"אמרתי לעצמי שאם אני מאבדת הכרה, אין לילדה שלי אימא"

"אני הולכת לבקש להקריא מחר משהו בבית המשפט", משתפת אותי מישל ואומרת לי בהתנצלות שהיא קצת לחוצה ונרגשת. היא הכינה את עצמה מראש – את המילים והרגעים שחשוב לה שהשופט ישמע, לפני שהוא גוזר את דינו של מי שהורשע בתקיפתה, מי שהיה בן זוגה במשך כמעט שנה, ובלילה אחד הפך להיות הסיוט שלה. מבחינתה היא נלחמה על החיים שלה: זחלה על הרצפה כדי לברוח אחרי שחנק אותה, הטיח את ראשה בקיר ובעט בו. כשניסתה לברוח - גרר אותה על הרצפה, התיישב עליה, והמשיך לחנוק אותה.

על אף מעשיו הקשים הוא לא הואשם בניסיון לרצוח את מישל, אלא בשתי עבירות של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש. "אני מאוכזבת ממערכת המשפט - זו אחת הסיבות שפניתי לתקשורת, כי מלכתחילה לא התייחסו למה שעברתי בתור ניסיון רצח. הבן אדם חנק אותי ודפק לי את הראש בקיר וגרר אותי ושוב חנק אותי. אם מערכת המשפט הייתה מתייחסת לזה קצת יותר ברצינות, אולי זה היה יכול למנוע מקרים כאלה או להרתיע. כקורבן, זה היה נותן לי תחושה שלחיים שלי יש ערך".

זו גם הסיבה שלמישל גילפיקס חשוב כל כך לספר בגלוי על מה שקרה לה. "אני רוצה לדבר על זה, אני רוצה שיידעו. אני רוצה לתת לעצמי תחושה שאם ייחשף מה קרה ועוד אנשים יידעו על זה, ארגיש פחות לבד. כל השנתיים נלחמתי במלחמה הזו ואף אחד לא ידע מה קורה מסביב. אני מרגישה שזה יעזור לי לסגור מעגל, אם הציבור יידע אני ארגיש פחות לבד עם ההתמודדות הזו. זה ייתן לי נחת שעכשיו אנשים יודעים את השם שלו ומה שהוא עשה לי".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הוא" זה דוד מלינקוב (25), מי שהיה בן הזוג של מישל (26) במשך עשרה חודשים, עד לפני שנתיים, והתגורר עימה בביתה שבפתח תקווה. "הכרתי אותו דרך חברים. תכננו טיול טיסה לחו"ל לפסטיבל מטאל בפראג. פתחנו קבוצת וואטסאפ כדי לדבר על הטיסה. הכרתי את כל החברים בחבורה חוץ ממנו. הוא התעניין בי. שלח לי הודעות וניסה להכיר אותי", היא מספרת על תחילת החיבור ביניהם. "בתחילת הקשר הכול קרה ממש מהר. דיברנו בטלפון איזה יומיים, גג שלושה, והוא כבר בישר לכל החברים שלו שאני בת הזוג שלו. אחרי הדייט הראשון שלנו הוא נשאר אצלי בבית שלושה ימים. שלושה חודשים אחרי זה כבר עברנו לגור יחד. הכול היה ורוד ומושלם. היו לנו תחביבים משותפים, שנינו אהבנו מוזיקה".

"אמר שלא מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה"

למישל יש ילדה על הרצף האוטיסטי מנישואיה הקודמים. לה עצמה הייתה ילדות לא קלה: הוריה התגרשו והיא עברה בין פנימיות, סבלה מהפרעות אכילה ולדבריה אף עברה פגיעה מינית בגיל ההתבגרות. בגיל 19 היא התחתנה. שנה לאחר מכן ילדה את בתה, אך היא ובעלה התגרשו. שלוש שנים לאחר שילדה את בתה היא הכירה את דוד. "בהתחלה הוא התלהב מזה שאני אימא והתרגש מזה, הוא היה משחק איתה. אבל עם הזמן הרגשתי שלא יושב לו טוב שיש לי ילדה, אבל הוא לא אמר לי את זה בצורה ישירה".

"הוא היה עוקץ אותי על זה שהבאתי ילדה בגיל צעיר כל כך ושהתגרשתי - אמר לי כמה פעמים שאישה שיש לה ילדה בגיל צעיר וגרושה היא סחורה משומשת, ו'את לא טהורה ונקייה, מי ירצה אותך'. הוא לא אהב את זה שאני צריכה להיות בקשר עם הגרוש שלי לגבי הבת שלי. היה לו מאוד קשה עם זה שיש לי חיים חוץ ממנו".

בשיחה מספרת מישל שרצתה להיפרד ממנו בגלל האופן שבו דיבר והתייחס אליה. "פחדתי. ניסיתי להיפרד ממנו כמה פעמים וזה לא כל כך צלח, הוא היה גר אצלי ואומר לי כל הזמן, 'מה, תזרקי אותי? אין לי איפה להיות. אין לי מה לעשות, את לא יכולה לזרוק אותי ככה'. הוא המשיך להיות אצלי בבית, אני לא ידעתי איך לנהל את זה. הוא גם לא לקח אותי ברצינות וניסה לטאטא את זה מתחת לשטיח, שאשכח מזה. אחרי כל ריב הוא היה נרגע ומנסה לפייס אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי. לא ידעתי מה לעשות. לא עירבתי אף אחד, הוא אמר לי כל הזמן, 'לא מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה'. לספר לחברים מה קורה לי בזוגיות זה אסור בתכלית האיסור וזה רק הורס".

למה לדעתך לא הצלחת לשים לזה סוף?
"כשבן אדם מתבצר לך בבית ולא יוצא... לא יכולתי להוציא אותו פיזית. הוא באדי בילדר. אבל זה היה בעיקר פסיכולוגי. הייתי תחת הרבה לחץ, סטרס ומצפון, עד שהרגשתי רע עם כל מה שאני עושה. הוא גרם לי להרגיש שאני לא בסדר עם כל מה שאני עושה. זה שאני רוצה פרטיות, שרוצה מרחק ממנו אחרי הריבים. אז באיזשהו שלב נהייתי פסיבית וכנועה, בראש שלי הרגשתי שאין לי דרך".

"הרגשתי מותקפת, ניסיתי להזיז אותו"

עם הזמן עלו היחסים שלהם על שרטון. "חודשיים לפני שפרצה המלחמה טסנו לפראג עם החבורה, היה אינטנסיבי וקשה מאוד, היו לנו המון ריבים וזה הפך לעניין קבוצתי. אבל הקש ששבר את גב הגמל היה כשפרצה המלחמה, באוקטובר. החלטתי שאני רוצה לאסוף אוכל ולתרום אותו לחיילים וכתבתי להם מכתב, 'תודה שאתם שומרים עלינו'. הוא ראה שארגנתי את השקיות של האוכל עם החטיפים, כעס עליי והתחיל להפוך את זה לעניין. 'אה, אז את רוצה שחיילים זרים גברים יאכלו? למה את דואגת לגברים זרים לאוכל? את דלוקה עליהם? את רוצה שהם יהיו איתך?' הוא השתמש במילים לא יפות".

באחד מימי המלחמה התגלע ויכוח בין השניים, כאשר היא רצתה לבקר את חברתה. היא מתארת את אותם הימים, בתקופה שבה לדבריה דוד לא עבד, כתחושה של סיר לחץ בבית. "רציתי ללכת לחברה וזה לא בא לו בטוב. הוא אמר לי דברים נוראים. ניסה להשתמש בעבר שלי כדי להחליש אותי, כי הוא לא רצה שאצא החוצה. הוא התחיל לארוז את הדברים שלו במטרה להפחיד אותי שילך – דבר שהיה עושה הרבה פעמים".

אבל הפעם זה היה אחרת. זו הפעם הראשונה שהוא תקף אותה פיזית. "בתוך כל הריב והצעקות, בזמן שהוא אורז את הבגדים שלו, הוא היה ממש קרוב אליי. לא הפסיק לצעוק, עשה תנועות ידיים, הרגשתי מותקפת. ניסיתי להזיז אותו ממני".

"הגרוש שלי אמר: תזמיני משטרה"

אז, לפי כתב האישום, שבו הוא גם הורשע, הוא דחף את מישל כך שהיא נפלה על קרש המיטה ונחבלה בירך. לאחר מכן הוא הכה אותה, והיא בתגובה ירקה עליו. "נורא נבהלתי. זה היה פתאומי, והפעם הראשונה שהוא עשה דבר כזה קיצוני. קפאתי. הייתי בהלם. פחדתי לדבר איתו. הוא ניסה אחר כך לדבר איתי, ואני התחמקתי. הייתי בשוק מהסיטואציה". מלינקוב, מצידו, הכחיש במהלך המשפט כי תקף אותה או הכה אותה, וטען שמישל היא שהחלה לצעוק עליו וגם תפסה בידו, כך כשניסה להשתחרר ממנה הוא הדף אותה.

אחרי אותה תקרית אמרה לו מישל שהיא רוצה הפסקה ביחסים ביניהם. היא החליטה לצאת מהבית וללכת כל הדרך מפתח תקווה לבני ברק, שם שהתה באותה עת בתה, אצל הגרוש שלה. "באותו ערב הגרוש שלי אמר לי שנראה שמשהו עובר עליי. שאל אותי אם קרה משהו בבית עם דוד. ניסיתי שלא לשתף אותו יותר מדי בפרטים, כי דוד היה עדיין בן הזוג שלי ורציתי לשמור על השם שלו. אבל הוא שם לב שקרה משהו ואמר לי שאני נראית חיוורת ומבוהלת".

"אמרתי לו משהו בסגנון של 'אני ודוד בריב ולא נעים לי בבית'. הגרוש שלי אמר לי, 'תזמיני משטרה ותוציאי אותו מהבית', אפילו שהוא בכלל לא ידע מה קרה. אני נבהלתי מההצעה ואמרתי לו שאני רוצה לפתור את זה בדרכי שלום, מה, אני אעשה דרמה ואזמין משטרה? לצערי הוא ידע יותר טוב ממני, כי אחרי זה קרה מה שקרה".

"איך אני יוצאת מזה בחיים?"

כמה שעות אחר כך, כשחזרה מישל הביתה בלילה, האירוע הסלים. לפי כתב האישום, שבו גם הורשע מלינקוב, כשחזרה מישל הביתה היא ביקשה ממנו שיעזוב את הדירה, אך הוא סירב לעשות זאת. הוא נכנס לחדר של הבת שלה וטרק אחריו את הדלת. "התחיל לו התקף זעם. אמרתי לו 'תפוס ממני מרחק'. הוא הטיח בי דברים קשים. נבהלתי ובכיתי. הוא התחיל ללכת לחדר של הבת שלי. זה היה רגע של אימה כי רק רציתי שיעוף משם. לא רציתי שילך לחדר של הבת שלי ולא שיישאר בבית. כשאני במצב רגיש ושברירי כל כך, הוא הודיע לי שהולך לישון במיטה שלה. משהו שאף פעם לא עשה. אני נחרדתי מזה. לא רציתי שיעשה את זה".

"הלכתי אחריו והוא טרק את הדלת עליי. הוא החזיק את הדלת ממש בכוח, אז ניסיתי לפתוח אותה, ואני צועקת לו 'בבקשה תצא מהחדר שלה, אני אישן בסלון, רק תצא מהחדר שלה'. זה הפריע לי כי החדר של הבת שלי טהור, מבחינתי היא דבר קטן ותם, היא מאוד יקרה לי והוא לא היה בן אדם שגרם לי להרגיש בטוחה. ניסיתי עם הידית של הדלת, ופה מתחילה הסיטואציה", היא אומרת ולוקחת נשימה עמוקה.

"הוא פתח את הדלת בבום. ואז הוא ניגש אליי, תפס אותי מהגרון, חנק אותי והרים אותי על הקיר והתחיל לדפוק לי את הראש בקיר. בזמנו הייתי 40 קילו, והבן אדם שרירי מאוד. הוא שחרר ועזב והפיל אותי על הרצפה, והמשיך לבעוט בי. הייתי מסוחררת לגמרי, ממש נחבלתי בראש. החניקה גמרה לי את האוויר. ראיתי שחור. הבנתי שאני בסכנה. הסתכלתי לו בעיניים, זה לא היה המבט שלו. הוא היה מנותק לגמרי. הבנתי שאין עם מי לדבר כרגע. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה איך אני יוצאת מזה בחיים".

"צרחתי 'הצילו, הוא הורג אותי!'"

מכאן מתארת מישל בשטף את השתלשלות הדברים. "הדלת של חדר המקלחת הייתה לידי – וניסיתי לעשות תנועה מהירה ולזנק לתוך חדר המקלחת כדי להתחבא שם. לא הספקתי. הוא עצר את הדלת והוציא אותי משם. בין לבין שאל אותי אם אני מפחדת ממנו. אמרתי לו שלא, כי לא רציתי שיראה עליי שאני מפחדת, למרות שראה שאני רועדת ולא היה לי אוויר. ניסיתי לשמור על חזות של 'אני לא מתפרקת' למרות שלגמרי התפרקתי. הוא שאל אותי 'מה, את מפחדת ממני?' בטון לועג. והבנתי שזה נותן לו עוד כוח עליי ולא רציתי".

"הוא התחיל לגרור אותי על הרצפה עד לסלון ליד הכניסה לבית, כמו שתופסים שק. ניסיתי לצאת מהידיים שלו כדי לצעוק לשכנים הצילו. יצאתי מהידיים שלו, זחלתי, צרחתי מהריאות שלי 'בבקשה עזרה, הצילו, הוא הורג אותי! אל תהרוג אותי. בבקשה, די!'. הוא עצר אותי מאוד מהר, עלה עליי, התיישב לי על הצלעות ואז המשיך לחנוק אותי בשתי ידיו. והפעם הוא כבר ממש הפעיל כוח ואת כל המשקל שלו. הדבר היחיד שעלה לי בראש, 'אם את מאבדת הכרה, אין לילדה שלך אימא. אל תאבדי הכרה'. ידעתי שלא אחזור לילדה שלי אם אאבד הכרה".

בתוך כל האימה הזו, היא מספרת, היא התחננה לדוד שיפסיק ואמרה לו שלא תספר לאף אחד על מה שקרה. "הוא עזב אותי לכמה רגעים, נתן לי לשתות מים וביקשתי ממנו ללכת לעשן סיגריה. כדי להירגע. עישנתי סיגריה ובזמן הזה הוא התחיל ללכת במעגלים בבית. ראיתי שהוא מתחיל לקלוט מה הוא עשה והתחיל להיכנס לפאניקה".

בשנייה אחת שהוא לא ראה, היא תפסה את הטלפון והתחילה לחייג למשטרה. "הוא קפץ עליי וחטף לי את הטלפון מהיד. ראה שיש 100 בחיוג. אני עוד לא הספקתי להתקשר, זה היה רק בהקלדה. הוא מנסה לחטוף לי את הטלפון מהיד ואני מתאבדת על זה, בכל הכוח שלי מנסה להחזיק את הטלפון שלא יחטוף ממני, אני מתקפלת, אני נאבקת, אני כאילו מחזיקה אותו בכל הכוחות שלי ומנסה להתחמק ממנו, כי אני יודעת באותם רגעים שאם הוא לוקח לי את הטלפון מהיד, הלכה לי הדרך האחרונה להיחלץ מזה. צרחתי לשכנים שיצילו אותי".

"הוא הציל לי את החיים"

הזעקות של מישל נשמעו – והשכנים הזעיקו משטרה. "היה ביני לבינו ממש מאבק פיזי. באיזשהו שלב אנחנו שומעים דפיקות בדלת וצועקים לנו, 'משטרה, לפתוח'. אחד מהשכנים באמת שמע את הזעקות שלי לעזרה. לולא השכן הזה אני לא הייתי פה היום. הוא הציל לי את החיים".

מלינקוב ביקש ממנה שתשמור על השקט ושלא תפתח את הדלת לדירה. השוטרים נאלצו לפרוץ את הדלת. על מעשיו הוא הורשע בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש בגופה של מישל. במהלך המשפט הוא הכחיש את המיוחס לו, טען כי לא תקף אותה אלא הדף אותה, שהפעיל כוח רק כדי להגן על עצמו, ושלא דרש ממנה להיות בשקט כאשר השוטרים הגיעו.

כעבור שנתיים, לפני חודש בדיוק, פנתה מישל לשופט בית משפט השלום בפתח תקווה, בקול רועד. "אני מישל, מישל גילפיקס. אני רק רוצה לשתף בחוויה האישית שלי לאחר המקרה". היא פתחה את הדף שאחזה בו, והחלה להקריא: "בנובמבר 2023 עברתי תקיפה אלימה וקשה מאוד מידיו של בן זוגי לשעבר, אדם שהיה אמור להיות קרוב ובטוח עבורי. מאז אותו לילה השתנו החיים שלי בן רגע. אני רוצה לשתף אתכם בצורה הכי כנה בנזקים שהאירוע ההוא השאיר וממשיך לגרום לי עד היום".

"שנתיים שאני חווה פלאשבקים חזקים שמחזירים אותי לאותם רגעים. כשהפלאשבקים צפים בי כל גופי דרוך, אני יכולה להרגיש שוב את הידיים שלו על הצוואר שלי, נשימתי נעתקת, גופי מתקשה ואני משותקת מפחד. זה ממש כאילו אני שם, כאילו אני חווה הכול מחדש. פיתחתי חוסר אמון קשה בבני אדם ובעיקר בגברים, בחרתי להסתגר אחרי המקרה כדי להרגיש בטוחה, עד היום קשה לי לנהל קשרים. אפילו ברגעים הכי בטוחים משהו בי עדיין חושש, שיקרה לי משהו רע. אני נלחמת היום כדי לא לתת לעבר להשתלט על מי שאני".

במשך דקות ארוכות מישל מקריאה מהדף שכתבה, ולא מפספסת אף נקודה. "הנזק לא נגמר עבורי באותו הלילה. הוא לא נגמר ברגע שבו חולצתי או ברגע שבו הוא נעצר. הוא ממשיך איתי בכל נשימה. בכל אינטראקציה. בכל לילה בלי שינה. אני מבקשת שבית המשפט יראה את כל התמונה של החיים אחרי האירוע. את הפגיעה. את הכאב. את ההישרדות והמאבק היום-יומי שלי להיות אדם שלם שוב".

"השופט מתחשב בו - איפה ההתחשבות בי?"

בתום יום הדיונים הזה הקריא השופט דרור קלייטמן את גזר הדין. הוא הסביר שהפגיעה במישל ובביטחונה היא ברף הגבוה, אך שהוא גם התחשב בקביעת העונש בכך שמלינקוב הוא צעיר שנעדר עבר פלילי קודם ובנסיבות אישיות נוספות שלו. מנגד, הוא גם הביא בחשבון את זה שמלינקוב לכל אורך הדרך לא הביע חרטה על מעשיו. בסופו של דבר הטיל השופט על מלינקוב עונש של שנה מאסר בפועל, חצי שנה מאסר על תנאי, ופיצוי למישל בסך 5,000 שקל. מלינקוב מצידו ממשיך לטעון לחפותו, הצהיר שיערער – ואף טוען שהוא הקורבן בסיפור ושמישל הייתה אלימה כלפיו. (תגובתו המלאה – בסוף הכתבה)

"אני מרגישה המון רגשות מעורבים", אומרת מישל שבועיים לאחר מתן גזר הדין. "אני מצד אחד שמחה שנלחמתי את המלחמה הזאת. זה היה תהליך מטלטל וטראומטי. מצד שני, אחרי כל המלחמה הזו, יצאתי בתחושה שאיך יכול להיות שעל מה שהוא עשה לי הוא מקבל רק 12 חודשי מאסר? יש דיסוננס בין זה ובין מה שעברתי. כשהשופט הקריא בגזר הדין שהוא מתחשב בו, לא הבנתי איפה ההתחשבות בי. גם לי יש ילדה, אני גם בן אדם, אני עברתי את כל הדבר הזה ואתם עוד שוקלים בכלל להתחשב בו?" היא שואלת בתסכול. "עברתי המון חוויות קשות בחיים, והרבה נשים כמוני מתמודדות עם מקרה כזה כמוני ולא מקבלות את היחס שהן צריכות לקבל. היו פעמים שבמהלך כל ההליך המשפטי הרגשתי די בלתי נראית. כל מיני תקלות טכניות לכאורה שיצא שהשאירו אותי בחוץ. זימונים שלא קיבלתי, החלטות שהתקבלו בתיק שהייתי צריכה להיות מעודכנת בהן, ולא הייתי. היה קשה מאוד להבין מה הזכויות שלי. יש פער בין מה שהרגשתי ובין מה שצוין משפטית בכתב האישום", אומרת מישל.

על כך מוסיפה עורכת הדין שלה, שקמה אדרי: "אי אפשר להתעלם מהתחושה הקשה כי בנסיבות החמורות של התיק, מישל חוותה מסכת אלימות קשה, שהותירה בה חבלות של ממש מצד בן זוגה – דווקא במקום שהיה אמור להיות בטוח עבורה, ביתה, ובפרט על רקע התרחבותה המדאיגה של תופעת האלימות כלפי נשים בישראל. בשל כל אלו יש מקום לרף ענישה מחמיר ומשמעותי יותר, שישקף את חומרת המעשים ויתרום להרתעה אמיתית".

"לא מגיע לי לפחד ולהתבייש"

חודש עבר מאז שניתן גזר הדין, ומישל מנסה להתרגל למציאות החדשה. "אני מנסה לעכל שזה קרה, כי זה נחת עליי בבום. מהליך משפטי סוער ומלחמה יום-יומית של שנתיים, ופתאום יש גזר דין ושקט. ורק אני עם זה עכשיו", היא משתפת אותי. "זו תחושה מוזרה ואני מניחה שאני מנסה להרגיש פחות לבד ושהעולם לא שוכח".

לאחרונה היא גם מתמודדת עם מחלה שהתפרצה והידרדרה. "האבחנה שקיבלתי לפני כשנה היא התפרצות של EDS, תסמונות אהלרס-דנלוס. זו תסמונת גנטית שנולדתי איתה אבל היא התפרצה והתחילה להראות תסמינים בשנים האחרונות. אני נעזרת במקל הליכה כיום וחלק גדול מהזמן לא יכולה לזוז כמו בן אדם רגיל".

"כואב יותר מלכרות אצבע": הסיפור המדהים של השותפות מטיקטוק שחיות עם אותה תסמונת

למישל חשוב להעביר מסר לאישה שקוראת. "לא מגיע לי לפחד ולהתבייש במה שעברתי, ואני רוצה לתת לנשים אחרות גם את הידיעה הזאת - אם אתן קורבן לאלימות כזאת קשה מגבר, אתן גם לא צריכות לשים את עצמכן במקום שבו אתן מרגישות אשמות או מפחדות לדבר על זה או מרגישות לא בסדר".

בימים האלה היא מבקשת להשתקם. היא נמצאת בזוגיות חדשה ומטפלת בבתה הקטנה, שהיא כל עולמה. מישל מקווה שעכשיו, אחרי שההליך המשפטי הסתיים, היא תוכל סוף-סוף לחזור להרגיש אדם שלם.

תגובת עורכי הדין יעקב שקלאר ומתן טביבי, פרקליטיו של דוד מלינקוב: "מרשנו הוא הקורבן של תיק זה. בחור צעיר ממשפחה טובה, בלי שום עבר, שנשבה בידי אישה בוגרת גרושה עם ילדה, בעלת התקפי זעם והיסטריה, שהוא טיפל בה במסירות, אך זו התהפכה עליו בעת אחת ההתפרצויות וטפלה עליו עלילת שווא. ועקב חקירה רשלנית של המשטרה ושופט שמרשיע בכל מחיר, הורשע מרשנו בטעות ובקרוב יוגש ערעור על ההרשעה ועל העונש, ומרשנו יזוכה.

"המתלוננת טוענת היום שהאלימות היא שהשפיעה על מצבה הנפשי. טענה זו נטענה מפיה גם במועד הטיעונים לעונש, אך לא כך הדבר, שכן בגזר הדין ציין בית המשפט במפורש, 'לא התעלמתי מכך שלא ניתן לייחס בכל הנוגע לנזקים נפשיים את מכלול נזקיה של המתלוננת לנאשם זה ולאירוע זה בלבד, לנוכח עברה של המתלוננת כפי שהוצג בפניי על ידה במהלך עדותה בבית המשפט. לא התעלמתי גם כן כי במהלך האירוע המתמשך נקטה גם המתלוננת בשני שלבים מעשים שיש בהם מן האלימות'".

לפניות לכתבת: yaely@n12.tv

אם אתן או אתם חושדים שמישהו בסביבתכם סובל מאלימות, פנו למרכזים הבאים:

קו לנשים *3980

קו לגברים *9835

מוקד ארצי 24/7 של משרד הרווחה 118

קו סיוע לנשים מוכות של ויצו (פועל 24 שעות ביממה)
טלפון: 1-800-39-39-04

נעמת – המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה
טלפון: 3090*