פיצוצים, מטענים, אזעקות. כך נראים הלילות בחצר האחורית של משפחת בן עזרא בקיבוץ כרם שלום. בקיץ האחרון, בשיא תקופת המתיחות ששיבשה כל כך את חיי העוטף, הם עברו יחד עם עוד משפחות ממרכז הארץ לדרום. מבחינתן זו הגשמת חלום: ליישב את הפריפריה, לחיות בקהילה שיתופית, בקיבוץ בו הילדים יכולים לרוץ בחופשיות במרחבים הפתוחים. אבל בסבב הלחימה הנוכחי המשפחות נאלצו להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית.
כל העדכונים על הבחירות - הצטרפו לטלגרם של החדשות
"את מרגישה לבד", מספרת ליטל בן עזרא. "גם כשמישהו מגיע לכאן, זה כדי להצטלם כדי שיהיה בעיתון. הגיעו שרים, הקשיבו לנו. היינו בטוחים שיהיה שינוי אבל הם פשוט נעלמו".
גם בני משפחת אדלר עברו בקיץ לביתם החדש שבעוטף עזה. מירושלים הם הדרימו לנחל עוז כדי לשפר את איכות חיים. על פניו, הם מרוצים. "החיים הם אחלה, מדהימים, אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים", טוענת אם המשפחה נעמי פטל אדלר. "אבל יש ימים מבאסים, ממש מבאסים. כמו למשל 24 השעות האחרונות. אין שגרה לילדים, הם צריכים להיות במרחק 15 שניות ממרחב מוגן כל הזמן, אי אפשר לתת להם להתרוצץ וליהנות. אי הוודאות - קשה מאוד לנפש".
האם שקלו לעזוב את בתיהם החדשים ולחזור למרכז הארץ? למרות הכל, נראה שלא. "יש קו אדום גם לחוסן", מתריע משה בן עזרא. "אם יפלו פה פצמ"רים באינטנסיביות, ויהיו פיצוצים כל שניה, יכול להיות שנעצור ונצא להפוגה קצרה אצל ההורים. אבל לעזוב? בחיים לא. צריך להיות פה, זו הארץ שלנו".
תחושת השליחות עוד קיימת, אבל אליה מתלווה תסכול והבנה שחייבים למצוא פתרון. "אי שפיות היא חזרה על אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה", אומרת נעמי. נראה שבבחירות הקרובות, התחושות יתבטאו גם בקלפי.
"אני באה מבית תומך ביבי, אבל אני חושבת שאחרי עשר שנים - מספיק. זה זמן לשינוי", היא קובעת. משה מסביר: "מה שקנה אותי בפעם הקודמת, בפעמים הקודמות, הייתה ההבטחה למוטט את שלטון החמאס. זה לא הגיע, לא קרוב להגיע, אז אולי צריך לנסות דרך אחרת".