"יש מקרים שיהיו להם כתמי דם על החולצה": איך חוקרים ילד שראה את אבא רוצח את אמא?

מאז תחילת השנה נרשמו בישראל 233 מעשי רצח, כך לפי הנתונים המעודכנים. כשצוללים לעומק המספרים המזעזעים הללו, מגלים שכבה נוספת, כואבת לא פחות: 18 נשים נרצחו בשנה האחרונה על רקע מה שמכונה אלימות במשפחה. בתוך המקרים האלה מסתתר ממד נוסף של מורכבות וזוועה - בחלק מהמקרים, הילדים היו שם. הם היו בזירה, עדים לרצח אמם.

רק בשבוע שעבר נרצחה לפי החשד מסרק אבי מפתח תקווה בידי בעלה. ארבע בנותיהם הקטנות של הזוג היו בבית באותו זמן. שבוע קודם לכן הייתה זו יאנה זיקובה שנרצחה בקריית חיים, בזמן שבנה בן ה-6 רואה את הכול. באוקטובר נרצחה אנאניה קלב מבאר שבע כשבנה בן ה-5 נמצא בדירה. הסיטואציה הזו קשה לתפיסה: ילד קטן שרואה את אביו רוצח את אמו, ונדרש כעת למסור עדות. הוא צריך לספר איפה הוא עמד, מה נאמר, ולשחזר כל פרט ופרט כדי להעמיד את הרוצח לדין ולעשות צדק. בעקבות צבר המקרים הללו, עולה השאלה הבלתי נמנעת: איך חוקרים ילד שעבר אירוע קיצוני כל כך?

עדי זפרני, מנהלת שירות חקירות ילדים במשרד הרווחה, היא האישה שאמונה על השאלות הללו. זפרני התחילה את דרכה בלימודי עבודה סוציאלית מתוך כוונה לעבוד עם נוער בסיכון, אך כשנחשפה לתחום חקירות הילדים, הרגישה שזה המקום שבו היא צריכה להיות. "אמרו לי שאני משוגעת", היא נזכרת בתגובות הסביבה, "שאלו למה דווקא התחום הזה, שיש עוד הרבה תחומים אחרים לעזור לילדים, ואיך אני אגדל את הילדים שלי בלי להפוך לאמא חרדתית". למרות האזהרות, זפרני בחרה בעבודה הזו. "מישהו הרי צריך לעשות אותו, אז למה לא אני?"

"חוקר הילדים הוא לא שוטר רגיל"

בישראל קיים חוק משנת 1955 הקובע כי ילדים נפגעי עבירה צריכים להיחקר בידי מומחה, ולא בידי שוטר רגיל. חוקרי הילדים הם עובדי משרד הרווחה, והם אלו שחוקרים ילדים עד גיל 14 שהיו עדים לרצח, ניסיון רצח או עבירות אלימות קשות בתוך המשפחה. הם גם הכתובת לחקירת ילדים שנפגעו מינית או פיזית בידי האחראים להם.

ההכשרה לתפקיד היא הדרגתית וממושכת. "לא מיד זורקים אותך למים", מסבירה זפרני. "אתה מתלווה לחוקרים, צופה בחקירות מהצד, ועובר תהליך של למידה מקצועית ואישית עד המפגש הראשון עם ילד". החקירה הראשונה של זפרני, לפני 15 שנה, הייתה של ילדה בת 12 שנפגעה מעשה מגונה ברחוב בידי אדם זר. "זה היה מאוד מלחיץ. הילדה סיפרה בצורה מפורטת, אבל כשהגענו לחלקים המורכבים זה היה מביך ומבלבל. גם אני חיפשתי את המילים איך לשאול, בכל זאת זו חקירה ראשונה, אבל בסוף היא שיתפה פעולה ותיארה את החשוד, מה שסייע למשטרה לתפוס אותו".

החקירות הללו הן לעיתים כל ההבדל בין כתב אישום לבין סגירת התיק. לכן ההכנה אליהן היא קריטית, גם אם לפעמים הזמן דוחק. "לוח הזמנים הוא קצר, אבל חוקר עושה הכנה מנטלית. איזה ילד אני הולך לפגוש? באיזו שפה לדבר איתו? לדבר עם ילדה בת 4 או בת 12 זה שני דברים שונים", אומרת זפרני. במקרי קיצון, ההכנה נמשכת שעה קלה בלבד. "אם הקפיצו אותך לחקור ילד שהיה עד לרצח, או ילדה שנמצאת בבית חולים אחרי פגיעה קשה, אתה קורא את העדויות וצריך להיכנס מיד".

ישנם חוקרים המתארים סיטואציות בלתי נתפסות, כמו כניסה לחקירת ילד כשעל חולצתו עדיין כתמי דם טריים מזירת הרצח. בנקודות הללו, החוקר חובש שני כובעים במקביל. "החקירה היא לצורך בירור עובדתי להליך הפלילי, אבל יש בה אלמנטים טיפוליים", מסבירה זפרני. "עצם העובדה שילד חושף טראומה ומייצר סדר בנרטיב - מה היה בתחילה ואיך זה התפתח - זה הבסיס הראשוני של טיפול".

להפוך את הילד למקור המידע

אחד ההבדלים המרכזיים בין חקירת ילד לחקירת מבוגר הוא הנטייה של ילדים לרצות את הדמות הסמכותית שמולם. כדי להתגבר על כך, חוקרי הילדים משתמשים בטכניקה הפוכה מזו המקובלת בשיחות יום-יומיות. "בדרך כלל מבוגרים שואלים שאלות ארוכות והילד עונה בקצר. בחקירה היוצרות מתהפכים. אנחנו שואלים שאלות קצרות ומצפים מהילד לתשובות ארוכות ומפורטות", מפרטת זפרני.

כבר בחלק הראשון של החקירה, שנועד לבניית אמון, מאמנים את הילד לצורת התשאול הזו. "אנחנו מעצימים אותו שהוא מקור המידע, ושאנחנו לא יודעים כלום. אנחנו אומרים לו שאם אנחנו טועים - זה בסדר לתקן אותנו, ואם הוא לא יודע - שלא ינחש". הטכניקה הזו קריטית כי לעיתים, המחיר של השגת המידע עלול להיות גבוה מדי עבור הילד. "חוקר ילדים נמצא תמיד בנקודה שהוא צריך לאזן בין טובת הילד לטובת החקירה. אם אני רואה שהחקירה מפרקת את הילד רגשית, אני יכולה לעצור אותה גם בלי לקבל את העובדות. אולי לא יהיה תיק פלילי ולא ייעצר חשוד, אבל אנחנו צריכים לשמור על הילד".

בישראל, חוקר הילדים מחזיק בסמכות משמעותית. הוא יכול להחליט שהילד לא יעיד בבית המשפט והוא יעיד במקומו, או לדרוש עדות מוקדמת. "היו מקרים שהופעלו לחצים לקדם תיקים ולעצור חשודים, בטח כשיש ילד יחיד שכל התיק עומד עליו", מספרת זפרני, "אבל כשאנחנו מחליטים שהמצב הרגשי לא מאפשר חקירה, אנחנו צריכים לעמוד בלחץ הזה. העמדה המקצועית שלנו היא בעלת משקל מכריע".

"זה שובר לו את האמון בעולם"

בכל שנה פוגשים חוקרי הילדים כ-13,000 נחקרים. רובם נפגעי עבירות מין או אלימות, אך המקרים של ילדים עדים לרצח בתוך המשפחה הם הקשים מכול. "אירוע של רצח הוא טראומה קיצונית ששובר לילד את האמון בעולם. זה שבירה של תפיסות בסיסיות - אבא שלי, שאמור להגן עליי, רוצח את אמא שלי. הילדים נשארים עם שאלות של 'מי יטפל בי' ו'איפה אני אגור'".

לעיתים קרובות, המפגש מתקיים כשעוד אין לילד הפנמה של המוות. "אנחנו יכולים לפגוש ילד שעוד לא יודע שאמא מתה. במקרים כאלו אנחנו עוצרים, מתייעצים עם גורמי טיפול ומחליטים אם נכון לבשר לו את הבשורה בתוך החקירה או לסיים ואז לבשר". כדי להקל על הילדים, החקירות מתקיימות במידת האפשר ב"מרכזי הגנה" - בתים נעימים עם פינות משחקים, הרחק מתחנות המשטרה. "בחדר החקירה עצמו אין צעצועים כדי שלא להסיח את הדעת. החקירה היא מילולית בלבד, באמצעות שיחה".

למרות הקושי, זפרני מדגישה שלילדים יש לעיתים יכולת הבחנה בפרטים שמבוגרים מפספסים. היא נזכרת במקרה רצח שבו עדות של ילד הייתה המפתח לפענוח: "הילד סיפר שמי שרצח את אמא שלו ברח על אופנוע, ותיאר פרט מאוד ייחודי באופנוע שהמשטרה לא יכלה לדעת. בזכות העדות הזו הצליחו לאתר את האופנוע ואת החשוד. לפעמים בתמימות של ילד הוא מספר דברים קריטיים".

העבודה הזו גובה מחיר אישי. זפרני מודה שהיא הפכה לאמא חרדתית יותר, כזו שמתקשה להפריד בין מה שקורה בחדר החקירות לבין הבית. "יש ימים שאתה חוזר הביתה וצריך יום-יומיים להתאושש. אנחנו מאפשרים לחוקרים ליווי טיפולי פרטני כדי לאסוף את עצמם חזרה". אחת החוויות הקשות ביותר עבורה היא חוסר הידיעה על גורל הילדים לאחר החקירה. "אנחנו גובים עדות וממשיכים הלאה. יש הרבה ילדים שהולכים איתי אישית, שאני שואלת את עצמי איך החיים שלהם נראים היום. חוקר פוגש כ-200 ילדים בשנה, לעקוב אחרי כולם זו משימה בלתי אפשרית".

למרות הכול, זפרני לא מתחרטת. "אני מברכת על כל שנה בעבודה הזו ומגיעה עם תשוקה. אי אפשר להחזיק בתפקיד הזה בלי תחושת שליחות וסיפוק". בתוך המציאות המדממת של 2026, חוקרי הילדים נותרים המחסום האחרון שמגן על הילדים שראו את הנורא מכול, ומנסים, מתוך ההריסות, להשיג עבורם מעט צדק.