יש מקרים שבהם אנחנו לא רוצים לדעת מי אחראי למותו של אדם. כאשר במלחמת העולם הראשונה הוחלט להוציא חייל בוגד או עריק למוות באמצעות כיתת יורים, היה נהוג להכניס לאחד הרובים כדורי סרק. לכאורה הסיבה הייתה כדי להרגיע את המצפון של מבצעי גזר הדין ולאפשר לכל אחד מהם לחשוב, או לפחות לקוות, שלא היה אחראי למוות של חייל אחר.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אני כותב לכאורה מפני שרובאי הנרי ויליאמסון סיפר בספר "קולות מהמלחמה הגדולה" שהחיילים עצמם ידעו היטב מי קיבל את הרובה החמוש בכדורי סרק. "כשקיבלנו את ההוראה לירות ולחצנו על ההדק ידענו לפי ההדף אם היה חמוש בכדור סרק או לא". היסטוריונים אומרים שייתכן שהסיבה היא בכלל משפטית - לאפשר לכל אחד מהיורים חפות מחמת הספק אם יועמדו לדין. כך או כך, לפרקטיקה זו, שנקראת "כדור המצפון", גלגולים ואזכורים רבים.
לפני עשור, כשרוני לי גרדנר הדהים את מדינת יוטה שבארה"ב והתעקש למות בידי כיתת יורים, קיבל אחד מחמשת היורים רובה חמוש בכדורי שעווה - אלו לפחות דימו הדף שהזכיר את זה של תחמושת חיה. יש מקרים שבהם אנחנו עושים מאמץ כדי לא לדעת מי אחראי למותו של אדם, ברוב המקרים זה הפוך. באשר לקורונה, נעשים מאמצים עילאיים במיוחד כדי להבין את מה שהפכה לאם כל השאלות - כמה אנשים היא באמת הורגת?
זמן של מספרים
מוות זה עניין יחסי: זו לא שאלה סמלית, אלא הבסיס ליחס שלנו למחלה. התשובה לשאלה זו תקבע את רמת המסוכנות של הקורונה - עד כמה אנחנו צריכים לחשוש מפניה. היא זו שתקבע אילו צעדים נדרשים מולה והיא זו שתקבע את תג המחיר שראוי להצמיד לה. אלא מה, בנושא זה קיים ויכוח. יש הערכות ויש מחקרים אבל אין תשובות חד-משמעיות.
רציתי להיות פייר ולומר לכם את זה יחסית בהתחלה כדי שנהיה מתואמים בציפיות, אך הוויכוח עצמו מרתק ומלמד אותנו המון על המחלה שמעסיקה ומשנה את חיינו. השאלה היא משמעותית והמחלה בוודאי משמעותית אלא שבכל הקשור לנתונים יש המון בעיות.
נתחיל במספר החולים - הבעיה הברורה היא שאנחנו לא יודעים, ואולי לעולם לא נדע, את המספר האמיתי של נשאי הקורונה. כבר ידוע שאחוז ניכר (ייתכן שעד מחצית) מנשאי הקורונה הם א-סימפטומטיים ולכן לרוב לא מאובחנים. זה אומר שמספר המקרים הכולל שאנחנו לוקחים בחשבון לא מייצג את מספר החולים האמיתי.
זו הסיבה שנעשית הפרדה בין מה שנקרא CFR (שיעור התמותה ממספר המקרים הידועים) לבין IFR (שיעור התמותה ממספר כלל המקרים, כלומר שיעור התמותה האמיתי). ה-CFR הוא מספר קל לחישוב אבל לא מדויק, ואילו ה-IFR הוא מדויק אבל קשה עד בלתי אפשרי לחישוב. ככל שמספר החולים יהיה גבוה יותר - שיעור התמותה האמיתי יהיה נמוך יותר, זה דבר שצריך לקחת בחשבון.
כמו כן, אנחנו יודעים שלמחלה זמן דגירה של עד כשבועיים ושמקרי המוות שאנו רואים היום הם תולדה של אנשים שנדבקו ב-14 הימים האחרונים. קבוצת חוקרים משוויץ הציעה, בהתחשב בכך, לחלק את מספר המתים היום במספר החולים שאובחנו לפני שבועיים וכך לקבל שיעור תמותה מדויק יותר. במקרה שכזה, באופן טבעי, שיעור התמותה שמתקבל הוא גבוה יותר שכן מספר החולים שלנו קטן יותר.
גם בחלק השני בשבר - מספר המתים - יש בעיות. "שני דברים בטוחים בחיים - מוות ומיסים", אמר הסופר האנגלי דניאל דפו אבל הוויכוח על הקורונה מלמד אותנו שגם מוות יכול להיות עניין יחסי. הדיווח על מקרי מוות במדינות רבות לא קשור כלל למספר האנשים שמתו באותו יום. לעיתים יש פער משמעותי בין מקרי המוות בכלל למקרי המוות המדווחים שנכנסים לסטטיסטיקה. זה נכון, למשל, בפלורידה:
"הנתונים לא משקפים את העקומה"
לעיתים הפער בין המוות לבין הדיווח יכול להגיע לימים או שבועות (בירוקרטיה, תעודות פטירה וכו'). "אם אני מגלה היום את מקרי המוות שאירעו בעשרת הימים האחרונים אז הנתונים שבידי לא משקפים עד כמה תלולה העקומה", הסבירה פרופ' שילה בירד.
בנוסף, נשאלת השאלה מי נחשב קורבן קורונה. בבריטניה, לדוגמה, אדם שמת מקורונה הוא רק אדם שאובחן בבדיקה כנשא של הנגיף. זה מעלה כמה שאלות. מה קורה אם אדם מת עוד לפני שנבדק? כאשר אלו לא נכללים במספרים ניתן להניח שמספר המתים האמיתי גבוה יותר. מן הצד השני, מה קורה אם מגיע אדם שחולה בשלל מחלות רקע ובהן גם קורונה? כך, למשל, נער בן 18 מקונבטרי עם מחלות רקע קשות אובחן כחולה קורונה ומת יום למחרת. הוא דווח במסגרת מניין המתים מהמחלה, הפך בזמנו לקורבן הצעיר ביותר במדינה, ורק מאוחר יותר עדכנו בבית החולים שמותו נגרם בשל מצבו הרפואי ללא קשר לנגיף הקורונה.
גם הספירה בעייתית. במדינות רבות סופרים רק את החולים שמתו בבתי החולים ולא בבתים, בבתי אבות או במוסדות סיעודיים. עד כמה זה משמעותי? בבריטניה פרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דוח שקובע ש-10% מכלל קורבנות הקורונה במדינה מתו מחוץ לבתי החולים. בצרפת משקללים בכל כמה ימים את מספר המתים מחוץ לבתי החולים והמספרים מזנקים.
אך הבעיות שלנו לא מסתיימות כאן: אל גורמי הסיכון למוות מקורונה צריך להוסיף גיל, מחלות רקע, מצב מערכת הבריאות ואפילו זיהום אוויר - כל אלו יוצרים תמונות שונות בין מדינות שונות, משפיעים ומשנים את הנתונים ומלבים את האש בוויכוח הסוער ממילא.
פחות ממה שחששנו, יותר ממה שרצינו
ב-3 במרץ הודיע ארגון הבריאות העולמי ששיעור מקרי המוות מקורונה עומד על 3.4%. ההודעה באה אחרי שבועות שבהם אמרו בארגון ששיעור המוות עומד על כ-2% והצליחה להפתיע מומחים רבים. השפעת העונתית גורמת למאות אלפי מתים ברחבי העולם והמוסכמה הכללית היא ששיעור המוות שלה הוא כ-0.1%. לשמע הבשורות שהנגיף החדש קטלני באופן משמעותי וחריג כל כך, התווסף אל תחושת ההפתעה גם פחד. אלא שככל שהזמן חלף, המחקר התפתח, הנתונים הצטברו - והמספרים החלו להצטמצם.
בספינת התענוגות "הדיימונד פרינסס" דובר על 0.91% תמותה. שם, צריך לזכור, היו יותר נוסעים מבוגרים מאשר חלקם באוכלוסייה הכללית. במדינות שביצעו בדיקות מאסיביות, כמו גרמניה, דובר במשך תקופה ארוכה על שיעור תמותה שגם הוא נמוך מאחוז אחד. בחודש פברואר התפרסמו שני מחקרים שהעריכו ששיעור התמותה בסין כולה עומד על 2.3% ו-1.4%. חוקרים אמריקנים ושוויצרים בחנו את שני מוקדי ההתפרצות העולמיים, מחוז חובאי בסין ואזור צפון איטליה, והעריכו שבמקומות הנגועים ביותר בעולם עומד שיעור התמותה על 3% (חובאי) ו-3.3% (צפון איטליה). בארצות הברית יש מומחים שמדברים היום על שיעור תמותה שבין חצי אחוז לאחוז.
הנתונים מגוונים ומבוזרים. נדמה לי שדי בטוח לומר, אפילו בשלב זה כשהמגפה עדיין משתוללת, ששיעור המוות שלה נמוך ממה שאולי חששו בעולם עם התפרצות הנגיף אבל גבוה יותר ממה שהיינו רוצים, גבוה יותר משפעת רגילה. זה גרם, לכאורה, למעין אזור אפור שבתוכו מתעצם הוויכוח סביב המחלה, מה שגורם לכל צד להיות משוכנע שהוא צודק.
סתם עוד שפעת? כנראה שלא
נוכח המספרים שהלכו והתמתנו גברה גם סוג של אנחת רווחה. התמונות מחובאי, מצפון איטליה וממדריד גרמו לתחושת רעד בעמוד השדרה של כל איש צוות רפואי ברחבי העולם. אלא שהזמן עבר, העולם מתמודד עם הקורונה וככל שצעדי העוצר וההגבלות התארכו - גבר גם הוויכוח. מצד אחד אלו שטוענים שהעולם השתגע, שהשד לא נורא עד כדי כך שצריך לעצור בגללו. מן הצד השני אלו שטוענים שסיפורי ההצלחה הם היוצא מן הכלל ולא הנורמה - ואותם יש לזקוף דווקא לצעדים חסרי התקדים שראינו בחודשים האחרונים.
הוויכוח הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה אלמנטים שאני לא משוכנע שאפילו האינטרנט יכול להכיל - מכלכלה ועד מוסר, מרפואה ועד סוציולוגיה. אז למה כן שווה לייחד את השורות האלה? לכמה נתונים שאיתם קשה להתווכח. כבר עכשיו ברור שאנחנו עדים לאירוע חריג, בכל הקשור למספרי מקרי המוות שהוא גורם להם. כך למשל, לפי פרסום בניו-יורק טיימס, מספר מקרי המוות בעיר זינק ביחס לכל חודש אחר בשנים האחרונות.
באיטליה בחנה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 1,450 רשויות ומצאו באזורים הצפוניים עלייה של 14,962 מקרי מוות מאשר בתקופה המקבילה אשתקד. לא רק המספר הדהים את החוקרים אלא גם העובדה שהזינוק הזה קרה בפרק זמן של ארבעה שבועות בלבד. הגרפים מצפון איטליה לא מותירים הרבה מקום לספק.
גם בבריטניה הגרף מזנק: עד תחילת אפריל נרשמו במדינה כ-6,000 מקרי מוות יותר מאשר הממוצע התקופתי.
מגמה דומה ניתן לראות גם בשווייץ, בספרד ובמקומות נוספים. נחמיה גרשוני-איילהו מאתר מידע אסף את הנתונים ממדינות ה-OECD ומצא, לדוגמה, שכמות המתים מקורונה בספרד שוות ערך למחצית מכלל התמותה החודשית הממוצעת שם. זה אומר שהסכנה הפוטנציאלית של הקורונה היא אדירה. סר דיוויד ספיגלהאלטר, סטטיסטיקאי מקיימברידג' שזכה בכל פרס אפשרי כמעט, טוען שהקורונה "אורזת סיכון של שנה שלמה לתוך שבועיים". ככל שעולים בגיל, כך הסיכון גובר.
לגיל יש כמובן משקל מרכזי אבל אל מול הטענה שלפיה הקורבנות המבוגרים של הקורונה היו מתים ממילא - ניתן להסתכל גם על נתוני תוחלת החיים במדינות אירופה. בממוצע, כשאדם מגיע לגיל 65 הוא צפוי לחיות עוד כ-19 שנים. גם בניכוי מוערך של מחלות הרקע אפשר להעריך שבמקרים רבים מתים היום מקורונה אנשים שהיו יכולים לחיות עוד כמה שנים לפחות.
וכמובן שלא רק הקשישים נפגעים - גם צעירים ואנשים בריאים נמצאים בסיכון. זה מונח שקשה לכמת אותו אבל חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד ניסו. הם המירו את הסיכון של צעירים מגיל 65, ללא מחלות רקע, למות מקורונה לסיכון שלהם למות בתאונת דרכים. בגרמניה הסיכון שווה ערך לנהג שנוסע 14 קילומטר במשך 27 ימים - הסיכון הנמוך ביותר מבין המדינות שנבדקו. בשוויץ הסיכון שווה ערך לנסיעה של 54 קילומטר מדי יום במשך 31 ימים. בניו יורק - 667 קילומטר בכל יום במשך 25 ימים, הסיכון הגבוה ביותר שנבדק.
כאן המקום להעלות עוד שאלה שמעוררת ויכוח עז והיא סביב התמותה העקיפה של הקורונה והצעדים שננקטו בגללה. אנשים שמפחדים ללכת לקבל טיפול בבית החולים ומתים כתוצאה מכך, דיכאונות במהלך העוצר, אלימות במשפחה – וגם גל התאבדויות שיש מי שמזהירים ממנו ככל שהעוצר יימשך והפגיעה הכלכלית תגדל. אין ספק שגם למציאות חיינו הנוכחית יש פוטנציאל קטלני ולמרות שכרגע עושה רושם שעדיין במונחי תמותה המחלה מסוכנת יותר מהתרופה, האיזון הזה חמקמק וחייבים לטפל בו.
השורה התחתונה
בכל הקשור לקורונה ולבליל הנתונים שדיברנו עליהם עד עכשיו חשוב לזכור דבר מרכזי: אנחנו עדיין מסתכלים על המחלה הזו עם פילטר. קצב ההתפשטות שלה, שיעורי החולים הקשים ומספר המתים - כולם מושפעים מאוד ממדיניות העוצר וההגבלות שנהוגות היום, במידה כזו או אחרת, ברוב המדינות שמתמודדות עם התפשטות הנגיף. אין ספק שאם היינו מאפשרים למחלה להשתולל התמונה הייתה קשה בהרבה.
ייתכן ששיעורי התמותה מקורונה יהיו נמוכים משמעותית גם מהאומדנים שעליהם מדברים היום, אלא שכל עוד אוכלוסיית העולם לא מחוסנת פוטנציאל ההדבקה של הנגיף הוא עצום. כבר ברור שהוא מדבק יותר משפעת רגילה ויש ממצאים שמצביעים על כך שהוא מדבק יותר ממה שחשבנו עד כה.
מה זה אומר? חוקרים אמריקנים שבחנו את הנתונים בדרום קוריאה הגיעו למסקנה הבאה: לפי מספר המקרים המאובחנים כיום הקורונה לא נחשבת כגורם תמותה משמעותי. אם תתפשט ותדביק אחוז מהאוכלוסייה, תהפוך הקורונה לגורם המוות השלישי בהיקפו. אם תדביק 25% מהאוכלוסייה במדינה - לא רק שתהיה גורם המוות הראשון בהיקפו, אלא יותר מאשר כל האחרות ביחד. גם בשיעור התפשטות יותר נמוך היא תהיה במקום הראשון.
את זה חשוב לזכור. אל מול הנתונים המעודדים, אל מול המחנק הכלכלי, אל מול העוצר המתסכל ואל מול ההבנה שאפשר וצריך להתחיל לשחרר את הרסן ולחיות לצד הקורונה - צריך לזכור כל העת את הסיכון שהיא טומנת בחובה. ולמי שעדיין רוצה להשוות לתאונות דרכים, אומר כך - בכבישים הצבנו רמזורים ופסי האטה, הקמנו גשרים וצמתים, הגבלנו מהירות והצבנו פקחים ושוטרים. כל הכלים הללו נועדו להגן עלינו וכעת אנו נאלצים להשתמש בכל כלי שנמצא ברשותנו כדי להתגונן גם מהסכנות של הנגיף.