אם "המדיסון" הייתה מצחיקה, זו הייתה וואחד קומדיה

התפקיד הראשי ב"המדיסון" (The Madison) נכתב במיוחד עבור מישל פייפר, והשבוע כבר נתקלתי בניצנים של קמפיין אמי סביבה. אני לא בטוח שההופעה שלה כאן מצדיקה פרסים, אבל פייפר בת ה-67 היא חד משמעית האס בשרוול. ובעוד שהקלפים האחרים של הסדרה לגמרי מעפנים, בכל זאת יש בה משהו די מדהים.

פייפר היא סטייסי קלייבורן, תושבת מנהטן מהסוג שאמא שלי הייתה מכנה "אשת חברה". היא נשואה לכסף - או בשמו הפרטי פרסטון (קורט ראסל) - ואין לה דאגה בעולם עד שיום אחד בעלה מתרסק אל מותו עם אחיו (מתיו פוקס) בתאונת תעופה באיזה חור במונטנה. האח גר שם שנים, פרסטון היה מגיע בכל הזדמנות כדי לעשות איתו דברים של גברים גבריים - לדוג דגי טרוטה בנהר, לשתות בירה מול הנהר, לשתוק ליד הנהר - והנה שניהם אינם עוד.

כשהחדשות מגיעות אליה יוצאת קלייבורן למונטנה עם כל המשפחה: בתה הבכורה אביגייל (בו גארט בהופעה רעה), בת הזקונים פייג' (אל צ'פמן בהופעה מביכה), בעלה ראסל (פטריק ג'יי אדמס) ושתי בנותיה של אביגייל. עכברי ועכברות העיר מניחים שזה עניין של באים-קוברים-הולכים, אבל אם המשפחה מבינה מיד איזו טעות היא עשתה כשמעולם לא נעתרה להפצרות של פרסטון להצטרף אליו בגיחותיו אל גן העדן המונטני. מבינה - ומחליטה להישאר במקום, כך שעכשיו המשפחה כולה היא כטרוטה מחוץ למים, אנוסה להשאיר מאחור את מנעמי העיר ולהסתגל לתנאי מערבון שהם לא מכירים וגם לא באמת מבינים. זה כמובן קשה לכולם, ובעיקר לפייג', שמלכתחילה אינה מצטיינת בהבנת דברים; איך אומרת לה אחותה באחת הסצנות, "רואים לך את הבלונד".

התקציר הזה נשמע כנראה כמו של סרט מהאייטיז, ואני אומנם מקצין אותו קצת, אבל בחיי שרק קצת. "המדיסון" (שמשודרת ב-HOT ,yes וסלקום TV) היא הספין-אוף החדש ביקום הטלוויזיוני של טיילור שרידן, יוצר (בין השאר) "ילוסטון", "1923", "טולסה קינג" ו"לנדמן"; האיש הוכתר לפני כשנה ל"מלך האנטי-woke של אמריקה" במגזין "קומנטרי", שם נטען שעולם התוכן שלו "מסביר למה טראמפ נבחר מחדש", ו"המדיסון" היא אכן סדרה שנוחרת בבוז רם בפני תרבות ה-woke. כל מה שנחשב נאור, שלא לומר נעור, מוצג כמגוחך; גבריות ישנה מוצגת כתמצית כל מה שטוב ונכון; והנשים - מה אני אגיד לכם, לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי סדרה אמריקאית שמזדרזת כל כך להראות לך את הטוסיק של הבלונדינית הטיפשה.

ייאמר מיד: תוכן טלוויזיוני כזה אינו פחות או יותר לגיטימי מזה של סדרות שמקדשות את ערכי ה-woke, מה גם ש"המדיסון" אינה חוצה את גבול הטעם הטוב במובן הזה. לא, הבעיות שלה טמונות במקומות אחרים לגמרי: זאת הכתיבה המביכה. זאת הגלריה של הדמויות הנשיות שיש להן שני מכנים משותפים בולטים, הן לא מעניינות ויש להן נטייה לרגשנות על גבול ההיסטריה. זאת כמות הסצנות שבהן אנשים עומדים בתוך המים בבגדים ונעליים (בחיי, זה כאילו שמישהו ניסה להמית את הקאסט מדלקת ריאות). זאת התדירות שבה המצלמה לוכדת את השמש המכה מאחור באלף זהרורים את הבלונד של פייפר. ושל גארט. ושל צ'פמן. ושל הנכדות. זה הרומן המגוחך שניצת בין אביגייל לשוטר מקומי מסוקס וזאת הסצנה שבה אחותה מסבירה לבעלה שההוא יותר גבר ממנו. אם זה רק היה מצחיק, זו הייתה וואחד קומדיה.

רעייתי ואני צפינו ביחד בחמישה פרקים של "המדיסון" (כל השישה נמסרו מראש לביקורת), והיה יותר מרגע אחד שבו שנינו קצת בכינו - היא מהתרגשות ואני משעמום. היא כל הזמן אמרה שזה גרוע, אבל תופס. שזה משהו שאין מצב שגברים יתחברו אליו, אבל שזה תפור בול כדי ליצור הזדהות של צופות. והסדרה הזאת היא באמת הראשונה של שרידן שפונה במובהק לקהל נשי, אבל הנה משהו ממש מוזר: כל הדבר הזה נסוב סביב גיבורה שבעצם אומרת, "רק אחרי מותו הבנתי כמה בעלי צדק. רק כשהוא שותק לנצח אני מבינה שתמיד הייתי צריכה להקשיב לו". ואז היא גם אומרת, כמעט במילים האלה: איזה מזל שהוא השאיר אחריו יומן, עכשיו אני יכולה לחיות במערת הגברים שלו לפי ההוראות המפורטות שלו.

האם טיילור שרידן יצר בכוונה סדרה שמתארת התפוררות משפחתית מוחלטת עקב היעלמו של הפטריארך? האם הוא הינדס מראש גרסה מודרנית - וכאמור לא מצחיקה - של הסיטקום הקלאסי מהפיפטיז, "אבא יודע הכי טוב"? האם מישל פייפר נכנסה ביודעין לנעליים של דמות שהיא ההפך המוחלט מאישה מועצמת? האם "המדיסון" כל כך גסה ונלעגת כי כל הדבר הזה הוא בעצם בדיחה פנימית של "מלך האנטי-woke"?

טוב, אובייסלי אני שוב מגזים קצת. ו"המדיסון" היא גם לא טוטאל לוס: באמת שנחמד לראות את פייפר בתפקיד הקיק-אס סבתא, והכימיה שלה עם ראסל - שמופיע כמעט רק בפלאשבקים, ועדיין - מזכירה לקשישים כמוני את החיבור המיתולוגי שלהם במותחן הארוטי האייטיזי "טקילה סאנרייז". הנופים שווים צפייה בפני עצמם, ופה ושם בכל זאת צצה סצנה שמוציאה את המקסימום מההתנגשות בין הניו-יורקריות לקאובויים ולאינדיאנים. סליחה, לילידים האמריקאים. בעצם לאינדיאנים, זה טיילור שרידן.

יש דרכים גרועות יותר להעביר את הזמן, זאת הנקודה. מה גם שהסיפור כולו נמשך רק שישה פרקים. זה פשוט שמדי פעם, רק מדי פעם, תהיתי ביני לביני מה הסיכוי שכל הדבר הזה הוא פאקינג הטרלה.