים, על הצבא שהשאיר אותנו לבד".
במשך שנים תושבי העוטף חששו מתרחיש של חדירת מחבלים. "כששמענו רעשים אמרו לנו שאנחנו מדמיינים", אומרת שרון. "כשפחדנו על החיים שלנו אמרו לנו שאנחנו היסטריים. אז הנה, 1,500 הרוגים, היסטריים, זה מה שיש". שרון ובעלה ניסן התחבאו בממ"ד במשך שעות וניסו כל העת להעביר הודעות מהשטח. "שמענו צעקות 'אללה אכבר' ו'איטבח אל-יהוד', הם דפקו לנו על הדלתות ואמרו 'אנחנו נהרוג אתכם' והרבה משפטים בעברית", נזכרת שרון. "זה נס שאנחנו פה".
ניסן ושרון כבר היו בטוחים שמשם הם לא ייצאו בחיים. "זה היה ממש ברור, היינו בטוחים שזהו. ישבתי לכתוב מכתבי פרידה לילדים בטלפון בשקט", מספרת שרון. במקביל ניסן כתב לכתבנו הודעות במטרה להשיג סיוע. "כתבתי לך את ההודעה הראשונה ב-10:59. כתבתי 'אנחנו תחת מתקפת מחבלים, הצבא לא נמצא פה'", מוסיף ניסן.
אתם מבינים שכשכתבתם לי את ההודעות האלה בעצם עזרתם להבין מה קורה באותם רגעים, כי אף אחד לא ידע כלום. המשטרה, הצבא, לאף אחד לא היה מושג מה קורה
ניסן: "עשיתי את הדברים מתוך איזשהו יצר הישרדות אולי, כי ידעתי שאתה רחוק. אמרתי רגע, תמיר, הוא בבאר שבע, הוא רחוק, יש לו אולי יכולת לעשות טלפונים לאנשים כי הוא יכול לדבר בטלפון, או לצעוק על מישהו צעקות כאלה שבאמת יזיזו".
שרון: "אני אפילו כעסתי עליו. אמרתי לו: 'מה תמיר עכשיו?' הרגשתי שברגעים האלה אני צריכה שהוא יהיה איתי, כי אולי אלה הרגעים האחרונים".
אתם ידעתם שאני מקריא את ההודעות שלכם בשידור?
שרון: "לא, לא יכולנו להדליק טלוויזיה כדי לא לעשות רעש".
הייתה לי התלבטות מה לעשות עם ההודעות האלה, כי קיבלתי באותם רגעים המון הודעות של "תצילו אותנו". מצד אחד רציתי לעזור לכוון את הכוחות להגיע למקומות, מצד שני פחדתי שאני מכוון את חמאס להגיע אליכם. בסוף הרגשתי שאין לי ברירה, זה יצא החוצה ומישהו אולי כן ראה או שמע את זה
שרון: "מפקד לוט"ר אילת שמע את זה. אני לא יודעת אם ממך או מרשתות אחרות, אבל מפקד לוט"ר אילת קרא את הסיטואציה לפני שהצבא נתן לו פקודה. הוא אמר 'ראיתי שיש התרחשות לא הגיונית מבחינת המהירות של הירי והטווחים שלו'. הוא פשוט קלט את הסיטואציה ועלה לרכבים, בלי פקודה. הוא בחר רנדומלית את היישוב שהוא נכנס אליו כי הוא פשוט מכיר את השטח ויודע שלסופה יש לו איך להיכנס מדרך צדדית".
גיסה של שרון וילידיו חטופים בעזה. "הטלפון של סהר מאוכן ברצועה, את ארז ראו בסרטון, ועופר נעלם יחד איתם", היא מספרת. "עופר בן 53, נגר מטבחים אומן, אנחנו מטיילים המון ביחד. סהר היפה שלנו, בת 16, ילדה מתוקה ומאושרת. וארז הקטן בן 12. אני לא יכולה לחשוב על 17 יום שהם נמצאים מתחת לאדמה, במנהרות. ארז 17 יום במקום סגור, פצצת האנרגיה הזאת".
ניסן: "אתה הולך לעשות כוס קפה, ואתה מערבב את הקפה ופתאום אתה אומר, וואלה, אח שלי שותה קפה? אח שלי שותה מים? איפה הוא ישן? איפה הילדים שלו ישנים?"
שרון עדיין מזועזעת מהטבח הנורא שעברו היא ותושבי היישובים בעוטף. "לוקחים אותנו, עושים בנו טבח ואנחנו פותחים מסדרון הומניטרי", היא נרגזת. "לא מגיע להם כלום, לא מגיע להם שום דבר".
ניסן אני חייב להגיד שמשהו בעיניים שלך השתנה
שרון: "של כולנו, אנחנו אנשים חדשים היום. אני לא יודעת מי זאת שרון החדשה, שרון הישנה איננה. אנחנו עד היום היינו שתי מדינות נפרדות, מדינת עוטף עזה קיימת כבר 20 שנה, שיורים עלינו, שמזלזלים בנו, שמפקירים אותנו. ואנחנו היינו לבד".
"הייתי בטוח שאנחנו עומדים למות"
נדב פרץ מקיבוץ נחל עוז מספר שבחלומות שלו הוא לא חשב שיצטרך לקחת על עצמו את תפקיד ריכוז החללים והנעדרים של הקיבוץ. רק לפני כשבועיים הוא שוחח איתנו על השרפות בעוטף. כל מי שהיו לצידו אז, הוא אומר, כולם נרצחו.
קח אותי לבוקר עצמו
נדב: "אני כותב לך ומחכה שתענה לי כמו תמיד, ואתה לא עונה לי. ואני אומר לאלי שמשהו חריג קורה, כי תמיר לא עונה, אז כנראה מציפים אותו".
למה כתבת לי את ההודעות האלה?
נדב: "כי הייתי בטוח שאנחנו עומדים למות. והתקשרתי למשטרה. היא (נציגת המשטרה - ת"ס) חשבה שניתקתי ואני שומע אותה נשברת למפקדת, וזה השלב שהסתכלתי על אלי ואמרתי לו: 'אנחנו לעצמנו'. אתה בין היתר עזרת להבין את התמונה". באותו הזמן נדב התכתב עם אביו עשרות הודעות, והוא כתב לו שהצבא בדרך. "בדיעבד הבנתי שהוא שיקר כדי לתת לי תקווה", הוא מספר. "הבנתי שגם אתה לא רצית לשקר לנו. אתה יודע, לאורך הבוקר הזה אני מדבר עם אנשים בעוטף עזה, ועכשיו לצערנו הם כבר לא עונים חלק מהאנשים האלה, חברים מהעוטף".
"תמיר, דחוף. יורים פה בלי הפסקה"
בתיה קטר משדרות שוחחה איתנו באותו בוקר שחור. "תמיר, דחוף, דחוף, שישלחו. יורים פה בלי הפסקה", היא כתבה בשעות הקשות. "כשדיברתי איתך דיברתי איתך מהממ"ד כי אז התחילו לירות", היא מספרת. "המשטרה לא ענתה לנו. לא הייתה תגובה לא מהמשטרה, לא מהמוקד, לא משום דבר. ואת השוטרים רצחו".
למה לא יצאת מהעיר?
בתיה: "סייעתי להוציא תושבים, ותגיד לי איזה מצפון יש לאימא לצאת כששני הבנים שלה מגויסים?"
שרון כהן מקיבוץ בארי שוחחה איתנו כבר ב-7:47. "אני כותבת לך 'תמיר איפה הצבא? יש מחבלים בבארי'. את שואל אותי 'מה רואים?' ואני עונה 'מחבלים יורים בקיבוץ. כל הקיבוץ עם מחבלים שישלחו צבא'". אחר כך התחבאנו ולא יכולנו לדבר".
עוד סיפורי מלחמה
- ההקלטה האחרונה של רומי: "בואו לכאן!"
- התינוקות צרחו - ו"הפכו" לפיתיון: בני פחות משנה - ושרדו
- "אמרתי לו להחזיק חזק, שבאים להציל אותנו"
- זאת הייתה אמורה להיות השבת האחרונה של שיראל בבסיס
גם שרון הייתה בטוחה שמשם לא תצא בחיים. "פרצו לנו לבית שלוש פעמים ואתה שומע אותם בתוך הבית", היא מספרת. "צועקים לך, 'בוא! בוא הנה! בוא הנה!', מפרקים לך את הבית". במקביל, היא מספרת שחמותה נרצחה ושלא הספיקה לראות את ההודעות ממנה בתוך כל הבלגן. "פספסנו את זה כי לא ראינו שהיא כתבה 'יורים בי ורוצחים אותנו' כי היינו עסוקים בתוך הטירוף הזה שהיינו בו אנחנו".
"קברנו ארבעה בני משפחה", אומרת שרון בצער. "אבל חשוב לי להגיד משהו טיפה אופטימי, וחשוב לי שכן המסר יועבר. המדינה שלנו בשנה האחרונה לא תפקדה, אבל אני חושבת שהעם שלנו מוכיח שוב ושוב שהוא עשוי מחומר אחר. נכון, איבדנו כל כך הרבה שאני חושבת שאנחנו לא מסוגלים להכיל את האובדן, אבל נשארנו בחיים. אז אם נשארנו בחיים, נראה לי שחובה עלינו לחיות אותם.