הפרויקט שנותן תקווה לאסירות. צפו
בבית הכלא נווה תרצה הבינו שהקשר עם הילדים הם המפתח לשיקום האסירות. מתוך הבנה זו נולד פרויקט "אמהות וילדיהן", שמייצר פעילויות משותפות של האסירות ומשפחותיהן. רותי שילוני הצטרפה אליהן השבוע. צפו
130 אסירות מרצות את עונשן בבית הכלא נווה תרצה, מתוכן 70 אחוז הן אימהות, שחלקן לוקחות חלק בקבוצת הטיפול "אימהות וילדיהן". במסגרת הפרויקט מתקיימים שני מפגשים שבועיים: מפגש אחד של האמהות עם המנחות, ומפגש שני, בו מקיימים פעילות משותפת של האמהות עם ילדיהן. "הכוח המרכזי בתהליך השיקום של האם הוא הילדים והמשפחה", הסבירה את מטרת המפגשים מורן שמואל, העובדת הסוציאלית האחראית על הפרויקט.
ג', שמרצה את עונשה בבית הסוהר, עובדת במרכז התעסוקה של הכלא ומקווה שזה יהיה המאסר האחרון, אחרי שבעבר הסתבכה שוב ושוב בעבירות רכוש וסמים. ג' סיפרה שיותר מהקושי של שלילת החופש או תנאי הכליאה, קשה לה המחשבה על ארבעת הילדים שנותרו בחוץ, חלקם בפנימייה וחלקם במשפחות אומנה. "הכי קשה זה לקבל את שיחות הטלפון מהילדים, ושהם צריכים אותי", היא תיארה.
"הילדה שלי אמרה לי שהעדפתי את הסמים עליה", סיפרה ג' על תחושת האשמה. "אני מרגישה שהם מאוד כועסים עלי והם אומרים לי את זה".
בשבוע האחרון, לרגל שבוע הקולינריה הישראלי, הפעילות הייתה מפתיעה במיוחד: האסירות בישלו ארוחה לילדיהן, תחת ההדרכה של השף הצרפתי עם הרזומה המרשים, גיום גומז. גומז החליף את המטבח של ארמון האליזה, בו הוא מבשל בדרך כלל, לטובת המטח הכשר של בית הכלא.
השף הצרפתי, שבישל לראשי מדינות ולנשיאים, הגיע לפעילות כחלק מפרויקט חברתי שנתי של שגרירות צרפת, אליו נרתמים השפים. "זה מאוד מעניין לעבוד עם נשים כאלו שמבשלות לילדים שלהן", הסבירה את הבחירה שגרירת צרפת בישראל, הלן לה גאל. "לתת להן תחושות של שיתוף, אולי גם תקווה, ליום שהן ישתחררו מהכלא".
מלבד המפגש המשותף עם הילדים בקבוצה, יש לכל האסירות ביקור אישי של הילדים שנמשך חצי שעה. ש', שריצתה כבר שלוש מתוך חמש שנים שנגזרו עליה בגין עבירות אלימות, תיארה את התחושות שמעורר המפגש הזה: "מאוד קשה, במיוחד לקטנה. זה נתקע איתי כמה ימים עד שאני עוברת את זה". ש' עובדת כל יום במתפרה של הכלא ובבית מחכים לה בן בגיל החטיבה, ובת בגן. "בפעם ראשונה שהם באו אלי לא התקלחתי כדי שיישאר לי הריח שלהם", סיפרה.
בסוף המפגש והבישולים הגיע האוכל, הפעם הסוהרים הגישו את הארוחה לאסירות ולילדים. לרגע הם היו שוב אמא וילדים, סביב שולחן האוכל, צוחקים ומתרגשים. "אני מאוד מתרגשת - כבר שלושה ימים שלא ישנתי וחיכיתי לזה", סיפרה אחת האסירות.