נילי מרגלית נחטפה אל המנהרות של רצועת עזה עם המקצוע שלה: אחות. זה הדבר היחיד שהחמאס לא יכול היה לקחת ממנה. שם, בעומק 40 מטר מתחת לאדמה, היא מצאה את עצמה מעניקה טיפול רפואי, לאנשים שהיו במשך שנים השכנים שלה בקיבוץ ניר עוז. "אני חושבת שהמקצוע הזה שמר עליי. אני כבר 12 שנים אחות, וזה קצת מי שאני. זה חלק משמעותי בזהות שלי – לעזור לאנשים ולטפל באנשים. אני אוהבת את זה".
היא חזרה לפני חודש, אבל "המשמרת" שהתחילה בעזה עוד לא הסתיימה מבחינתה – היא כבר לא יכולה לטפל במי ששם – אבל היא יכולה להיות קול למי שהיה איתה בשבי ונשאר מאחור: ירדן ביבס, וחברי הקיבוץ שלה – חיים פרי, ואלכס דנציג ויורם מצגר.
ל"תפקיד" היא נשארה ברגע הראשון. היא נחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז, ומצאה את עצמה עמוק במנהרה בעומק עזה. שם פגשה ב"מתחם" משותף חטופים נוספים. "ביקשו לעשות רשימה של התרופות של האנשים שנמצאים שם", היא מתארת. "וכבר אז, מההתחלה, אני התנדבתי, אמרתי: 'אנא, אנא, אנא מומרדה', כלומר – אני אחות. אמרתי: תנו לי את הדף ואת העט ואני אעשה את הרשימה".
וככה בתוך המנהרות, נילי מוצאת את עצמה עוברת חטוף-חטוף וממלאת דף עם שמות של תרופות שהחטופים מבקשים. זאת תהיה הפעם האחרונה שהיא תראה את כל החטופים, לאחר מכן, החטופים מחולקים למתחמים ונילי מוצאת את עצמה במתחם עם המבוגרים של ניר עוז, מודדת לחץ דם, מחדירה אינפוזיה – אחות במשמרת.
"באיזשהו שלב הגיע מד לחץ דם, אז עשיתי מדידות. אמרתי שאני חייבת דף ועט ובעצם תיעדתי כל אחד ובבוקר ובערב, ומה הייתה המדידה שלו. בהתחלה הלחצי דם היו מאוד גבוהים, לחץ דם של חדר הלם, השתמשתי במדידות האלה כדי להראות להם כמה זה דחוף שיגיעו התרופות". אחרי שלושה ימים מגיעה שקית עם תרופות לתוך השבי ובה חלק מהתרופות שבקשה אך בכמויות מעטות. נילי מבינה שמעכשיו תצטרך גם להחליט איך מחלקים אותן בין האנשים במתחם.
"אני עושה מן משטר כזה. אני עוקבת אם התרופה מתאימה או לא מתאימה, אם אני צריכה לתת כדור אחד בבוקר או להוסיף בערב", היא נזכרת. "היה לי סטרייפ אחד של אנטיביוטיקה והחלטתי שאני נותנת את זה לתמי (מצגר) כי היא זו שהייתה צריכה, לתמי היו הרבה פצעים מהאופנוע, היא נפלה מהאופנוע, והפצעים שלה הזדהמו, אז היא לקחה כדורים וזה לא עזר."
כאשר האנטיביוטיקה לא עוזרת, נילי נזכרת בשיטה אחרת לחיטוי פצעים שלמדה לעשות במיון. "ראיתי בארון דבש", היא מספרת. "ונזכרתי שיש חבישה כזו, חבישת דבש, שהיא עושה איזה תהליך כימי שמושך את כל הזיהום של הפצע. אז אמרתי 'אוקיי, יש פה דבש, בואי ננסה, אני לא יודעת מה יקרה בסוף, אין לי משהו אחר', וזה עבד, זה היה כמו קסם."
אבל ככל שעוברים הימים המצב הבריאותי מתדרדר ומלאי התרופות אוזל. "אני מתריעה מראש: 'אין לי תרופות, אני חייבת תרופות', ואני מתעקשת, אני אוכלת להם את הראש, כאילו הפחדתי 'מה, אתה רוצה שהוא ימות לך עכשיו?'"
חוץ מהשובים והחטופים, גם בכירי החמאס עוברים בתוך המתחם, את השמות שלהם נילי תלמד רק אחרי שתחזור לארץ, אבל מבחינתה גם הם מטרה לגיטימית כדאי להשיג עוד תרופות "אני אמרתי להם הרבה פעמים שחסר לי תרופות, זה קצת עצבן את השובים שלי. הם צעקו, נתנו פחות שעות של אור, לא נתנו לנו להפעיל מאווררים, ולא להפעיל מאוורר במקום הזה, זה לא פשוט, זה קשה. הם התעצבנו עליי למה אני הולכת לבכירים ואומרת שחסר תרופות".
חלק מ-12 החטופים במתחם הקטן בה הוחזקה היה עמה גם ירדן ביבס. ירדן, הצעיר בקבוצה, יצא ראשון מהבית בקיבוץ. כשיצא, נישק את כפיר, אריאל ושירי וחשב שהוא מגן עליהם בכך שהוא הולך מהבית יחד עם החוטפים. "הם לקחו רק את ירדן. התקווה שלנו הייתה שלא לקחו את שירי והילדים כי הם לקחו כבר את ירדן - אז מי ייקח ילד בן 10 חודשים?", מציינת נילי.
"את התמונה של שירי לא ראינו, לא ידענו, לא היה לנו מושג", היא מתארת. "ירדן לא ידע. הוא רוצה לקוות שהם לא נפלו בשבי, והוא חושב עליהם המון". לדבריה, בשלב כלשהו אנשי חמאס אף אמרו לו שראו אותם בתל אביב כדי שיפסיק לדאוג. "הוא שאל אותם איך הם נראים והם אמרו לו 'הם ילדים ג'ינג'ים'" - לא חשבנו שיש סרטון שלהם, שכולם יודעים איך הם נראים".
הרגע בו הודיעו לה שהיא משתחררת, היה גם אחד הרגעים הקשים ביותר שחוותה שם. ברגע ההוא, אנשי חמאס הגיעו אל ירדן עם מצלמות כדי לתעד אותו, תוך שהם מנצלים את הדאגה הגדולה שלו לבני משפחתו, ואומרים לו פרטים, שבישראל אומרים כי אינם מאומתים, על שעלה בגורלם. בזמן הזה, נילי נמצאת שם. "בהתחלה הם התעקשו שאני ויורם נגיד לו. לא הסכמתי ואמרתי ליורם 'אתה לא אומר דבר כזה, הוא רוצה להגיד לו דבר נורא כזה - שיסתכל לו בעיניים ויגיד לו בעצמו'. הוא יודע בעברית ולא הסכים להגיד לו בעברית, הוא אמר לו בערבית ויורם תרגם".
היא מעידה שבמשך הזמן הזה בכתה ורעדה בצד, מתקשה לחזות בסיטואציה. "הם אומרים לו מה להגיד, הם אומרים לו שנתניהו לא מוכן לשחרר את הגופות", היא משחזרת את העומד מאחורי הסרטון שהפיצו. דקה לאחר מכן היא נלקחת משם, לא לפני שהיא מספיקה לתת לירדן חיבוק - ומשתחררת.
עכשיו, אחרי קצת יותר מחודש מאז ששוחרה, נראה שנילי מחליטה לחזור לחיים לאט. היא עוברת לדירה חדשה בקריית גת, ועוד לא מוכנה לבקר בקיבוץ או אפילו לראות תמונות, כל עוד שאר החטופים במקום שבו היא השאירה אותם. "אנחנו עדיין בתוך האירוע", היא מסבירה. "והדרך היחידה שהקהילה הזאת בעצם איכשהו תצליח להשתקם, הדרך היחידה שנצליח לשים את הטראומה הזאת ולקום ממנה, להתחיל לקום ממנה, זה רק אם כולם יחזרו".